ברנרד וביאנקה המצילים / נוגה אלמי-הנטקה
מילדות ללא קריאה למכירת ספרי ילדים
דצמבר 19, 2018
בחנות הספרים בה אני עובדת אני נתקלת על בסיס יומיומי בשאיפה ההורית להעניק את “הטוב ביותר”, שאיפה שנדמית כברורה מאליה, אבל מכילה בתוכה מורכבות מוכרת – מה אני רוצה עבור הילדים שלי ומה הילדים שלי רוצים עבור עצמם?
תודה על רשימה מרגשת, ומעוררת לחשיבה שיש בה כמה היבטים מנחמים.
את מאששת את הגישה הביבליותראפיסטית, לפיה הקורא יודע איזה ספר יועיל לו – לא בהכרח ספרות טובה. הלוואי שכל ילד, ומבוגר, ימצאו את הספרים שיידברו אליהם וייטבעו בהם חוויה חיובית. לכן תפקידם של המתווכים – הורים, ספרנים, מוכרי ספרים – כה חיוני. מבין דברייך גם עולה הנחיצות הגדולה של חנויות ספרים פרטיות-מסורתיות, כאלה שבהן מוכרים קבועים, ידענים ובעלי תשוקה וכבוד למלאכתם, הלומדים להכיר את קוראיהם ואת העדפותיהם. בחנות שכזו, לצד אינטרסים מסחריים ויחסי קונה-מוכר, מתקיימים גם יחסים אישיים המזכירים יחסי ספרן-קורא והקורא יכול ממש לסמוך על המוכר המכיר את העדפותיו ואת סלידותיו (לא פחות חשוב!). המנגנון הזה מתגמל גם לחנות וגם לקורא. מן הקורא הוא מונע את התסכולים שהם, לא פעם, נחלת חלקו של הקורא הנבוך מול שולחני הכוח והמבצעים המתמרנים אותו לקנות על בסיס כמותי, ובהתאם להגיון הכלכלי – 4 ספרים שלא בהכרח השתוקקת לקרוא ב100 . כל מי שנוהג לקנות בחנות קבועה שבה עומדים לשירותו מוכרים המכירים אותו ואת טעמו, יודע את ההבדל. הלוואי שכל המוכרים היו עוברים את המסלול שאת עברת ומכשיר אותך, בוודאי, להיות מתווכת סובלנית, קשובה ולא מתנשאת (מאוד חשוב. התנשאות מרחיקה קוראים. ברשתות הספרים רבים מן המוכרים נעדרי זיקה לספרות, אך לכל הפחות אינם מתנשאים).
גם כאם לילדה שמיצבה עצמה כלא קוראת של המשפחה יש ברשימתך קורט נחמה ( שלא יפוגג לחלוטין את עמדתי הפסימית כי דור הילדים הלא-קוראים העכשווי שונה במהותו מן הלא-קוראים של הדורות הקודמים, שלא גדלו מרותכים לסמרטפונים, ובחייק הורים שאף הם הולכים ורוחקים מן הקריאה, או לפחות מקריאת ספרות יפה)
אחרון: לגבי ספרי וולט דיסני שאף אני קראתי שוב ושוב בילדותי, וכמה מהם שמורים עימי – הם היו שונים לחלוטין מספרי דיסני העכשוויים. העיבודים היו עשויים היטב ומתורגמים, לא פעם, לעילא (למשל, על ידי לאה נאור) . כיום מדובר בספרים בלתי קריאים וטרחניים במידה בלתי נסבלת (אם אינם נמנים עם הקצרצרים) , עשויים מפסקאות המחוברות זו לזו ברישול (ספרות טובה ניכרת בין היתר באיכות החיבורים). גם מתרגמי מופת לא יוכלו להושיעם.
מאמר נפלא, וכמה יפה שהמצילים הצילו אותך. כמה עצוב בעיניי שדבר כמו הקריאה, שיכול להיות אהבה טהורה (וכך היה בשבילי בילדות) הופך למשהו שנקשר בשיפוט ערכי חיצוני. כך היה אצלנו בבית עם מוזיקה ובתחום הזה באמת לא הייתי בצד ה”טוב” (מוזיקה קלסית). אלמלא הסיבוך המיותר הזה, אולי גם המוזיקה, שחזרתי אליה מאוחר כפי שאת חזרת לספרים, הייתה שלי לא פחות מהספרות.
תודה נוגה יקרה, כשילדיי היו קטנים אני הכתבתי טעם בקניית ספרים כמו באוכל במוזיקה ועוד…
לדעתי כן צריך להציב סטנדרט שילדים יוכלו להתכתב מולו, כי גם כשהם נודדים לתחומים אחרים הם לוקחים את זה איתם. אבל איכות היא חוצת ז’אנרים והכללות. בתגובה ללי עברון בהערה מעליי, לא מדובר במחנאות מוזיקה קלאסית נגד רוק, אלא ביכולת לזהות הימנונים שיטחיים ופשטניים במוזיקה קלאסית כמו גם ברוק, ומנגד, להבחין ביצירה טובה בשניהם.
הרבה פעמים הורים השתוממו איך אני מרשה לילדיי לראות סדרות ג’אנק צעקניות כמו פוקימון או וון-פיס, אבל מסרבת להכניס הביתה קלטות “חינוכיות” שהיו בזמנו. למה? כי מבעד לרעש יש יצירתיות וערכים, ותעוזה, ואילו בשקט – בינוניות רעילה.
יש טוב ורע יש גבוה נמוך רק לא בסולם המיינסטרימי אוטומטי. ואפשר להתענג על רע לתפארת כל עוד יודעים באיזו זירה נמצאים, וכמה יפה שמזהים טוב במקום שנחשב נמוך :> וברנרד וביאנקה, מתוקים להפליא.
נגה, אני חושב שנגעת בנקודה חשובה מאוד. כל כך הרבה פעמים, במהלך שיחות על ספרים טובים “יותר או פחות”, אני חושב על ספרים שמצאו את דרכם אל ילדותי ועל המשמעות שהייתה להם עבורי. בעיקר כאלה שעוד הקריאו לי, אבל גם כאלה שהיו לי איתם רגעים אישיים ונדמה לי שאני רואה את הרגעים האלה גם אצל ילדי. אלה הם רגעים שיכולים לבוא מהמקורות הבלתי צפויים ביותר.
תודה רבה על המאמר!