3 יצירה מקורית

בלרינה / מאת חגית מנדרובסקי, איור: נועה קלנר

סיפור מקורי על ילדה שיש לה חלום

דצמבר 17, 2021  

שלושה סיפורים מאת חגית מנדרובסקי, העוסקים בילדה רגישה וחדת אבחנה ובהווי שבשכונת מגוריה, יתפרסמו ב”הפנקס” עם איורים של נועה קלנר. יחד יוצרים הסיפורים תיאור מכמיר לב של חוויות ילדיות אינטימיות ועוצמתיות. הסיפור הפותח הינו “בלרינה”. 

 

“רוצה לבוא אלי היום אחרי הלימודים?” שני מהכיתה שלי שאלה, ואני משכתי בכתפיים וחייכתי.

האמת שרציתי מאוד, אבל לא היה לי נעים שהיא תראה עד כמה. בחדר של שני היו מלא צעצועים ומשחקים שיכולתי רק לחלום עליהם. כל החדר שלה היה מעוצב באדום ולבן והוא היה רק שלה. בלי שותפות.

כששני הראתה לי את בגד הגוף החדש שקיבלה לבלט בצבע ורוד זוהר עם חצאית הטוטו שעומדת ממש באוויר ונעלי בלט כאלה שאפשר לעמוד על הקצה שלהם ולעשות פלייה ורלאבה, ממש-ממש הרגשתי בלב שלי כמה אני רוצה גם.

“גם לי יש כזה,” שיקרתי, אבל בלבן. שני הסתכלה עלי וראיתי שהיא לא מאמינה. “באמת, באמת. כשתבואי אלי תראי,” התעקשתי, ובפנים הלב שלי דהר כל כך חזק שפחדתי שעוד מעט הוא יברח החוצה.

את זה שכבר הלכתי פעם לבלט לא סיפרתי לה.

פעם אחת הלכתי. בלי הנעליים של הבלט ושום חצאית, כי אמא אמרה שאין לנו.

“תנסי פעם אחת ותראי, אולי זה בכלל לא בשבילך,” אמא הוסיפה.

אז הלכתי.

בהתחלה התרגשתי מכל הילדות שלבושות בבגדים המיוחדים שלהן, עם הנעל שהן קושרות סביב הרגל בסרטים וקצה מיוחד שאפשר לעמוד עליו ולעשות את כל התרגילים שהמורה מבקשת מהן לעשות ליד הקיר עם העמוד. אחר כך עשיתי בעצמי את התרגילים והמורה אפילו שיבחה אותי ואמרה שאני ממש גמישה.

כשנגמר השיעור תפסה ילדה אחת את השיער שלי מאחור ונצמדה עם הפה שלה לאוזן שלי ואמרה, “שלא תעזי לבוא לפה יותר, שמנה!”

לא הייתי חייבת להתייחס אליה. לא הכרתי אותה בכלל, אבל המלים שלה עקצו כמו נשיכות של המון נמלים ג’ינג’יות. פתאום הבנתי למה התכוונה המורה ירדנה כשאמרה לנו “יוצא לי האוויר מהמפרשים”. באמת, אוויר אחד לא נשאר לי במפרש. רק הרבה דמעות שנתקעו בבטן ובגרון ולא הסכמתי לתת להן לצאת.

מזל ששני הלכה לבלט במקום אחר ולא עם הבנות האלה. אפילו שהיא רזה, הן בטח היו מוצאות סיבה להציק לה.

יום אחד כשבאתי אליה, אמא שלה, שהייתה ספרית וסיפרה נשים בבית שלהן, שאלה אותי בחיוך, “נו, גלי, איך בבלט?”

“נהדר,” אמרתי לה. “ממש כיף.”

“איזה יופי,” היא ענתה וסידרה ניירות כסף על שערות של איזו אישה שביקשה לצבוע את השיער בכל מיני גוונים.

בחלומות שלי עליתי על במה גדולה כדי לרקוד. כולם ביקשו זה מזה להיות בשקט כי רצו לראות את הבלרינה עפה באוויר עם המוזיקה. כשהפעלתי את המוזיקה של “אגם הברבורים” שאמא כל כך אוהבת, ודילגתי על הספה ועשיתי פליק-פלאק עם הרגליים, הייתי הכי מאושרת בעולם.

לפעמים אסנת מחאה לי כפיים ואז צחקה שאני נראית כמו היפופוטם קטן וחמוד. היא אמרה את זה בקול נחמד אז לא נעלבתי.

באותו יום אמא חזרה ממש עצבנית מהמספרה. ניסיתי להיות נחמדה אליה שתפסיק להיות עצבנית, ואמרתי לה שהתסרוקת מאוד יפה, לדעתי. לאמא עמדו דמעות בעיניים ואני התביישתי כי פתאום הבנתי.

“איך אמרת לאמא של שני שאת הולכת לבלט? מה חשבת לעצמך?” שאלה בקול חנוק, ואני רק השפלתי את הראש ומשכתי בכתפיים.

אמא נאנחה וראיתי שהיא ממש מתאפקת לא לבכות בגללי. כשנכנסה למטבח להכין לה כוס תה כדי להירגע, ניגשתי ורציתי לחבק אותה אבל היא לא רצתה.

“בבקשה, אל תמציאי יותר סיפורים כאלה,” אמרה בשקט ומזגה מים רותחים על התה שצבע אותם בחום בהיר.

“אני חייבת להיות בלרינה,” לחשתי לה חזרה. הפעם אמא חיבקה אותי ממש קרוב אליה ונתנה לי נשיקה בראש.

“בשבילנו את הכי בלרינה בעולם!” אמא אמרה ושוב חיבקה אותי.

בלילה אמא דיברה עם אבא. פחדתי שהוא גם יכעס מאוד ששיקרתי, אבל בבוקר הוא היה נחמד וסתם שאל אותי שאלות על איך בבית הספר ואמר ששמע מאמא שאני משתפרת בחשבון. נרגעתי וסיפרתי לו שאפילו קיבלתי כמעט טוב מאוד במבחן לפני יומיים.

ניסיתי לדמיין מה אקבל במתנה ליום הולדת תשע. כבר הייתי גדולה מדי בשביל בובות, אבל לא כל כך ידעתי מה לבקש. אחרי שאכלנו את עוגת יום ההולדת, אמא ואבא כיסו לי את העיניים והרגשתי שאמא ואסנת מתעסקות לי בשיער.

כשפתחתי עיניים קשה היה לי להאמין. על הספה בסלון היה מונח בגד גוף לבן כמו שלג, עם חצאית קפלים וזוג נעליים עם סרטים שאפשר לעמוד על הקצה שלהן. מיששתי את השיער שלי והרגשתי שאמא ואסנת עשו לי “קוקו עגבניה” של רקדנית.

רגל ימין שלי עלתה וירדה עם הנעל המיוחדת. אחר כך רגל שמאל. הרמתי ידיים ועשיתי סיבוב. אבא עמד עם הידיים לצדדים ואני לקחתי תנופה אחורה ונחתי עליו כמו אווירון. הרמתי ידיים גבוה-גבוה! כמעט נגעתי בתקרה. אמא צחקה את הצחוק הנעים שלה.

לרגע התקרה עפה באוויר ואני הייתי באמת בלרינה. נגעתי בשמיים ונדמה היה לי שאפילו הם רטובים מדמעות.

 

חגית מנדרובסקי – משוררת וסופרת, יוזמת פרויקטי ספרות

נועה קלנר – מאיירת וסופרת. מייסדת שותפה ומנהלת אמנותית של פסטיבל “אאוטליין”

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    סיפור ילדים נוגע ללב, משכנע ומרגש עם סוף טוב.

  2. גלית לוי הגיב:

    סיפור מקסים שמצטרף לסיפורים על פילים שלא רוקדים בלט ועל כלבים שכן .

  3. אורנה הגיב:

    איזה יופי, מחכה לסיפורים הבאים

כתיבת תגובה