גילגמש הצעיר והגן המכושף / שירלי גרץ
בלעדי - פרסום שני פרקים ראשונים מתוך "גילגמש הצעיר והגן המכושף"
מאי 20, 2016
“גילגמש הצעיר והגן המכושף” הוא סיפור הרפתקאות המתרחש בארץ שומר לפני כ-5000 שנה. הסיפור מבוסס על דמויות מתוך “עלילות גילגמש”, האפוס הגדול של המיתולוגיה הבבלית.
גילגמש השובב נשלח על ידי אנליל, מלך האלים, לגן המכושף כדי למצוא את פרא האדם אנכידו ולהפוך אותו לבן אנוש מתורבת. האם יצליח להתמודד עם היצורים המיתולוגיים שחיים בגן המכושף? האם יצליח למצוא את אנכידו ולהשלים את המשימה שהוטלה עליו?
את הספר כתבה שירלי גרץ ואייר אוריאל זוהר (הוצאת “אֶנְכִּי”). אנו שמחים להציג בפניכם את שני הפרקים הראשונים מתוך הספר.
עטיפת הספר (יח”צ)
פרק ראשון
הַפַּעַם זֹאת לֹא הָיְתָה אַשְׁמָתִי.
הַיּוֹם הִתְחִיל כְּמוֹ כָּל יוֹם רָגִיל. אָכַלְתִּי אֲרוּחַת בֹּקֶר טְעִימָה – פִּתּוֹת וְרִבַּת תְּאֵנִים – וּכְשֶׁסִּיַּמְתִּי יָצָאתִי מֵהָאַרְמוֹן לַאֵדוּבָּה כְּדֵי לִלְמֹד קְרֹא וּכְתֹב.
כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לַכִּתָּה, סִין־אִילִי, הַתַּלְמִיד הֲכִי מְעַצְבֵּן בַּאֵדוּבָּה, הֵחֵל לְהִתְגָּרוֹת בִּי כְּמִנְהָגוֹ.
“תִּרְאֶה אֵיךְ אַתָּה לָשׁ אֶת לוּחַ הַחֹמֶר שֶׁלְךָ. הוּא עָקוּם כְּמוֹ הַיָּרֵחַ. וּמָה זֹאת הַיָּתֵד הַקְּטַנָּה הַזֹּאת שֶׁהֵכַנְתָּ? אַתָּה תִּשְׁבֹּר אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה שׁוֹבֵר כָּל דָּבָר! יְצוּר כִּלְאַיִם שֶׁכָּמוֹךָ.”
הִתְגּוֹנַנְתִּי וְהֶרְאֵיתִי לוֹ שֶׁהַיָּתֵד שֶׁלִּי חֲזָקָה וְלֹא נִשְׁבֶּרֶת. מֵאָחוֹר שָׁמַעְתִּי אֶת מַרְדוּק־מוּשָׁלִים לוֹחֵשׁ לְסִין־אִילִי שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי, כִּי לֹא כְּדַאי לְהִתְעַסֵּק עִם בֵּן שֶׁל מֶלֶךְ וְאֵלָה.
“מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?” שָׁאַל תַּלְמִיד חָדָשׁ.
“אַתָּה לֹא מַכִּיר אֶת גִּילְגָמֶשׁ?” אָמַר סִין־אִילִי בְּבוּז, “אָבִיו לוּגַלְבַּנְדָה, הוּא מֶלֶךְ הָעִיר שֶׁלָּנוּ, וְאִמּוֹ הִיא נִינְסוּן, אֵלַת הַפָּרוֹת. הוּא חֲצִי־בֶּן אֱנוֹשׁ וַחֲצִי־אֵל.”
אִמָּא שֶׁלִּי תָּמִיד אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי שְׁנֵי־שְׁלִישִׁים אֵל, וְרַק שְׁלִישׁ בֶּן אֱנוֹשׁ אֲבָל הָאֲמִירָה הַזֹּאת מַעֲלִיבָה אֶת אָבִי. לָכֵן אֲנִי מְסַפֵּר לְכֻלָּם שֶׁאֲנִי חֲצִי־חֲצִי.
הִתְעַלַּמְתִּי מִדְּבָרָיו הַפּוֹגְעָנִיִּים שֶׁל סִין־אִילִי וְהִמְשַׁכְתִּי לָלוּשׁ אֶת הַחֹמֶר עַד שֶׁהָפַכְתִּי אוֹתוֹ לְלוּחַ חָלָק. הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן לְאַכַּדִּית הוֹרָה לָנוּ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד עַל הַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים שֶׁל ד. הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב, דָּה, דִּי, דּוּ. הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִכְתֹּב אֶת הַסִּימָנִים בְּצוּרָה בְּרוּרָה וְיָפָה, מִבְּלִי לִשְׁבֹּר אֶת הַיָּתֵד שֶׁלִּי. תּוֹךְ כְּדֵי כְּתִיבָה שָׁמַעְתִּי אֶת הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ שֶׁיָּשַׁב מֵאֲחוֹרַי מִתְעַצְבֵּן וְאוֹמֵר בְּיֵאוּשׁ: “אֵיךְ אֲנִי אָמוּר לִזְכֹּר אֶת מֵאוֹת הַסִּימָנִים הַלָּלוּ? לְכָל סִימָן יְכוֹלָה לִהְיוֹת יוֹתֵר מִמַּשְׁמָעוּת אַחַת. זֶה נוֹרָא מְבַלְבֵּל! בַּחַיִּים לֹא אַצְלִיחַ לִלְמֹד אֶת הַכְּתָב הַזֶּה.”
נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו וְנִסִּיתִי לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ. הִסְבַּרְתִּי לוֹ שֶׁגַּם אֲנִי טוֹעֶה לִפְעָמִים עַל אַף שֶׁאֲנִי כְּבָר בֶּן תֵּשַׁע, וְלוֹמֵד בַּאֵדוּבָּה מִגִּיל שֶׁבַע. הֶרְאֵיתִי לוֹ אֵיךְ כּוֹתְבִים אֶת הַסִּימָן דִי בְּצוּרָה נְכוֹנָה.
הוּא הוֹדָה לִי וְהִבִּיט בִּי בְּסַקְרָנוּת וּבַחֲשָׁשׁ, בְּדוֹמֶה לְרֹב הַתַּלְמִידִים בַּאֵדוּבָּה, וּבִמְיֻחָד הַתַּלְמִידִים הַחֲדָשִׁים. אֲנִי כְּבָר רָגִיל לַזֶּה. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחֵלֶק מֵהַיְּלָדִים פּוֹחֲדִים מִמֶּנִּי וַאֲחֵרִים מְקַנְּאִים בִּי. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ בּוֹדֵד כִּי אֵין לִי בֵּינֵיהֶם חָבֵר שֶׁל מַמָּשׁ. וּבְכָל זֹאת, אֲנִי דַּי מְחַבֵּב אוֹתָם, מִלְּבַד סִין־אִילִי שֶׁתָּמִיד מִתְגָּרֶה בִּי.
וְכָךְ הָיָה גַּם בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר. בְּאֶמְצַע שִׁעוּר חֶשְׁבּוֹן, סִין־אִילִי נֶעֱמַד וְטָעַן שֶׁאֵין לִי אֹמֶץ לְהִתְגַּנֵּב לַמִּקְדָּשׁ וְלִגְנֹב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁהַמִּתְפַּלְּלִים הֵבִיאוּ בַּבֹּקֶר כְּמִנְחָה לָאֵלִים. בַּהִתְגָּרוּת הַזֹּאת לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד כִּי אֲנִי מַמָּשׁ לֹא פַּחְדָן, וְחוּץ מִזֶּה, אֲנִי אוֹהֵב עוּגוֹת. מִי לֹא?
אָז הִתְעָרַבְנוּ.
אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאִם לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ חָזָק, הַכֹּל הָיָה עוֹבֵר בְּשָׁלוֹם.
הִתְגַּנַּבְתִּי בַּחֲשַׁאי מִהַאֵדוּבָּה וְרַצְתִּי לַמִּקְדָּשׁ שֶׁל אֻתּוּ, אֵל הַשֶּׁמֶשׁ. הִמְתַּנְתִּי עַד שֶׁהַכֹּהֵן הָאַחֲרוֹן יֵצֵא מֵהָאוּלָם הַגָּדוֹל וְהִתְגַּנַּבְתִּי פְּנִימָה. לָקַחְתִּי שְׁתַּיִם מִן הָעוּגוֹת שֶׁנִּרְאוּ לִי טְעִימוֹת בִּמְיֻחָד – עוּגָה מְצֻפָּה בִּדְבַשׁ וְעוּגָה נוֹסֶפֶת מְמֻלֵּאת בִּתְמָרִים.
לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת. נִשְׁכַּבְתִּי עַל הָרִצְפָּה וְזָחַלְתִּי עַל גְּחוֹנִי לָאֵזוֹר הֶחָשׁוּךְ בָּאוּלָם, מִתַּחַת לַפֶּסֶל שֶׁל הָאֵל אֻתּוּ. שָׁכַבְתִּי שָׁם וְחִכִּיתִי. כְּשֶׁהַקּוֹלוֹת נֶעֶלְמוּ תָּפַסְתִּי אֶת הָעוּגוֹת, הִתְרוֹמַמְתִּי בִּמְהִירוּת ו…
“בּוּם, טְרַח!!!” הִתְנַגַּשְׁתִּי בְּחָזְקָה בַּפֶּסֶל הָעֲנָק שֶׁמֵּעָלַי וְהוּא נָפַל וְהִתְנַפֵּץ לְאַלְפֵי רְסִיסִים.
“אוֹי, לֹא…” נֶאֱנַקְתִּי.
הַכֹּהֲנִים שָׁמְעוּ אֶת הָרַעַשׁ וְחָזְרוּ אֶל הָאוּלָם בְּרִיצָה, וְכָךְ מָצְאוּ אוֹתִי עוֹמֵד בֵּין שִׁבְרֵי הַפֶּסֶל וְהָעוּגוֹת בְּיָדַי. הֵם הֵחֵלּוּ לִזְעֹק בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.
“בְּאֵנְלִיל! הַיֶּלֶד הַזֶּה שָׁבַר פֶּסֶל שֶׁל אֵל. זֶהוּ חֵטְא בַּל יַעֲבֹר!” זָעַק אַחַד הַכֹּהֲנִים.
אוֹי וַאֲבוֹי… עַכְשָׁו נִכְנַסְתִּי לְצָרוֹת אֲמִתִּיּוֹת. בְּסַךְ הַכֹּל רָצִיתִי לְנַצֵּחַ בַּהִתְעָרְבוּת עִם סִין־אִילִי וְלַחְזֹר לַאֵדוּבָּה עִם כַּמָּה עוּגוֹת לְחַבֵרַי וְ… טוֹב, גַּם לְעַצְמִי. אַךְ לְמַעֲשֶׂה, חָטָאתִי חֵטְא נוֹרָא נֶגֶד הָאֵלִים שֶׁהָעֹנֶשׁ עָלָיו הוּא מָוֶת.
איור: אוריאל זוהר
פרק שני
אַתֶּם מַסְכִּימִים אִתִּי שֶׁזֹּאת לֹא הָיְתָה אַשְׁמָתִי, נָכוֹן?
בָּלָגָן נוֹרָאִי הִתְעוֹרֵר סְבִיבִי. הַכֹּהֲנִים מִהֲרוּ לְהוֹצִיא אֶת כָּל הַמִּתְפַּלְּלִים מִחוּץ לְמִתְחַם הַמִּקְדָּשׁ. מְיֻתָּר לְצַיֵּן שֶׁאֶת הָעוּגוֹת לֹא אָכַלְתִּי.
אֵנְלִיל, מֶלֶךְ הָאֵלִים, יָרַד בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ מֵהַשָּׁמַיִם, וּלְאַחַר שֶׁרָאָה אֶת הַנֶּזֶק שֶׁגָּרַמְתִּי, צַעֲקוֹתָיו הִרְעִידוּ אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּים שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ. אֵלִים נוֹסָפִים, כּוֹלֵל אִמָּא שֶׁלִּי נִינְסוּן, מִהֲרוּ לָרֶדֶת מֵהַשָּׁמַיִם גַּם הֵם כְּדֵי לְהָבִין מָה אֵרַע וְכֵיצַד נִשְׁבַּר הַפֶּסֶל. הֵם הִתְקַבְּצוּ סְבִיב אֵנְלִיל, הִתְדַּיְּנוּ בֵּינֵיהֶם בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת וְהֵנִיפוּ אֶת יְדֵיהֶם בְּעַצְבָּנוּת לְכָל הַכִּוּוּנִים. מִדֵּי פַּעַם שָׁמַעְתִּי אֶת הַמִּלָּה “שְׁאוֹל” עוֹלָה מִתּוֹךְ הַצְּעָקוֹת.
אִמִּי לֹא הִשְׁתַּתְּפָה בַּדִּיּוּנִים. הִיא עָמְדָה לְצִדִּי בְּפָנִים עֲגוּמוֹת וּבְאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים. “גִּילְגָמֶשׁ, הַפַּעַם הִגְזַמְתָּ. אֵיךְ יָכֹלְתָּ לִשְׁבֹּר פֶּסֶל שֶׁל אֵל?” הִיא שָׁאֲלָה בָּאַכְזָבָה.
“אֲבָל אִמָּא, לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי. לֹא רָאִיתִי שֶׁהַפֶּסֶל מֵעָלַי,” הִתְגּוֹנַנְתִּי. בְּלִבִּי קִלַּלְתִּי אֶת סִין־אִילִי עַל שֶׁפִּתָּה אוֹתִי לָקַחַת אֶת הָעוּגוֹת מֵהַמִּקְדָּשׁ.
שָׁמַעְתִּי אֶת צַעֲקוֹתֵיהֶם שֶׁל תּוֹשָׁבֵי אֶרֶךְ שֶׁהִתְקַהֲלוּ בַּחוּץ:
“גִּילְגָמֶשׁ הַזֶּה עוֹד יָמִיט אָסוֹן עַל כֻּלָּנוּ. בִּגְלָלוֹ הָאֵלִים יַעֲנִישׁוּ אֶת הָעִיר כֻּלָּהּ. אַתֶּם זוֹכְרִים אֵיךְ שָׁבַר אֶת דַּלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר כְּשֶׁשִּׂחֵק עִם הַשּׁוֹר הַזּוֹעֵם?” הִזְכִּיר אַחַד הַתּוֹשָׁבִים.
“וְאֵיךְ הָרַס אֶת תְּעָלַת הַמַּיִם כְּשֶׁשִּׂחֵק תּוֹפֶסֶת עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ, וְכָל הָעִיר הוּצְפָה,” אָמְרָה אִשָּׁה אַחַת.
“הוּא גַּם נִפֵּץ אֶת קַנְקַנֵּי הַשְּׂעוֹרָה בְּמַחְסַן הָאַרְמוֹן כְּשֶׁשִּׂחֵק בְּאַלָּה וּבְכַדּוּר. בְּמֶשֶׁךְ חָדְשַׁיִם שְׁלֵמִים רָעַבְנוּ לְלֶחֶם,” צָעַק אַחַד הַזְּקֵנִים.
“כֵּן, כֵּן,” נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת רַבִּים.
“אָז מָה אִם הוּא בֶּן מֶלֶךְ וּבֵן אֵלָה? הוּא חַיָּב לְהֵעָנֵשׁ. הוּא חַיָּב לִלְמֹד לֶקַח,” פָּסְקָה אִשָּׁה צְעִירָה.
אִמָּא שֶׁלִּי מָשְׁכָה אוֹתִי הַחוּצָה, אֶל חֲצַר הַמִּקְדָּשׁ. מֵרָחוֹק רָאִיתִי אֶת חֲבֵרַי מִהַאֵדוּבָּה מִתְעַרְבְּבִים בַּקָּהָל. סִין־אִילִי עָמַד בֵּינֵיהֶם. חָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא יִצְחַק עָלַי אֲבָל לְהַפְתָּעָתִי, אֲרֶשֶׁת פָּנָיו הָיְתָה רְצִינִית מְאוֹד. הוּא הִבִּיט אֵלַי, הֵנִיעַ אֶת שְׂפָתָיו וְלָחַשׁ, “סְלִיחָה.” אוּלַי הוּא בֶּאֱמֶת הִצְטַעֵר.
אֵנְלִיל קָרָא לְאִמִּי בָּרֶגַע שֶׁהָאֵלִים הִגִּיעוּ לִידֵי הַחְלָטָה. רָאִיתִי אוֹתוֹ מֵנִיעַ אֶת רֹאשׁוֹ בְּכַעַס מִצַּד לְצַד, וְכוֹבַע הַקַּרְנַיִם שֶׁלּוֹ הִטַּלְטֵל בְּחָזְקָה עַד שֶׁכִּמְעַט נָפַל. אִמִּי הִקְשִׁיבָה לוֹ בְּהַכְנָעָה, וּכְשֶׁסִּיֵּם לוֹמַר אֶת דְּבָרוֹ שְׁנֵיהֶם הִתְקָרְבוּ אֵלַי.
“בּוֹא, גִּילְגָמֶשׁ,” הִיא אָמְרָה לִי. “אֵנְלִיל הֶחְלִיט שֶׁהָעֹנֶשׁ שֶׁלְּךָ יִהְיֶה גֵּרוּשׁ לַגַּן הַמְּכֻשָּׁף. נֵלֵךְ לְהִפָּרֵד מֵאָבִיךָ,” הִיא אָמְרָה בְּצַעַר.
נִכְנַסְנוּ לָאַרְמוֹן וּמָצָאנוּ אֶת אָבִי יוֹשֵׁב עַל כֵּס הַמַּלְכוּת. הוּא קָם לִקְרָאתִי וְחִבֵּק אוֹתִי.
“אֲנִי אֶתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיךָ, בֵּן שׁוֹבָב שֶׁלִּי. אֲנִי סוֹמֵךְ עָלֶיךָ וַאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁתַּחְזֹר אֵלֵינוּ עִם שְׁלַל סִפּוּרֵי הַרְפַּתְקָאוֹת מְרַתְּקִים,” הוּא אָמַר וְטָפַח לִי עַל הַשֶּׁכֶם.
הִבְטַחְתִּי לְאָבִי שֶׁאֶשְׁמֹר עַל עַצְמִי, וּבֵינִי לְבֵין עַצְמִי תָּהִיתִי כַּמָּה זְמַן יַעֲבֹר עַד שֶׁאֶרְאֶה אוֹתוֹ שׁוּב, אִם בִּכְלָל.
אִמִּי וְאֵנְלִיל, שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ סָר וְזוֹעֵף, לָקְחוּ אוֹתִי לְפֶתַח הַגַּן הַמְּכֻשָּׁף. כְּשֶׁהִגַּעְנוּ, נִזְכַּרְתִּי בַּסִּפּוּרִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי עַל הַמָּקוֹם מֵהָאוֹמֶנֶת שֶׁגִּדְּלָה אוֹתִי. בְּאוֹתָם יָמִים לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהוּא אָכֵן קַיָּם וְחָשַׁבְתִּי שֶׁמְּדֻבָּר בְּאַגָּדָה בִּלְבַד. עַכְשָׁו, כְּשֶׁעָמַדְתִּי מוּל הַכְּנִיסָה, הֵבַנְתִּי שֶׁלִּפְעָמִים אַגָּדוֹת הֵן לֹא סְתָם אַגָּדוֹת אֶלָּא הַמְּצִיאוּת עַצְמָהּ.
אֵנְלִיל הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט קָשֶׁה וְאָמַר: “עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה אָיֹם וְנוֹרָא, גִּילְגָמֶשׁ. חָטָאתָ חֵטְא שֶׁאֵין עָלָיו כַּפָּרָה וְכָל הָאֵלִים דָּרְשׁוּ שֶׁאֶשְׁלַח אוֹתְךָ לַשְּׁאוֹל, לְעוֹלָם הַמֵּתִים. אֲבָל אִמְּךָ הִתְחַנְּנָה שֶׁאֲרַחֵם עָלֶיךָ, וְהִבְטִיחָה לִי שֶׁמֵהַיּוֹם וָהָלְאָה תְּכַבֵּד אֶת הָאֵלִים וְאֶת יֶתֶר בְּנֵי הָאָדָם. לָכֵן הֶחְלַטְתִּי לָתֵת לְךָ עוֹד הִזְדַּמְּנוּת אַחַת וִיחִידָה. אָטִיל עָלֶיךָ מְשִׂימָה שֶׁתִּדָּרֵשׁ לְהַשְׁלִימָהּ בְּמַהֲלָךְ שְׁהוּתְךָ בַּגַּן הַמְּכֻשָּׁף. בְּתוֹךְ הַגַּן חַי פֶּרֶא־אָדָם, יְצוּר וּשְׁמוֹ אֶנְכִּידוּ. הַחַיּוֹת גִּדְּלוּ אוֹתוֹ מֵאָז וּמִתָּמִיד, וְהוּא שׁוֹמֵר עֲלֵיהֶן מִכָּל מִשְׁמָר. הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁאֶנְכִּידוּ יִלְמַד לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ בֶּן אֱנוֹשׁ וִיאַמֵּץ אֶת אוֹרְחוֹתֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי הָעִיר. עָלֶיךָ לִמְצֹא אֶת אֶנְכִּידוּ וְלַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְבֶן תַּרְבּוּת. אִם לֹא תַּצְלִיחַ בַּמְּשִׂימָה, גִּילְגָמֶשׁ, לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא מֵהַגַּן.”
אֵנְלִיל סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו וְנֶעֱלַם.
איור: אוריאל זוהר
אִמִּי שָׁתְקָה וְדִמְעָה זָלְגָה עַל לֶחְיָהּ. עָמַדְתִּי לְיָדָהּ מְבֻיָּשׁ. כַּמָּה צַעַר אֲנִי גּוֹרֵם לָהּ.
“זֶה עֲבוּרְךָ,” אָמְרָה אִמִּי לְבַסּוֹף וְנָתְנָה לִי חֲבִילָה עֲטוּפָה בְּבַד. פָּתַחְתִּי אֶת הַחֲבִילָה בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת, וּבְתוֹכָהּ מָצָאתִי אַלָּה עֲשׂוּיָה עֵץ כֵּהֶה וּפַרְצוּף שֶׁל אָדָם חָרוּט עָלֶיהָ.
“אַלָּה לְמִשְׂחָק?” שָׁאַלְתִּי בִּתְמִיהָה.
“זֹאת לֹא אַלָּה רְגִילָה,” אָמְרָה אִמִּי, “וְהִיא אֵינָהּ מְיֹעֶדֶת לְמִּשְׂחָק. הָאַלָּה הַזֹּאת עֲשׂוּיָה מֵעֵץ מְיֻחָד מִיַּעַר הַלְּבָנוֹן. הִיא חֲכָמָה מְאוֹד וְאִי אֶפְשָׁר לִשְׁבֹּר אוֹתָהּ. בְּנוֹסָף, הִיא אוֹהֶבֶת לָעוּף וּלְהִתְרוֹצֵץ, אֲבָל כְּשֶׁתִּצְטָרֵךְ עֶזְרָה, קְרָא לָהּ וְהִיא תַּגִּיעַ מִיָּד.”
אִמִּי נָתְנָה לִי שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב שֶׁעָלֶיהָ תָּלוּי נֵבֶל זָעִיר. “כַּאֲשֶׁר תִּזְדַּקֵּק לְעֶזְרַת הָאַלָּה, פְּרֹט עַל מֵיתְרֵי הַנֵּבֶל הַקָּטָן הַזֶּה, וְהִיא תִּשְׁמַע אוֹתְךָ וְתַגִּיעַ.”
עָנַדְתִּי אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַזָּהָב וְהֶחְבֵּאתִי אֶת הַנֵּבֶל מִתַּחַת לִבְגָדַי.
“אִמָּא, אֲנִי מִצְטַעֵר, אֲבָל אַל תִּדְאֲגִי לִי. אֲנִי חָזָק, מָהִיר וְאַמִּיץ וְאִישׁ לֹא יַצְלִיחַ לִפְגֹּעַ בִּי.”
“גִּילְגָמֶשׁ בְּנִי, אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁתַּצְלִיחַ לַעֲמֹד בַּמְּשִׂימָה שֶׁאֵנְלִיל נָתַן לְךָ. אֲבָל הַקְשֵׁב הֵיטֵב: בַּגַּן הַמְּכֻשָּׁף חַיִּים יְצוּרִים שׁוֹנִים שֶׁעַל חֶלְקָם שָׁמַעְתָּ בְּסִפּוּרִים וּבְאַגָּדוֹת. לֹא תָּמִיד תּוּכַל לָדַעַת מִי מֵהֶם רוֹצֶה בְּטוֹבָתְךָ וּמִי מֵהֶם מְעֻנְיָן לִשְׁלֹחַ אוֹתְךָ אֶל הַשְּׁאוֹל. שְׁקֹל הֵיטֵב אֶת מַעֲשֶׂיךָ. וְעֵצָה אַחֲרוֹנָה: כּוֹחוֹתַי אֵינָם פּוֹעֲלִים בַּגַּן הַמְּכֻשָּׁף וְלָכֵן לֹא אוּכַל לַעֲזֹר לְךָ. תּוּכַל לָצֵאת מִמֶּנּוּ רַק לְאַחַר שֶׁתַּצְלִיחַ לִגְבֹּר עָל אֶנְכִּידוּ פֶּרֶא־הָאָדָם בְּכוֹחוֹת עַצְמְךָ. הִזָּהֵר, בְּנִי.”
עֵצִים גְּבוֹהִים גִּדְּרוּ אֶת הַגַּן הַמְּכֻשָּׁף. הִבַּטְתִּי בְּאִמִּי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה וְהִתְקָרַבְתִּי לְשַׁעַר עָצוּם שֶׁהָיָה עָשׂוּי מֵעַנְפֵי עֵץ אֲפֹרִים. מֵאֲחוֹרָיו שָׂרַר חֹשֶׁךְ מֻחְלָט וַאֲנִי מֻכְרָח לְהוֹדוֹת שֶׁפָּחַדְתִּי. הַשַּׁעַר הֵטִיל עָלַי אֵימָה. מָה מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרָיו?
הֶחְזַקְתִּי בְּחָזְקָה אֶת הָאַלָּה בְּיָדִי וְהַפַּרְצוּף הֶחָרוּט עָלֶיהָ עָצַם עֵינַיִם. צָעַדְתִּי בְּהִסּוּס קָדִימָה וּבִן־רֶגַע הָיִיתִי בְּתוֹךְ הַגַּן הַמְּכֻשָּׁף. לְעֻמַּת הַחֹשֶׁךְ שֶׁשָּׂרַר בַּחוּץ, הַגַּן הָיָה מוּאָר בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ, וַאֲנִי עָמַדְתִּי בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל שְׂדֵה פְּרָחִים שֶׁפָּרְחוּ בִּשְׁלַל צְבָעִים: צָהֹב, אָדֹם, כָּחֹל וְסָגֹל. הִסְתּוֹבַבְתִּי לְאָחוֹר וְלֹא רָאִיתִי עוֹד אֶת שַׁעַר הַכְּנִיסָה. הוּא נֶעֱלַם.
נִצְנוּץ אוֹר, כְּמוֹ הִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁל שֶׁמֶשׁ בָּאֲגַם, לָכַד אֶת עֵינַי. צָעַדְתִּי לְעֶבְרוֹ. אוּלַי הוּא יוֹבִיל אוֹתִי לְאֶנְכִּידוּ.
אִלּוּ יָדַעְתִּי מָה מְחַכֶּה לִי שָׁם, הָיִיתִי פּוֹנֶה בְּוַדַּאי לְכִוּוּן אַחֵר.
