דגל ירוק / סיון זיו וינד, איור: לי-אור עצמון פרואין
יצירה מקורית בשפת החוף
אוקטובר 15, 2021
כולם יודעים ש… כשיש דגל אדום זה בגלל שהים סוער, יש גלים גבוהים ולכן רצוי וכדאי להיזהר. כולם גם יודעים ש…
כשיש דגל שחור לא נכנסים. יש גלים ענקיים וסוחפים, יש מערבולות ובעיקר סכנה. לרוב דגל שחור יש בימים של חורף.
ואני? אני הכי אוהב דגל לבן. כשיש דגל לבן, אין גלים. הים שקט, רגוע. אפשר לשחות לעמוקים ולצוף דקות ארוכות מבלי להיסחף לחופים סמוכים. אבל מעולם לא ידעתי ש… יש גם ימים של דגל ירוק (וזה לא בצחוק).
*
יום אחד הלכתי לים וראיתי מעל סוכת המציל דגל ירוק מתנופף. הסתכלתי אל הים, הסתכלתי חזרה אל סוכת המציל ושוב הסתכלתי אל הים. לא היו גלים או משהו מוזר כזה של… ירוק (לא שידעתי בדיוק מה זה אומר). התחלתי לחשוש, כפי שקורה לי כשאני נתקל במצב לא מוכר. ראיתי מרחוק עוד דגל ירוק תלוי על מוט ברזל תקוע בבלוק (כך ידעתי שזאת לא טעות, כי שני דגלים ירוקים זאת כבר הצהרה!) אז ניגשתי לסוכת המציל כדי לברר. קצת לפני הגדר שמקיפה את סוכת המציל ישבה אישה על כיסא ים מתקפל, צבוע בפסים של כחול־לבן ובידה פנקס ועט. היו לה שפתיים עבות סדוקות, עיניים כהות, שיער חלק צהוב וציפורניים ענקיות צבועות בתכלת. היא הסתכלה בי במבט חודר ואמרה:
“ירוק או לשרוק?”
“מה?”
“ירוק או לשרוק?”
“למה הכוונה?”
“אתה רואה?” היא הצביעה על הדגל הירוק.
“כן! דגל ירוק! באתי לשאו…”
“נכון מאוד!” קטעה אותי, “אז תחליט: ירוק או שתשרוק”.
“אין לי… ירוק”.
“אז תשרוק”.
“אבל אני לא יודע לשרוק”, בלעתי את הרוק.
האישה לקחה את העט והפנקס: “טוב, אני רושמת לך קנס!”
“קנס?! לי? מה? למה?”
“בימים של דגל ירוק אפשר להיכנס לים רק אם יודעים לשרוק או עם… ירוק, ומי שאין לו ירוק או שהוא לא יודע לשרוק – מקבל קנס כחוק!”
איור: לי-אור עצמון פרואין
הייתי בשוק. בעודי כמעט מתעלף, חלף לידי ילד שורק. האישה עם הפנקס חייכה, כיווצה את שפתיה העבות ושרקה. הילד שמח ורץ לים.
“שריקה היא דבר מידבק”, אמרה בקריצה והוסיפה, “עכשיו ארשום לך קנס”.
“לא. עצרי!” אמרתי והאישה הביטה בי בעיניים תוהות.
“תראי, אני… אני לא יודע לשרוק, ונגמרו לי הירוקים לתת או להראות… אבל יש לי בתיק… אממ… דג! דג כזה של משאלות. אני חייב מייד לשחרר אותו. אל הים. ולא – כל המשאלות ילכו לעזאזל, וזה חבל! את חייבת להבין”.
מבטה של האישה השתנה, היא הבינה את המקרה המיוחד, את דחיפות הדבר והורידה את הפנקס והעט. היא לקחה את הטלפון הנייד והתקשרה לממונה:
“כן. יש כאן מקרה. האיש מספר שיש לו דג של משאלות לשחרר. אם לא ישחרר… כן, כן, אה… לא, לא, אין ירוק, לא… גם לא יודע לשרוק”. האישה שתקה לרגעים ארוכים והממונה מהצד השני צעק. האישה הנהנה, הפעם בהסכמה ובציפורני תכלת ניתקה.
“מצטערת. היום דגל ירוק. אלה ההוראות מלמעלה. תחזור עם משהו ירוק או שתלמד לשרוק”.
היא פתחה את הפנקס ורשמה לי קנס, 500 ₪.
“אני… אני מבין את ההוראות, אהפ… אהפ”, אמרתי בנשימות כבדות (יכולתי כבר לומר שמתחיל להיות לי קשה לנשום ולהתרכז) והורדתי חולצה.
“אוי! אדוני! יש לך צלקת! צלקת ארוכה!”
“כן. נכון. נכון אממ… טוב, לא בדיוק… כלומר… זאת לא בדיוק צלקת… אהפ אהפ… זה יותר…”
פתע האישה הסתכלה בי קפואה, פיה היה פעור, עיניה הכהות בלטו ולא מצמצו.
“אני דג…כזה של משאלות. אולי את רוצה לבקש משאלה לפני שאני רץ למים?”
האישה לא אמרה דבר.
“תראי” והזזתי את סנפירי מול ענייה בניסיון להבין אם היא רואה
“ביקשתי מעצמי משאלה (רק אחת): לראות ולהרגיש איך זה לחיות על היבשה, את מבינה? להתהלך בין אנשים, לטפס על הר, לטעום צוף פרחים, ללטף פרה, לנסוע ברכבת, לשתות מבקבוק אבל עכשיו אני חייב לחזור”
אך האישה נשארה קפואה, אז כתבתי לה על הפנקס:
“אני מצטער, אבל אני חייב ללכת וָלא המשאלות… זה יהיה חבל… אני מבטיח לחזור לא בדגל ירוק”.
דילגתי על החול בקצב של דג חצי נושם לכיוון הים.
קפצתי מייד למים הרדודים והרגשתי כמו בחלום,
כמה אושר היה לחזור הביתה!
סיון זיו וינד – כותבת ויוצרת, מחברת פרויקט המכתבים המאוירים “סיפורי שסק”.
