6 כללי

• פתוח לציבור

בטעם קרטון / תמר הוכשטטר

עשרה ספרי קרטון מעולים לקטנטנים

ספרי קרטון לפעוטות הפכו להיות מראה נפוץ בחנויות הספרים. לא רק הגרסאות הפשוטות של מלים ראשונות, תמונות של חיות או ספרי העגלה הנפתחים כאקורדיון, אלא ספרים המציגים דמויות, התפתחות עלילתית, איורים מתוחכמים ושירים מחורזים. ספרים אהובים ומוכרים רואים אור מחדש במהדורות קרטון – חלקם בשל התאמתם לגיל שבו הילדים מתקשים עדיין להפוך דפי נייר או מעדיפים להקשיב לסיפור דרך הפה והלשון, וחלקם רק מתוך צרכים שיווקיים ועל מנת להגדיל את קהל היעד של היצירה.

כך למשל “מעשה בחמישה בלונים” הוא ספר הפונה לפעוטות ולכן הולם ומתאים להיות במהדורת קרטון. לעומתו, “הטרקטור בארגז החול” של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, שהוא ספר מוצלח ואהוב, פונה לקהל יעד בוגר יותר. הטקסט הארוך בכל עמוד אינו רלוונטי לקצב הדפדוף הנדרש מספר פעוטות ומורכבות האיורים גם היא אינה מתאימה לקטנטנים.
למי מתאימים ספרי קרטון? לתינוקות מגיל אפס ועד שלוש. כן, גם אם הם עוד לא מדברים עברית. הניגון שבהקראה והאינטימיות המיוחדת של זמן קריאת הסיפור מתאימים לכולם, גדולים כקטנים. ספרי קרטון ישרדו היטב גם אחרי כמה הקראות ולא תצטרכו להרחיק אותם מהילד כדי למנוע קריעה או קימוט של הדפים.
איך בוחרים ספרי קרטון טובים ומתאימים? ראשית, בודקים שאין יותר מארבע שורות בכל עמוד, ומנסים לקרוא בקול רם את הטקסט. טקסט טוב ומתנגן יתאים במשך שלו ליכולת ההקשבה של פעוט. ספרים עבים מדי מעידים על אורך שלא יתאים לזמן הקראה. בואו נאמר ארבע דקות לכל היותר.

בשביל שיהיה עם מה להתחיל, הנה לפניכם עשרה ספרי קרטון מצוינים לקטנטנים:

“אבא! אבא!” / מאת נירה הראל, איורים: אביאל בסיל (הוצאת כנרת)

“אבא! אבא!” עוקב אחר טיול קצר של אם וביתה בשדרות בלב העיר. בכל כפולת עמודים מופיעות ארבע שורות מחורזות בתבנית קבועה: ראשית מתואר הדבר אותו הן רואות, אחר כך האם, כמו אמא טובה ומסורה, מעשירה את ביתה בעובדה מעניינת כלשהי, ובסוף רוני, הבת, ללא כל קשר לנאמר, קוראת בשמחה: “אבא! אבא!”
הנה דוגמא:

ומי זה פה? רוכב אופניים.
רוני שמחה, מוחאת כפיים.
“תגידי אופניים, ילדה נהדרת”
“אבא! אבא!” רוני אומרת

עטיפת הספר

 

זהו מבט משועשע על למידת השפה ועל הסבלנות העצומה של אם שלא נעלבת מילדתה הקטנה שאומרת, בינתיים, רק “אבא”. במהלך הלמידה שלה גם הילד המאזין יכול לשוב ולנסות את המלה הזאת ומלים נוספות אחרות המופיעות בספר. את הסוף לא נגלה כי אפילו לספרי קרטון אפשר לעשות ספוילרים, אבל כן נציין לטובה את איוריו השובים של אביאל בסיל, שלא מפחד להשתמש בצבע בצורה לא ראליסטית ובכך להעשיר כל כפולת עמודים בגוון מיוחד משלה.

ואם אתם כבר בהקראה השלושים ושתיים, העסיקו את עצמכם במעקב אחר החתול-נמר הוורוד שמלווה את הסיפור.

“בדיוק בזמן” / כתבה ואיירה: אורית ברגמן (הוצאת מודן)

“בדיוק בזמן” הוא ספר לתינוקות של שנות האלפיים – הוא כתוב בצורת דיאלוגים ללא מספר-על, מעוצב לעילא, מתהדר בשני גופנים שונים של כתב-יד, והוא קצבי כהתכתבות וואטסאפ. אין בו זכר לכבדות התצלומים ולגופן הפרנק-ריהל השחור המוכר מספרי קרטון מהמילניום הקודם. אם כבר, ניתן להשוות את ספרה של אורית ברגמן לעוגיית מרנג אוורירית ואיכותית.
מיכאל החילזון נע לאטו מן הכריכה הקדמית לאחורית – הוא בדרכו לעץ הגדול לפגוש את טוטו הפילון. בכל כפולת עמודים הוא פוגש חבר אחר, כולם רכובים על גבי כלי תחבורה שונים ומשונים (מאופניים ועד מטוס). הדיאלוג חוזר על עצמו: החברים שואלים את מיכאל לאן הוא זוחל, והוא משיב: “לעץ הגדול, לפגוש את טוטו הפילון, ואת/ה?” החברים עונים כי הם ממהרים, מאחרים, בדרכם לחברים ולמסיבה. הבעות פניו של מיכאל משתנות ממפגש למפגש, וכך אנו יכולים לשער כי הוא חושש שלא הוזמן לאירוע המסקרן. כאשר מגיע מיכאל לעץ, מתברר כי החברים עורכים לו מסיבת הפתעה, וכשזו מגיעה לסיומה, הם שבים לביתם, הפעם יחדיו.

הדיאלוגים מייצרים חווית קריאה נעימה וישירה והאיורים מציגים פרשנות בלתי שגרתית לחיות השונות. מיכאל משאיר אחריו שביל המסמן את דרכו בתוך הסיפור. בנוסף, ניתן לעקוב אחר התקדמות החברים כאשר בכל כפולה מציץ הזנב של החבר/ה מן הכפולה הקודמת. כך, באמצעות עלילה מותחת (לאן כולם הולכים ולמה לא הזמינו את מיכאל?) עוסק הספר במוטיב הדרך ומוטיב הזמן וביחסיות (דרך מול זמן, איטי מול מהיר).

העיסוק בנושאים המופשטים הללו בא לידי ביטוי גם בטקסט עצמו כאשר כל דמות מציינת זמן אחר ביום – “בוקר טוב”, או “צהריים טובים”, כמו גם פעלים הנוגעים לתזוזה: “זוחל”, “ממהר”, “מאחר”. כל אלה מאוגדים יחד בספר נעים ובהיר. ואם אתם כבר בהקראה החמישים ושש, אפשר הפעם להצביע על הדמויות השונות ולשאול את הפעוט איך קוראים לכל אחת ואיזו חיה היא.

“ברכבת יושבת ארנבת” / מאת: טובה שיינברג, איורים: אורה איל (הוצאת ספריית פועלים)

לא מזמן כתבנו כאן על רכבות בספרי נוער. “רכבת”, כתבה עדי זליכוב, “היא סיפור בתוך סיפור”. שיקשוק הרכבת ושריקתה מזמנים מצלול קצבי ומשעשע גם עבור ילדים שעוד לא מדברים, כך שהרפתקת הרכבת היא בהחלט משהו שגם פעוטות יכולים ליהנות ממנה (בטח ובטח אם קוראים את הספר בזמן הנסיעה ברכבת). טובה שיינברג חורזת נהדר והמוסיקה של הספר הזה היא המעלה הגדולה שלו. תחושת המסע בזעיר אנפין שהספר הזה מייצר, גם היא סיבה מצוינת להקריאו בקול רם. הוסיפו לזה את קולות הרכבת (טו! טו! טו!) וקבלו חווית קריאה והאזנה מושלמת.

ברכבת יושבת ארנבת
יושב גם דובון
גם בובה ברכבת יושבת ליד החלון.
בובה חמודה בשמלה ורודה
וילדה על ידה.

“הזחל הרעב” / כתב ואייר: אריק קרל (הוצאת ספריית פועלים)

ברשימתו “עידן הקרטון“, מציין ערן שחר את הספר “הזחל הרעב” כמבשר מהפכת הקרטון בספרות הילדים. “הזחל הרעב” שיצא במהדורת קרטון ב-2003 הכניס סיפורים של ממש לקטגוריית הספרים הקשיחים לפעוטות ולא, כמו שהיה נהוג עד אז, ספרי מלים וצורות בלבד. לא במקרה “הזחל הרעב” הוא קלאסיקה עולמית, ומאז 1969 ועד היום עוד ועוד מהדורות שלו רואות אור. היצירה של אריק קרל מדויקת עבור קהל היעד כמו שמעט ספרי פעוטות מצליחים.

ראשית, הוא עוסק באוכל – שהוא אולי הדבר המעניין ביותר עבור ילדים קטנים שלא מזמן התחילו לאכול מוצקים (או נוזלים סמיכים). החורים המוחשיים במאכלים השונים מאפשרים לערב את חוש המישוש, שגם הוא קשור אצל ילדים קטנים לאוכל. מיעוט הטקסט והאיורים הצבעוניים והברורים מושלמים להקראה, וקצב הפיכת הדפים מספיק מהיר מצד אחד ומייצר מסע קולינרי קטן ומספק מצד שני.

“היום הרע של טובה” / כתבה ואיירה: אלונה פרנקל (הוצאת מודן)

טוב עשו שהוציאו את “היום הרע של טובה” במהדורת קרטון. בזכות מיעוט הטקסט והיחסים המעניינים בין טקסט ואיור, הספר הזה מושלם להקראה לקטנטנים.
למרות שמה, מתעוררת טובה יום אחד בהרגשה שהיא דווקא רעה. רעה מאוד. מכאן מתוארת ומאוירת רשימת מעשיה הרעים של טובה מהם היא נהנית – כפי שמראה האיור – ללא ספק. לכל מעשה רע מתלוות המלים “אוי ואבוי”, ולא ברור אם זוהי המספרת שאומרת אותן או טובה, או אולי אפילו ההורה הקורא עצמו. כך, דרך היצירה, ניתן להתמודד עם הקונפליקטים הרבים הצצים בין הורה וילד כשלילד יש יום רע וכשההורה חוזר ואומר “אוי ואבוי!”.

הילד המאזין צוחק מהשובבויות המרושעות של טובה, גם הוא אומר לה “אוי ואבוי”. אבל הצחוק נובע גם מכך שהילדה הרעה שבספר מזכירה לו את עצמו לפעמים. הקונפליקט שבתוכו, בין טוב לרע, בא לידי ביטוי בספר, ואף על פי שעוד אין לו מלים לבטא זאת, הספר מאפשר לו להתמודד עם שאלות כמו: האם אני ילד טוב או ילד רע? האם כשאבא כועס עלי הוא לא אוהב אותי? האם מותר לעשות מה שאסור?.
כאשר פותחים את הספר ומתבוננים בכריכה האחורית והקדמית שלו זו לצד זו מקבלים תשובה וויזואלית מסוימת: טובה היא גם רעה וגם טובה, שתי הילדות קיימות בה. ויש גם רמז לפתרון: ראי ראי שעל הקיר מי הילדה הכי רעה בעיר?

פרשנויות איוריות חכמות מוצגות גם בקריאה הדרמטית של אמא: “איזה יום שחור!” וגם בדרך שבה טובה בוחרת להתמודד עם הרע שקיים בה. אולי אתם חושבים שזאטוטים שבקושי מצליחים להפוך דף נייר אינם מטרידים את עצמם בשאלות האלה, אך בתוך ילד קטן מצטברים אינסוף מתחים, תסכול וכעס, ואין גיל מוקדם מדי לגלות את האמנות כאמצעי להתבוננות בהם.

“הכלב נופת” / כתבה ואיירה: אורה איתן (הוצאת עם עובד)

הסיפור על הכלב נופת הוא רק התירוץ לאיורים המשגעים של אורה איתן, מבכירות המאיירים בישראל. הספר הזה הוא תערוכה קטנה לילד. יש בו שיק גרפי שלא מתיישן, מיעוט צבעוני מדויק ושימוש צורני מתוחכם. זהו ספר שמבין שעל מנת לדבר באופן גרפי עם פעוטות אין צורך להיות צעקני ועמוס, אלא להפך. אם במדף הספרים שלכם יש ספרי עיצוב, אם אתם מעריכים איור טוב או שמתקרתכם משתלשלת מנורה סטייל שנות השבעים – זה הספר לפעוט שלכם.

יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר כִּשְׁכֵּשׁ הַכֶּלֶב נֹפֶת בִּזְנָבוֹ
נָפְלָה מִמֶּנּוּ נְקֻדָּה, נָפְלָה וְאָבְדָה.
בָּכָה נֹפֶת עַל הָאֲבֵדָה,
בָּכָה וּבָכָה
וְכַאֲשֶׁר גָּמַר לִבְכּוֹת
הָלַךְ לְחַפֵּשׂ נְקֻדָּה חֲדָשָׁה.

“לבד על המרבד” / כתב ואייר: בריאן וילדסמית (הוצאת ספריית פועלים)

גם במעט מאוד מלים אפשר לספר סיפור מצוין, מצחיק ורלוונטי. “לבד על המרבד” מספר את סיפורו של חתול שנהנה לשבת לבדו, ומזכיר לנו שלא כל לבד הוא בהכרח משעמם או בודד, ומרמז גם שילדים רבים מתגעגעים לזמן בו היו לבד עם אמא ואבא, לפני הגעת האחים או ילדי הגנון.

בכל עמוד מצטרף אל המרבד בעל חיים נוסף בסדר גודל עולה: כלב, עז, פרה ופיל. עד שבסוף, בנשיפה נזעמת אחת, מגרש החתול את כולם ונשאר שוב עם עצמו. הידד! המינימליזם של הספר טומן בחובו גם את ההנאה שבצבירה (בעל חיים אחד, שניים, שלושה), גם שיעור בגדלים ויחסיות, גם פאנץ’ ליין מצחיק ומרושע, וגם הזדהות עם דמות: חתול אחד קטן שמגרש את כל הגדולים שבאים ותופסים לו מקום? מה יכול להיות יותר מספק מזה? בנוסף זהו שיעור ספרותי ראשון ב”דרמה של הפיכת הדף”, שילך וישתכלל עם הספרים (הטובים) הבאים שתקראו לילד.

“להפיל פיל” / כתבה ואיירה: מריאן דובו (הוצאת כנרת)

אזהרה: אחרי שתקראו את “להפיל פיל” לילדכם לא תוכלו עוד לחזור אחורנית לספרים הסטנדרטיים המציגים תמונה של חתול ולצדה הכיתוב המנוקד: ‘חתול’. (למה מנוקד? יש חשד שהילד בן השנתיים יתקשה לקרוא את המלה ללא ניקוד?)

כמו שכתבה טלי כוכבי ברשימת הביקורת שלה, “להפיל פיל” הוא ספר פעוטות חתרני ומעולה. הוא מוכיח איך גם בפורמט הקשיח יכולים להסתתר אלמנטים מורכבים כמו הומור, רפרנסים תרבותיים, שבירת מוסכמות ותהפוכות עלילתיות. זהו ספר מצחיק ומותח הנפתח בפיל על חוט דקיק ונגמר בדרמה גדולה. האיורים הבהירים על הרקע הלבן מציגים שלל דמויות ששמותיהם הבלתי-עבריים מוסיפים פן אקזוטי להקראה החוזרת. גם הפורמט המוארך והבלתי שגרתי הולם את הסיפור הקטן והמצחיק הזה, והוא מומלץ לכל ילד עם זיק של שובבות לפיתוח חוש ההומור וההרפתקה.

“מר סביון וגברת רקפת” / מאת רות אורן, איורים: שחר קובר (הוצאת כנרת) המלצתה של גלית מסה

תִּרְאוּ אֶת מַר סַבְיוֹן הַסָּב –
לְבָנוֹת שַׂעֲרוֹתָיו.
אִם תִּנְשְׁפוּ עֲלֵיהֶן – פוּ!
הֵן מִיָּד יִתְעוֹפְפוּ!

בהרצאתה בכנס “הפנקס” האחרון, על אודות ספרים לגיל הרך, הזכירה טלי כוכבי תופעה המוכרת לכולנו, ומשום מה אינה תמוהה בעינינו: הטבע המוצג לנו מעל דפי ספרי הילדים – אין לו דבר וחצי דבר עם הטבע המוכר לנו מחיי היומיום. דפי הספרים מציעים לנו פילים, ג’ירפות, זברות, ועוד שלל תופעות טבע שספק אם נזכה לפגוש בחצר הבניין או בגינה הציבורית. תופעה זו – יש בה מן ההחמצה, משום שבעצם כולנו מוקפים בטבע כל הזמן. חיי היומיום שלנו זרועים נמלים, שממיות ועורבים. כמו גם ורדים בחצר, חמציצים בשדות הבור, ומעט מחוץ לעיר, ובעונה – רקפות, חצבים, כלניות.

בספרה “מר סביון וגברת רקפת” עושה רות אורן את המתבקש (ועם זאת – המפתיע) וכותבת על טבע נגיש ונוכח. ורד, חרצית, סביון וצבעוני הם גיבוריהם של שירי ארבע שורות. שירים של חרוזים פשוטים אך רחוקים מבנאליות; מתנגנים, יושבים היטב באוזן וקלים לזכירה. כל שיר מאפשר ביקור קצר בעולמו של כל פרח. מבין השירים אהבתי במיוחד את השיר על הנזמית, הפחות מוכרת, ולכן – מסקרנת. האיורים של שחר קובר אינם מתיימרים להיות “איורי מגדיר” מדעיים, אבל בדרכם החופשית הם נאמנים לצורתו האמתית של כל פרח, עד לפרטים קטנים ועדינים, ומאפשרים את זיהויו בעת מפגש אמתי. הספר עשוי דפי קרטון, המתאימים לגיל רך, אך בתוכנו מתאים למגוון גדול של גילים.

רבים מבני גילי זוכרים את משחק הרביעיות “פרחי ארצנו” שכלל צילומים של פרחי בר ישראלים. בזכות משחק זה, היציאה לטבע בשבתות כללה ריגוש נוסף: מפגש בלתי אמצעי עם המפורסמים מחבילת הקלפים: האירוס ההדור, החלמית והתלתן. נדמה לי שהספר של רות אורן עשוי לזמן לקוראיו, הורים וילדים חוויה דומה.

“קטני קטנים” / מאת מיריק שניר, איורים: מיכל אפרת (הוצאת הקיבוץ המאוחד) המלצתה של צפנת בן-דוד

“קטני קטנים” הוא ספר נפלא לפעוטות שכתבה מיריק שניר. לפני כעשרים וחמש שנה הקראתי אותו לילדי שהיו קטנים והוא נשאר בזיכרוני כספר מהנה של חוויה קרובה מאוד ביני לבינם. היום, כסבתא, אני מרגישה את ההתאמה הנפלאה בין מילמולי הפעוטות שעל סף הדיבור לבין המלים בספר הזה. המעבר ממילמולים למלים הוא מעבר של התבהרות. טו טו טו – כך נשמע קולה של הרכבת הצופרת . הביטו- טו – שבים ושומעים את ה- “טו” והפעוט, שבמילמוליו יכול לבטא הברה אחת, ישמח להצטרף ולבטא את ההברה הזו שוב ושוב ולהתקרב לשפה השלמה. מהמילמול למלה. כך זה מוכר לו, זו השפה שלו, והוא ישמיע את קולו עם קולי המקריא ונהיה שנינו יחדיו שמחים בדיבור אחד. טו טו טו זוהי הרכבת המתקרבת.
ולא רק ההברות המתלכדות עם המילמולים החד הברתיים נמצאות כאן בשבילינו, אלא התכנים הלקוחים מעולמם של הפעוטות, הם הקטני קטנים, שבשבילם אלו דברים מוכרים וידידותיים.

תפוח ירוק, תפוח מתוק , תיק-תק, תיק-תק, בשעון , ספל עם חלב. כפית, מפית. ועוד שכאלה. וגם מצבים מוכרים ומדוברים מחיי הפעוטות: אכילה, רחצה, שינה.  ומצבים רגשיים: לבד וביחד. בספר החמוד הזה מיריק שניר הצליחה להשמיע קול הורי וקול ילדי שלובים יחד זה בזה מבלי להתיילד או להיות דידקטית. ובנוסף, האיורים של מיכל אפרת מצטרפים לטקסטים באופן מתאים מאוד לטעמי. אני ממליצה לכל סבא וסבתא להקריא את הספר הזה לנכדיהם הקטנטנים וליהנות יחד אתם מהמלים והמילמולים.

 

תמר הוכשטטר – מאיירת וחוקרת תרבות לילדים.