7 ספרות

בין כותלי הבית הצר / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרו של דויד גרוסמן, "יונתן בלש ממש"

אוגוסט 30, 2012  

אמנם שני הספרים האחרונים של גרוסמן לילדים אינם מציגים “בעיה”, אלא דווקא מתמקדים בחוויה שיש בה ממד הרפתקני, ובכל-זאת, ניכר בהם סאבטקסט טיפולי של זהות עצמית, יחסים בין-דוריים המדגישים את הקרבה להורים, התמודדות עם פחדים וגיבוש יכולת חשיבה עצמאית וניתוח. תפקיד ההורים נותר כשהיה בשאר ספריו של גרוסמן – ההורה מכיל, אוהב, חכם, קשוב – מניע את הילד לפעולה ומאפשר לו לחוות את המציאות באופן הנכון לו.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. ערן שחר הגיב:

    הייתי רוצה לשפוך אור ולהעלות לדיון עוד מספר היבטים בספר. כיוון שזו לא רשימה עצמאית אשתדל להיות תמציתי בראשי פרקים ולתת כיווני מחשבה, גם ככה ייצא לי ארוך:

    אולי אתחיל מהסוף: אני מוצא את הספר הזה נפלא ונדיר. דויד גרוסמן וגלעד סופר יוצרים הפעם קסם גדול, והשילוב הוא שילוב מנצח. כיף לי להקריא אותו, ולילדים (שש ושלוש וחצי) – לראות ולשמוע. אם חיפשתם מתנה איכותית לחגים – זה הספר שלכם.

    יותם סימן יפה את “יונתן בלש ממש” כספר שני בסדרה שכבר ניתן לכנות “סדרת יונתן”.
    המאפיין החזק ביותר סדרות פיקצ’רבוקס הוא אחדות הגיבור או הדמויות. ואמנם, כפי שיותם כתב, בשני הספרים היוצרים מקפידים על זהות בשם הילד: “יונתן”, ועל זהות בייצוג החזותי שלו ושל הוריו (אפילו חולצת הפסים שלבש יונתן בספר הראשון חוזרת ומופיעה). הפספוס הגדול בעיני הוא שאלמנטים דוממים מהמרחב הביתי לא עברו מ”מי רוצה שק-קמח” לספר החדש. השיא הסיפורי של “מי רוצה שק-קמח” הוא המפגש הדרמטי עם השטיח עם הציור של הפיל. אני חושב שאם האובייקט הזה לדוגמה, היה מופיע כניצב ויזואלי בספר החדש – הקשר בין הספרים היה מתחזק וההצבעה על שניהם כעל סדרה אחת הייתה טבעית ומובהקת. מה גם שההנאה של הילדים שמכירים את שני הספרים הייתה רבה יותר. יש קסם ב”דרישות שלום” ויזואליות שכאלה בין ספרים.
    אורה איל לדוגמה, היטיבה להבין עקרון זה. התמונות בחדרו של איתמר שיש להן דומיננטיות גדולה מאד בספר “איתמר מטייל על קירות” מאוירות גם בספרים אחרים בסדרה.

    “יונתן בלש ממש” הוא ספר מתח בלשי לילדים קטנים. כמעט שאין כאלה. (ככזה הוא דורש מהמבוגר המתווך שיקרא באינטונציה משתנה, דרמטית, לעתים אף בלחישה). בבסיסו תעלומה חידתית, בניית מתח ופיתרון. כשמדובר בספרי מתח-בלשיים, בגלל פערים בידיעה, לקריאה הראשונה באופן טבעי יש אפקט עצום וקיים פער גדול מאד בינה לבין כל הקריאות שתבואנה אחריה. רוב הספרים בז’אנר הזה אינם מספיק טובים בכדי שהילדים יבקשו קריאות נוספות. אני מוצא את הספר הזה טוב כל כך גם מהסיבה שילדי חוזרים ומבקשים לקרוא בו שוב ושוב. משהו בבניית המתח, במסתורין, בציפייה, עובד נהדר למרות שהם כבר מכירים את הפיתרון ואף חוזרים ומזכירים לי אותו תוך כדי הקריאה.
    בהקשר הזה של ספרים שבליבם תעלומה שנפתרה, שלמרות שהכל ידוע בתום הקריאה הראשונה ואפקט ההפתעה נוטרל הם צולחים קריאות נוספות – כדאי להזכיר ספר מצויין נוסף: “החיה של מיסייה רסין / טומי אונגרר

    גרוסמן מתאר בספר חווית בילוש ילדית חד-פעמית. אבל אני מוצא שיש כאן אמירה כללית ואוניברסאלית על עולם הילדות. החיים עצמם עבור הילדים מלאי חידות. מיום היוולדם הם מנסים לפענח את העולם ולארגן את הידע והתופעות בקטגוריות ולתת בהם שיטה ופשר. הילדים הם בלשים ופילוסופים טבעיים. העולם כולו הוא סימן שאלה גדול עבורם ובאמצעות תהליך בילוש פנימי הם עוברים ממצב של מבוכה להתבהרות. ילדים שואלים שאלות כי הם סקרנים טבעיים, גם כי הם חפים מתודעת המובן מאיליו. “סתם” ו”ככה” אים יכולים להיות סיבה טובה עבורם. יונתן לא יכול לעבור לסדר היום לנוכח היעלמותם של החפצים. הוא חייב למצוא הסבר. יש כאן גם אמירה על המבוגרים שאולי ויתרו באיזשהו מקום על שאלת שאלות.
    גלעד סופר מיטיב לאייר את תחושת הפליאה וההשתוממות של יונתן. הבעות פניו אומרות כמעט לאורך הספר סימן שאלה. יש גם שימוש נכון וחכם בגווני אפור במספר כפולות שמשרים אווירת בלשים.

    המבנה המיוחד של הספר מחייב אותי לרשום שמי שרוצה לחוות את הקריאה הראשונה בעוצמתה המלאה שיפסיק לקרוא כאן, או במלים אחרות: מעכשיו ספוילרים:

    כמו שיעל המיתולוגית למדה אותנו שכל ילד צריך בית משלו – כך גם ביבה הכלבה עשתה לעצמה בית קטן. מעניין אגב לחשוב על הסאבטקסט שקושר בין צפייה בטלויזיה עם תחושת הביתיות. ביבה מרהטת את הבית שלה באלמנטים ביתיים: הכוס הירוקה שבה אוהב יונתן לשתות כשהוא מסתכל בטלויזיה, היא גם ארגנה לעצמה את השמיכה האדומה שאמו אוהבת להתעטף בה כשהיא צופה בטלויזיה ואף סחבה את השלט. בסוף הסיפור יושבים יונתן, ביבה והדובי האהוב במחסה הביתי ואת הפונקציה של הטלויזיה מחליף כלוב ארנבים גדול בו הם צופים.

    ועוד משהו אחרון בענייני איור ולוגיקה. באחת הקריאות המאוחרות שלנו, הילדים בחנו את האיור הכמעט אחרון בספר, בו יונתן יושב עם ביבה בבית הקטן שארגנה לעצמה וסביבם החפצים הגנובים, ואז הם שאלו אותי כיצד ביבה הצליחה לסחוב ולסדר מנורת קריאה ששווה לה בגודלה. לא ידעתי מה לענות להם.

    זהו. מקווה שיצא מובן למרות שלא פיתחתי את הדברים. בטוח יצא ארוך…

  2. דינה הגיב:

    שתי הערות:
    – מנקודת מבט כלבית, נראה שביבה לא מסתפקת באוירה הביתית החמימה הקיימת במשפחתו של יונתן. ויותר מזה, היא מנסה לחבל בפעולה החביבה ביותר על בני הבית – הצפייה בטלויזיה. הרי היא גונבת כמעט כל חפץ, שהמשפחה נזקקת לו כדי ליהנות מהטלויזיה. האם ייתכן שהכלבה קצת מקנאת???
    – ובנוגע לאיוריו של סופר. כמו תמיד, הם משמחים ביותר בצבעוניות החמה שלהם ובחוש ההומור. אני אוהבת את איוריו לספרי הילדים של יונתן יבין, ובעיקר ל”אחלה אח” ול”כשאבא היה עצוב”.

  3. יוני הגיב:

    וואו. התגובות מרתקות. כי יוצא מהן שבעצם בית=טלויזיה. האלטרנטיבה הטקסית שביבה יצרה לעצמה הוא של צפייה בטלויזיה. האם זה במודע? האם היא יצרה מודל גבוה יותר של אירוע משפחתי (צפייה בטבע לעומת ראליטי?) או שזה פשוט חיקוי? שאלה מרתקת!

  4. ערן שחר הגיב:

    ובינתיים, עד שייכתב ספר חדש בסדרה, יונתן לא מתבטל ומשתתף בספר החדש של גלעד סופר “החופשה” כאחד הניצבים באחת מהסצנות. אני מאד אוהב דרישות שלום שכאלה בין ספרים.

  5. שרון הגיב:

    אני גם מרגישה שיש משמעות לכך שביבה צופה דוקא על משפחת הארנבים- האם ביבה מרגישה שצריך להרחיב את המשפחה? אולי אם אבא ואמא לא יהיו שקועים ככ בטלוויזיה…:)

  6. […] ("החברה הסודית של רחלי", "מי רוצה שק-קמח?" "יונתן בלש ממש") הוא בוחר פה בצבעוניות עזה ואיור קריקטוריסטי של […]

כתיבת תגובה