3 כללי

• פתוח לציבור

מִִינֵי מוּמִינֵי – בראשית בראה טובה ינסן / אמי כהן

כשטובה ינסון קראה בספר בראשית ובראה את המומינים

לפעמים קשה לדמיין, אבל גם למומינים יש רגע של הולדת.

בשנת 1939 מחליטה טובה ינסן, אז ציירת בת עשרים וחמש, שאין טעם יותר לנסות לצייר ציורים. בזמן מלחמה היא נמשכת דווקא לכתיבה ובפרט לאגדה, משהו שיתחיל ב”היה היה” ויסתיים בסוף טוב. ינסן משרבטת כמה עמודים ואז מניחה במגירה. המלחמה הזאת לא טובה לכלום, גם לא למילים כתובות. רק ב-1945 תוציא מהמגירה את מה שירשם בהיסטוריה (ובהיסטריה) כספר הראשון על המומינים, תופעה ספרותית-חזותית שינסן המשיכה ויצרה עוד כחמישה עשורים. רק 219 עותקים נמכרו מ”משפחת המומינים והשיטפון הגדול”, כשפורסם לראשונה, והוא עדיין נותר בגדר סוד חבוי, ואף לא תורגם לעברית. הוא לוכד – כדרכן של התחלות מגומגמות – קפסולה של העולם המומיני העתיד לבוא לידי ביטוי בספרים האחרים, וגם – וזה הענין שלנו כאן – מסתתרת בו קריאה מהפכת בספר בראשית.

*

על אישה ונחש

אנחנו פוגשים את המומינים לראשונה בחושך, בהרכב חלקי. מומינאמא ובנה מומינטרול הולכים בקור, באפלה סמיכה, בזנב זקור מרוב פחד. “בחושך”, אומרת מומינאמא, “הכל נראה יותר גרוע”. אבל האמת היא שהכול באמת גרוע: מומינאבא נעלם, השמש נעלמה, והם עצמם עלולים להיעלם עוד רגע בתוך ביצה טובענית שבה חי נחש גדול.

בתוך החושך המוחלט הזה, בתוך האובדן הכפול של המאור הגדול השמשי ושל המאור הקטן והביתי, קוטפת מומינאמא פרח שיאיר את דרכם בביצה. כן, צמח מואר. בעולם של המומינים זה לא מצריך איזו הנמקה מיוחדת. הם שטים על גבי עלה, המשוטים הם זנבותיהם, ידיהם, כל מה שיכול להניע אותם. המומינים מתקדמים לאיטם, וכל זמן שיש קצת אור הם מוגנים. ברגע שהפרח כבה – הנחש העצום “שנראה מרושע ועיניו אכזריות וצהובות” – מתעורר. כמו סיוטים, נראה שהחושך רק מזין אותו והוא מתקדם לכיוונם במהירות.

הרגע שבו הם או טובעים או נטרפים על ידי נחש הוא הרגע שבו נבראת אישה. מתוך הפרח הכבוי בוקעת אישה מאירה באור עז, מסנוורת. הנחש נרתע מן האור ונסוג. בזכות האישה הזו, שנבראה בדיוק בזמן, הם צולחים את הביצה. האישה היא לא המחטיאה, הנופלת באיוולותה בעורמתו של נחש ומזמנת גירוש וייסורים לכל המין האנושי. האישה היא לא זו שנבראת בסמיכות הכרחית לגבר (בין אם הם נבראו יחד – זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם, בין אם זו נבראה מצלעו של זה “וַיִּבֶן ה’ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה”). האישה הזאת היא אור, היא הצלה מפני נחש, והיא זו שמבטיחה חיים לרגע בתוך תוהו ובוהו מאיים.

האל מן המערה

המומינים ממשיכים במסע יחד עם טוליפה, אותה אישה של אור. מצמית וקר כל כך. מומין מתעטש ומומינאמא ממהרת להתקין מדורה, לספר סיפורים מימים אחרים בהם “מומינטרולים לא נאלצו לנדוד ביערות מפחידים וביצות כדי למצוא מקום לגור”. מומינאמא מספרת גם על מומינאבא, ומודה ברגע של כנות שהיא כבר לא מצפה שימצאו אותו. שקט. מומינאמא מתחילה לבכות. העצב על היעדרו של מומינאבא הוא הזמנה לשים לב לכל מה שחסר, מה שפגום מטבעו ומה שסתם השתבש. הזמנה לבכי. הם מתמסרים לבכי של מומינאמא ובוכים יחד, כולם.

ואז, כמו בתפילות וכמו בסיפורים, שער נפתח מעל חבורת הבוכים. בדירה A1, שם למעלה, גר ג’נטלמן מבוגר, ממושקף, חבוש מגבעת, מתהלך בעזרת מקל הליכה ג’נטלמני ושואל “מה קרה?” כמו ג’נטלמן. טוליפה עונה, “אתה מבין, אדוני, בעצם הכול מאוד עצוב. מומינאבא נעלם, אנחנו קופאים, אנחנו לא מצליחים להשלים את הטיפוס על ההר כדי למצוא את השמש ואין לנו שום מקום לגור בו”. הג’נטלמן מהרהר לרגע ואז מציע הצעה של ג’נטלמנים, “עדיף שתעלו אלי, אם ככה”. ומנמק: “זריחת השמש אצלי היא מהמשובחות שתוכלו לדמיין”.

אבל הדלת אל השמש כל כך גבוהה, קבועה בצלע הר תלול. צריך לטפס בסולם חבלים ודרגנוע כדי להיכנס פנימה. בתוך המערה: אור גדול וגן קסום; עצים צבעוניים, עמוסים פירות ופרחים מסוג שהם לא ראו מעולם. ברגע שתלשו פרי, מיד צמח אחר תחתיו. איזה פלא של בריאה. “הגן הזה”, אומר הג’נטלמן, “אני עשיתי בו הכול בעצמי, גם את השמש”. איזה כח יוצר מופלא יש לג’נטלמן. הם שוהים ומשתהים, מביטים גבוה אל השמיים. ממצמצים לאור הבוהק כל כך, מבחינים פתאום שהשמש היא רק מנורה עם נייר זהב שמודבק אליה. היא לא שוקעת ולא זורחת. בעצם, אף פעם לא מחשיך בגן הקסום שבמערה, גן העדן של החיקויים.

כמו אצל המכשפה של הנזל וגרטל, כמו אצל ווילי וונקה, גם אצל הג’נטלמן יש העדפה למתוק: השלג הוא גלידה, הדשא הוא סוכר, המפל הוא לימונדה, חלוקי הנחל הם מרציפן, השיחים משוקולד, הבריכה – ריבה. המומינים מנגבים את הדמעות ומתמסרים לשפע הסוכר ולתאורה הסינתטית. כשמגיעה ההצעה: “אם תרצו, אבנה לכם בית ממתקים לגור בתוכו. אני נעשה מעט משועמם כאן לגמרי בחברת עצמי”. הילדים מוכנים להישאר לתמיד. מומינאמא, שמבחינה אמת מחיקוי, מסתייגת, אומרת סליחה ותודה, מסבירה שהם מחפשים לבנות בית תחת השמש האמיתית, שהם זקוקים לאוכל הגון וחם, אומרת שהם מוכרחים לנשום אוויר צח, ומוסיפה, “אתה בטח מבין”. המומינים יוצאים מגן העדן שבמערה עם כאב בטן מריבוי ממתקים, אבל מבחירה. לא כמגורשים ולא כחוטאים.

הג’נטלמן, הבורא את הגן, מייצר מרחב שמור, מסודר ומוגן מאוד. בזמנים של חושך ורעב הוא חולש על שפע של אור ומזון. אבל כל כמה שהאל הג’נטלמני מציע קשב ונחמה – נראה שזאת נחמה מקומית, סכרינית, כזאת שבעצם אי אפשר להתקיים בצידה למשך זמן; אי אפשר לחיות תחת שמש סינתטית, אי אפשר לחיות מממתקים. הסדר של הג’נטלמן דמוי האל לא מספק מענה לכלל התוהו בעולם, אלא מקיים לצדו מובלעת קטנה ומלאכותית של סדר, כזו שלא מאפשרת חיים של ממש.

המבול

כאילו לא די בכך – לתוהו ובוהו, לחשכה ולאובדן מצטרף גם גשם עז. זרזיף שנעשה למבול. המומינים נאחזים בכל כוחם בשברי עץ שנסחפו במים, נאחזים גם בידיעה שמומינאבא קרוב. בפתק שהוטמן בבקבוק נכתב: “מוצא יקר, אנא עשה כל מה שתוכל כדי לעזור לי. המבול הציף את ביתי. אני יושב על עץ לבדי כשאני רעב וקר לי בזמן שהמים עולים ועולים. על החתום: מומין לא מרוצה.”

לא עורב, לא יונה, אלא ציפור מרבו גדולה מסמנת כאן את הקלת המים.

המומינים מטפסים על גב המרבו ועפים מעץ לעץ לחפש את מומינאבא, הקרוב כבר. השמש האבודה עולה, המים יורדים בהדרגה, וגם מומינאבא נמצא סוף-סוף על ענף של עץ גדול. המומינים מלקטים את מומינאבא, מונחים על פיסת אדמה שיבשה לצד אנשים נוספים “שאיבדו הכול” במבול. נרגשים, הם מתיישבים לשתות מרק, מתחממים לאור המדורה לצד פליטים אחרים. ואז, לאט-לאט, ככל שהמים מתייבשים, נחשף עמק מואר, שמשי, רווי פרחים ועצי פרי שופעים. גן עדן של אמת.

המבול של המומינים, שלא כמו המבול התנ”כי, המיתולוגי, הוא פגע מזג אוויר מזדמן. זאת לא תגובה של אל להפרה אנושית של סדרי העולם, לחמס וגזל שמילאו את הארץ. זה לא עונש, והעמק לא נמדד במידות דין ברורות. חוסר יציבות הכרחית יש בעולם המומיני. ערעור מובנה שבתוכו – אין אלא להתנהל, לחפש זה את זה, להיאחז, לחלוק מרק זה עם זה. המבול של המומינים מניח הנחה שיוויונית: אין נוח שמגיע לו להינצל, אין מעשי צדיקות שמעניקים חנינה מפני פסק דין קולקטיבי. כולם נידונים, כולם פליטים, כולם נדרשים לשייט בין הקשיים השרירותיים שניחתים על העולם, לקבל את התוהו ובוהו שהוא בטבעו של העולם, בשביל מידה מסויימת של סדר שהוא בהכרח זמני. חיים שתובעים אמת נידונים לקבל את התוהו ובוהו כיסוד שלא ניתן להכחיש או לבטל בעולם.

*

בחיבור הפרשני הקדום בראשית רבה (א, א) מתואר מצב שנראה פרדוקסלי ובו התורה הקדימה את בריאת העולם. התורה, על פי המדרש, שימשה כעין תרשים אדריכלי מפורט לצורך עבודתו של בנאי מיומן. ההנחה של המדרש היא כמעט טכנית: כשם שארמון של מלך אנושי נבנה מתוך תכנונים ורישומים, גם לעולם – הממלכה של אלוהים – יש “דיפטראות ופנקסות” ששימשו ליצירה שלו, ואלו פרקי התורה: “כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא העולם”.

המהלך המדרשי היפה הזה, שנראה בלתי אפשרי ביחס לעולם בני האדם, הוא לגמרי אפשרי ביחס לעולמם של המומינים. כשטובה ינסון הביטה בתורה ובראה עולם דומה-שונה ממנה. עולם שבו אין הבטחה לגן עדן שמימי מנחם או לדין אלוהי של מידה כנגד מידה המבטיח השגחה. ינסון בראה עולם שהכאוס, האימה וחוסר היציבות הם רכיבים נתונים בו, ויחד עם זה עולם שרואה אור ביצוריו וסדר מסויים בקשרים ביניהם. בעולם המומיני מועתקת האמונה באל לאמונה ביחסים שבין אדם לאדם (בין מומינים למומינים, להמיולינים, לסנורקים…), אמונה שהיא האמצעי היחיד להתמודד עם התוהו ובוהו האימתני שהוא הוא העולם.

 

*הצילומים מתוך הספר The Moomins and the Great Flood, כל הזכויות שמורות לטובה ינסון ולהוצאת Sort of.
* הציטוטים מתוך הספר תורגמו על ידי.