1 יצירה מקורית

• סיפורים

ביקור מאמריקה / מאת: חגית מנדרובסקי, איורים: נועה קלנר

סיפור על גילוי מפתיע

שלושה סיפורים מאת חגית מנדרובסקי, העוסקים בילדה רגישה וחדת אבחנה ובהווי שבשכונת מגוריה, מתפרסמים ב”הפנקס” עם איורים של נועה קלנר. יחד יוצרים הסיפורים תיאור מכמיר לב של חוויות ילדיות אינטימיות ועוצמתיות. הסיפור השני הינו “ביקור באמריקה” (קראו כאן את הסיפור הראשון, “בלרינה”).

“הם הגיעו. הם הגיעו!” צווחתי כשעמדתי על גג הבית והבטתי דרך המשקפת.

שעטתי במורד הסולם ודרשתי מאמא להלביש אותי בשמלה חגיגית, אבל צנועה, כי זה הנכד של הרב וייסמן, בכל זאת, ועלי להיות מכובדת.

“מה את עושה מזה כזה עניין?” נחרה אסנת אחותי בבוז. “אפשר לחשוב, אז הגיע ילד חדש לשכונה…”

“מאמריקה!” הוספתי. “נראה לך שכל יום מגיעים לנו שכנים מאמריקה?”

אסנת שתקה. לא הייתה לה תשובה כי היא ידעה שלא.

לנכד קראו יעקב, הוא חבש כיפה שחורה  כמו אבא שלו,  וגם לו היו ציציות מתחת לבגדים ושתי פאות חמודות שקפצו כמו תלתל בכל פעם שהוא שיחק איתן. יעקב דיבר בעברית מצחיקה, עם מבטא אמריקאי, ואמר לי שאני יכולה לקרוא לו יענקי. לאמא של יענקי קראו רבקה. היו לה פנים של בובת חרסינה ושיער כל כך מושלם, כאילו כל שערה עוצבה במיוחד בשבילה.

בפעם הראשונה שביקרתי אותם הם הציעו לי תה וביסקוויטים במרפסת וסיפרו למה באו לבקר בארץ – אבא של יענקי לומד איך להיות רופא ולקח להם זמן עד שהצליחו לבוא לראות את סבא וסבתא. זה היה משעמם!

כשביקרתי את יענקי בפעם השנייה, נכנסתי לסלון. על הרצפה היו מפוזרים המון צעצועים צבעוניים שנראו מגניבים וחדשים לגמרי. היה שם גם סלולר מדליק עם מלא משחקים שלא הכרתי. אני ממש רציתי לשחק באקס בוקס שלו בכל מיני משחקים שאין לנו בארץ. בטח לא בבית שלי. אבל יענקי היה המארח והוא התעקש שנשחק “הייד אנד סיק”. זה בעצם מחבואים, רק באנגלית. לדעתי זה היה משחק די חנוני ואפילו קצת של תינוקות, אבל הסכמתי. רק מנימוס.

בבית של הרב היו כמה מקומות נחמדים להתחבא בהם אבל בשלב מסוים הם נגמרו. כשניסיתי להתחבא בלשכתו של הרב, זהבה אשתו עשתה לי נו נו נו עם האצבע.

לפני שעזבתי, שאפתי לתוכי את ריח החדר שהזכיר בית כנסת, וסקרתי את הספרים הרבים שניצבו על המדפים. הרב חייך אלי מתוך הזקן העבות שלו וסימן לי עם היד – קישטא.

“אחת, שתיים, שלוש!” צעק יענקי בהתלהבות כשגילה אותי בפתח הלשכה, ושוב נאלצתי לספור ולחפש אותו.

כשהגיע תורי להתחבא ניסיתי חדר אחר שטרם הייתי בו, במעלה המדרגות. הפעם פתחתי את הדלת בזהירות והצצתי. הייתי כל כך שקטה שרבקה, אמא של יענקי, לא הבחינה בי. היא ישבה על מיטה, בלי גרביונים, אבל באותו רגע היא ממש לא עניינה אותי. הדבר היחיד שמשך את תשומת לבי היה השערות המושלמות שלה. היא סרקה אותן, אבל לא על הראש שלה! פתחתי עוד קצת את הדלת ורק אז ראיתי את פניה. היא ישבה שם קרחת, בלי כל השערות הארוכות.

“גו אווי!” צעקה לי באנגלית.

כשירדתי למטה במדרגות רדפה אחריי ותפסה לי בכתף. נבהלתי. הפעם מטפחת היתה קשורה לה מאחורי העורף. היא חיבקה אותי אליה בחום. “סליחה,” אמרה. ואז הרפתה וחזרה לחדר שלה.

זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מבוגר ביקש ממני סליחה.

“אחת, שתיים, שלוש!” זעק שוב יענקי בשמחה.

“נראה לי ששכחתי משהו בבית!” צעקתי אליו חזרה ורצתי החוצה, משאירה את יענקי מאוכזב וקצת המום מהבריחה הפתאומית שלי.

“משהו נורא קרה,” אמרתי לאמא שהייתה עסוקה בבישוליה.

“מה, מה?” זינקה אסנת מכסאה, מאושרת להניח לרגע לשיעורי החשבון שלה.

“אמא של יענקי, היא…”

“היא מה? היא מה?” צווחה אסנת.

השתתקתי. פתאום חשבתי: אולי זה סוד? אולי זה רק סוד כזה ביני לבינה?

חששתי לפגוע בה. לפגוע בכבודה. בכבוד השיער המושלם והיפה שלה…

אמא הנמיכה את להבת הגז ולקחה אותי לסלון. היא סגרה את דלת הזכוכית; מעברה השני פרצופה המעוך של אחותי אל הזגוגית בישר על חוסר שביעות רצון.

“ספרי לי מה קרה,” אמרה אמא ברוך.

“אני חושבת שזה סוד,” עניתי.

אמא סימנה על אוזנה והבטיחה לא לספר לאף אחד.

התקרבתי אליה ולחשתי, “אלה לא השערות האמיתיות שלה…”

אמא צחקה. שילבתי ידי בחוסר שביעות רצון וגערתי בה, “ממש לא יפה! מה מצחיק פה?”

“סליחה, מתוקה שלי.” אמא פתחה את הדלת, ואסנת אחותי שכמעט התפוצצה מרוב סקרנות צרחה ממש, “נו, מה כבר קרה?!”

אמא חזרה לתבשיליה ואמרה לאסנת, כלאחר יד, “היא גילתה שלרבקה יש פאה.”

“הבטחת לא לספר!” זעקתי, סמוקת לחיים, דומעת ומאוכזבת כל כך מן הסוד המשותף שהופר, טרקתי את דלת חדרי מאחוריי ונשכבתי אכולת בושה על המיטה.

כשנרגעתי, אסנת התיישבה לידי והסבירה לי שיש נשים שקוראים להן חרדיות. “אני יודעת,” עניתי בכעס, “אני יודעת שגם זהבה והרב חרדים.”

“בסדר, בסדר, תרגעי,” אסנת התעקשה. “אבל לזהבה יש שערות מתחת לפיאה שלה ולרבקה לא. ככה זה כנראה בחסידות שלה. מצווה. הרגל כזה שכתוב בהלכה.”

“אבל למה?” התעקשתי. אולי כי קיוויתי שגם השיער האמיתי של רבקה יהיה מושלם כזה והיא בכלל לא תצטרך שום פאה. אסנת משכה בכתפיה. ניגשתי אל אמא ושאלתי גם אותה אבל היא רק ענתה ביובש, “ככה זה. מנהג.”

מאז התבוננתי בשכנות אצלנו ברחוב וחשבתי לעצמי שאם לרבקה ולזהבה יש פאה אז אולי גם לסימי יש? פתאום נדמה היה לי שלזאת יש פאה ואולי גם לזאת. נראה היה כי לאף אחת אין באמת שיער אמיתי. זה הבהיל אותי.

כשחזרתי לשחק עם יענקי, מעולם לא דיברנו על הנושא הזה. רבקה הייתה מחייכת אלי ואני הייתי משיבה לה חיוך.

רציתי שיענקי יכיר את שאר הבנים בשכונה והם גם נדנדו לי שאכיר להם אותו, אבל זהבה לא הסכימה. היא אמרה שיענקי ילד רגיש מאוד וחוטף מחלות בקלות ועדיף שישחק רק אתי כי על אמא שלי היא סומכת. אחרי שהם חזרו לאמריקה התגעגעתי אליהם נורא. לא יודעת אם לריח הטוב של רבקה שהריחה כנראה כמו אמריקה או ליענקי שהיה ילד נוח כזה, שלא הציק ולא התווכח. אולי פשוט התגעגעתי למשחקים היפים והחדשים שלהם.

בכל מקרה, הבית שלהם היה שם. לא פה. ואני לא רציתי להחליף את הבית שלי בשום מקום אחר.

חגית מנדרובסקי – משוררת וסופרת, יוזמת פרויקטי ספרות

נועה קלנר – מאיירת וסופרת. מייסדת שותפה ומנהלת אמנותית של פסטיבל “אאוטליין”