3 יצירה מקורית

• סיפורים

“דונו, והדברים הבלתי רגילים שקרו לו” / תמר הוכשטטר

בלעדי - פרסום סיפור מתוך ספרה החדש של תמר הוכשטטר, עם איורים של עינת צרפתי

“דונו והדברים הבלתי רגילים שקרו לו” הוא ספר סיפורים שבהם מככב הילד דונו, שכתבה תמר הוכשטטר ואיירה עינת צרפתי (הוצאת כנרת זב”מ). בסך הכול דונו הוא ילד רגיל, חוץ מהמקרים שבהם הוא מאלף שממיות או הופך לשודד מפורסם שכל העיר רודפת אחריו. פעם הוא אפילו החליט לחיות ברחובות ולהרוויח כסף ממופעי קסמים. כן, לפעמים קורים לו דברים מופלאים. מצד שני, לפעמים הוא מתחרפן. למשל:

1. כשמשעמם לו
2. כשנגמר השוקו
3. כשחיבת, הילדה הכי מעצבנת בעולם, מפריעה לתכניות שלו
4. כשאחיו הגדול לא אומר כלום
5. כשרשימה לא כוללת בדיוק חמישה סעיפים

הַמַּדְבִּיק

לְכָל אֶחָד בַּבַּיִת שֶׁל דוּנוֹ הָיָה תַּפְקִיד. בְּעֶצֶם יוֹתֵר מִתַּפְקִיד אֶחָד. חֵלֶק מֵהַתַּפְקִידִים הָאֵלֶּה הָיוּ בְּרוּרִים מֵאֲלֵיהֶם, כְּמוֹ הַתַּפְקִיד שֶׁל אַבָּא שֶׁל דוּנוֹ, שֶׁהָיָה לִסְגֹּר אֶת הַתְּרִיס כְּשֶׁהַשְּׁכֵנָה מְדַבֶּרֶת בַּטֵּלֵפוֹן בַּמִּרְפֶּסֶת. אוֹ הַתַּפְקִיד שֶׁל גִּידִיק, לֶאֱכֹל אֶת מָה שֶׁנִּשְׁאַר בַּסִּיר (עִם תּוֹסֶפֶת שֶׁל הַרְבֵּה זַעְתָּר), וּבִתְנַאי שֶׁאִמָּא מַסְכִּימָה וְאַף אֶחָד אַחֵר לֹא רוֹצֶה עוֹד. אִמָּא שֶׁל דוּנוֹ אָמְרָה שֶׁחֵלֶק מֵהַתַּפְקִידִים שֶׁל דוּנוֹ בַּבַּיִת הֵם לְסַדֵּר אַחֲרָיו כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה שִׁעוּרֵי בַּיִת בַּמִּטְבָּח וּלְהִתְאַמֵּן בַּיּוּקְלֶיְלִי שֶׁלּוֹ, אֲבָל זֶה לֹא הָיָה נָכוֹן. אֵלֶּה הָיוּ מַטָּלוֹת — לֹא תַּפְקִידִים. הַתַּפְקִיד שֶׁל דוּנוֹ בַּבַּיִת — תַּפְקִיד חָשׁוּב שֶׁהָיָה שַׁיָּךְ רַק לוֹ — הָיָה מַדְבִּיק הַפְּתָקִים. בְּחַג חֲנֻכָּה אֶחָד קִבֵּל דוּנוֹ עֶרְכָּה שֶׁל כְּלֵי כְּתִיבָה וּבְתוֹכָהּ חֲבִילָה שֶׁל פְּתָקִים יְרֻקִּים זוֹהֲרִים, מְחֻבָּרִים בְּפַס דָּבִיק. מֵאוֹתוֹ רֶגַע הָפַךְ דוּנוֹ לְמַדְבִּיק הַפְּתָקִים הָרִשְׁמִי שֶׁל הַבַּיִת.

מַדְבִּיק הַפְּתָקִים הָיָה אַחְרַאי עַל הֲמוֹן דְּבָרִים. הוּא הָיָה אַחְרַאי עַל נִקְיוֹן הָרִצְפָּה בְּכָךְ שֶׁהִדְבִּיק פֶּתֶק עַל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה לַבַּיִת וְכָתַב עָלָיו: תִּשָּׁאֲרוּ בַּחוּץ!

הוּא הָיָה אַחְרַאי עַל שְׁנַת הַהוֹרִים בְּבֹקֶר יוֹם שַׁבָּת בְּכָךְ שֶׁבְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט הִדְבִּיק פֶּתֶק עַל הַמֵּצַח שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם וְכָתַב עָלָיו: זְהִירוּת, דֻּבִּים יְשֵׁנִים!

וּפַעַם בְּיוֹמַיִם נִסָּה (וְלִפְעָמִים הִצְלִיחַ) לְהַדְבִּיק פֶּתֶק עַל הַגַּב שֶׁל גִּידִיק, כָּל פַּעַם עִם כִּתּוּב אַחֵר:

לֹא לְהַאֲכִיל אֶת הַגִּ’ירָפָה!

אוֹ: סַכָּנָה! לֹא לְטַפֵּס עַל עַמּוּד הַחַשְׁמַל!

אֲבָל מָה שֶׁדּוּנוֹ אָהַב בֶּאֱמֶת בְּתַפְקִיד הַמַּדְבִּיק הָיָה כְּשֶׁאֶחָד מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הִזְעִיק אוֹתוֹ. זֶה לֹא קָרָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה — לָרֹב דוּנוֹ הִמְצִיא אֶת הַפְּתָקִים בְּעַצְמוֹ — אֲבָל לִפְעָמִים אִמָּא שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ לְהַדְבִּיק פִּתְקֵי אַזְהָרָה עַל הַסִּירִים כְּדֵי לְנַסּוֹת לְהַרְתִּיעַ אֶת גִּידִיק מִלְּחַסֵּל אֶת כָּל הָאֹכֶל בְּמַהֲלַךְ הַלַּיְלָה.

אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב, כְּשֶׁנִּסָּה לְצַיֵּר אֶת הַיּוּקְלֶיְלִי שֶׁלּוֹ, שָׁמַע לְפֶתַע צְעָקָה מִלְּמַטָּה, “דוּנוֹ הַמַּדְבִּיק! בּוֹא מַהֵר!” הוּא חָטַף אֶת חֲבִילַת הַפְּתָקִים הַיְּרֻקִּים וְרָץ לַחֲדַר הָעֲבוֹדָה. לְיַד הַפְּסַנְתֵּר עָמַד אַבָּא שֶׁלּוֹ וּפִשְׁפֵּשׁ בֵּין חוֹבְרוֹת הַתָּוִים שֶׁעַל הַמַּדָּפִים הָעֲמוּסִים. “יֵשׁ פֹּה קְצַת בָּלָגָן וְנָפְלוּ לִי כַּמָּה דְּבָרִים. אֲנִי צָרִיךְ שֶׁתַּדְבִּיק כָּאן פֶּתֶק,” אָמַר וְהִצְבִּיעַ עַל צַד הַפְּסַנְתֵּר.

“מָה לִכְתֹּב בּוֹ?”

“תִּכְתֹּב שֶׁהַשַּׁלָּט שֶׁל הַמַּזְגָן נִמְצָא מִתַּחַת לַפְּסַנְתֵּר.”

דוּנוֹ כָּתַב וְאָז הִדְבִּיק.

“עוֹד מַשֶּׁהוּ?” הוּא שָׁאַל.

אַבָּא שֶׁל דוּנוֹ הֵרִים אֶת עֵינָיו מֵהַחוֹבֶרֶת שֶׁפָּתַח וּבָהָה בִּנְקֻדָּה לֹא בְּרוּרָה בָּאֲוִיר. “אֶמְמְ… כֵּן. תַּדְבִּיק פֶּתֶק זֵהֶה, עִם אוֹתוֹ מִשְׁפָּט, גַּם בַּדַּף שֶׁל חֹדֶשׁ יוּנִי בְּלוּחַ הַשָּׁנָה.”

“אוֹקֵי,” אָמַר דוּנוֹ וְרָץ לַמִּטְבָּח לְמַלֵּא אֶת הַמְּשִׂימָה.

“מָה אַתָּה כּוֹתֵב בְּלוּחַ הַשָּׁנָה?” שָׁאֲלָה אִמָּא שֶׁל דוּנוֹ.

“אֲנִי לֹא כּוֹתֵב, אֲנִי מַדְבִּיק פֶּתֶק.”

“הַשַּׁלָּט שֶׁל הַמַּזְגָן מִתַּחַת לַפְּסַנְתֵּר,” קָרְאָה אִמָּא שֶׁל דוּנוֹ מֵעֵבֶר לִכְתֵפוֹ. “מָה זֶה אָמוּר לְהַבִּיעַ?”

“זֹאת תִּזְכֹּרֶת מֵאַבָּא שֶׁהַשַּׁלָּט נִמְצָא מִתַּחַת לַפְּסַנְתֵּר כְּשֶׁתִּצְטָרְכִי אוֹתוֹ בַּקַּיִץ בִּשְׁבִיל לְהַדְלִיק אֶת הַמַּזְגָן,” אָמַר דוּנוֹ.

אִמָּא שֶׁל דוּנוֹ לֹא נִרְאֲתָה מְרֻצָּה מֵהַהֶסְבֵּר. “אַתָּה יוֹדֵעַ מָה,” אָמְרָה. “תּוּכַל לְהַדְבִּיק פֶּתֶק גַּם בִּשְׁבִילִי?”

“בֶּטַח,” שָׂמַח דוּנוֹ. “מָה לִכְתֹּב?”

“תִּכְתֹּב כָּכָה: פְּסַנְתֵּר מְשֻׁמָּשׁ לִמְסִירָה.”

“וְאֵיפֹה לְהַדְבִּיק אֶת זֶה?”

“עַל הַפְּסַנְתֵּר, מוּל הָאַף שֶׁל אַבָּא שֶׁלְּךָ.”

דוּנוֹ חָזַר לְמַטָּה. אַבָּא נִגֵּן אֶת “אֵין לִי כֶּסֶף אֵין לִי” שֶׁל גִּידִי גּוֹב. דוּנוֹ הִדְבִּיק אֶת הַפֶּתֶק הַיָּרֹק מֵעַל חוֹבֶרֶת הַתָּוִים. “פְּסַנְתֵּר מְשֻׁמָּשׁ לִמְסִירָה,” שָׁר אַבָּא שֶׁלּוֹ תּוֹךְ כְּדֵי נְגִינָה בַּפְּסַנְתֵּר. פִּתְאוֹם הוּא הִפְסִיק לְנַגֵּן וְהִסְתַּכֵּל עַל דוּנוֹ.

“מָה זֶה? מָה יֵשׁ לְךָ נֶגֶד הַפְּסַנְתֵּר שֶׁלִּי?”

“אִמָּא בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי לִכְתֹּב אֶת זֶה,” אָמַר דוּנוֹ. “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהִיא רוֹצָה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִקַּח אֶת הַפְּסַנְתֵּר כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהַגִּיעַ לַשַּׁלָּט שֶׁל הַמַּזְגָן.”

אַבָּא שֶׁל דוּנוֹ לֹא נִרְאָה מְרֻצֶּה מֵהַהֶסְבֵּר הַזֶּה. “אוּלַי אֲנַחְנוּ נְטַפֵּל בָּזֶה,” הוּא אָמַר. “בּוֹא, נָזִיז אוֹתוֹ יַחַד.”

הֵם נִסּוּ לִדְחֹף וּלְהַרְחִיק אֶת הַפְּסַנְתֵּר מֵהַקִּיר, אֲבָל עִם כָּל דְּחִיפָה הָיָה נִדְמֶה שֶׁהַפְּסַנְתֵּר לֹא רַק זָז אֶלָּא גַּם מִתְפָּרֵק קְצָת. זֶה הִדְאִיג אֶת אַבָּא. “עֲצֹר!” הוּא קָרָא. “צָרִיךְ לַחְשֹׁב עַל רַעְיוֹן אַחֵר. מַשֶּׁהוּ בְּלִי דְּחִיפוֹת וּמְשִׁיכוֹת.”

דוּנוֹ וְאַבָּא יָשְׁבוּ אוֹבְדֵי עֵצוֹת עַל הָרִצְפָּה לְצַד הַפְּסַנְתֵּר.

“אוּלַי נְפַתֶּה אֶת הַשַּׁלָּט עִם סוֹלְלוֹת חֲדָשׁוֹת?” הִצִּיעַ דוּנוֹ.

“אוּלַי נִשְׁאַל אֶת אִמָּא,” הִצִּיעַ אַבָּא.

“כֵּן, זֶה רַעְיוֹן טוֹב,” אָמַר דוּנוֹ, וְהֵם עָלוּ לַמִּטְבָּח.

אִמָּא שָׁכְבָה עַל הָרִצְפָּה כְּשֶׁהַלֶּחִי שֶׁלָּהּ צְמוּדָה לְמִרְצְפוֹת הַמִּטְבָּח.

“מָה אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהִיא עוֹשָׂה?” שָׁאַל אַבָּא אֶת דוּנוֹ.

“מָה אַתְּ עוֹשָׂה?” שָׁאַל דוּנוֹ.

“אֲנִי מְנַסָּה לְהַגִּיעַ לְעַגְבָנִיַּת שֵׁרִי שֶׁהִתְגַּלְגְּלָה מִתַּחַת לַמְּקָרֵר. תֵּן לִי כַּף.”

אֲבָל הַכַּף הָיְתָה קְצָרָה מִדַּי, וּמַקֵּל הַמַּטְאֲטֵא הָיָה עָבֶה מִדַּי. הָעַגְבָנִיָּה הַקְּטַנָּה נוֹתְרָה הַרְחֵק לְיַד הַקִּיר.

“זֹאת רַק עַגְבָנִיָּה אַחַת,” נִחֵם אוֹתָהּ אַבָּא. “יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה בַּמְּקָרֵר.”

“אֲבָל אִם לֹא נוֹצִיא אוֹתָהּ, הִיא תֵּרָקֵב שָׁם וְתַסְרִיחַ וְיָבוֹאוּ ג’וּקִים,” אָמְרָה אִמָּא. “בּוֹאוּ נִדְחַף קְצָת אֶת הַמְּקָרֵר.”

אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁשְּׁלָשְׁתָּם הִתְחִילוּ לִדְחֹף וְלִמְשֹׁךְ, נְיָרוֹת וּמַגְנֵטִים הִתְחִילוּ לִפֹּל עַל הָרִצְפָּה, וְאַטְבֵי כְּבִיסָה הֶחְלִיקוּ מֵהַלְּמַעְלָה שֶׁל הַמְּקָרֵר. “זְהִירוּת!” קָרָא אַבָּא וְחָמַק הַצִּדָּה. “אָאוּץ’!” צָעֲקָה אִמָּא. הַחֲנֻכִּיָּה שֶׁדּוּנוֹ הֵכִין בְּחוּג קֵרָמִיקָה נָפְלָה לָהּ עַל הָרֶגֶל. הִיא תָּפְסָה אֶת הַבֹּהֶן שֶׁלָּהּ וְקָפְצָה עַל רֶגֶל אַחַת. “מִי שָׂם אֶת הַחֲנֻכִּיָּה עַל הַמְּקָרֵר?”

“תּוֹצִיא קֶרַח לְאִמָּא,” אָמַר אַבָּא. דוּנוֹ פָּתַח אֶת הַמַּקְפִּיא, וְלִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק לְהָבִין מָה קוֹרֶה, שְׁתֵּי קֻבִּיּוֹת קֶרַח נָפְלוּ לוֹ עַל הָרֹאשׁ, וְאַחַת מֵהֶן הִשְׁתַּחֲלָה לוֹ דֶּרֶךְ הַצַּוָּארוֹן. “מָה זֶה?!” צָעַק דוּנוֹ.

“בִּגְלַל שֶׁהֵזַזְנוּ אֶת הַמְּקָרֵר,” אָמַר אַבָּא, “גַּם הַדְּבָרִים שֶׁבְּתוֹכוֹ זָזוּ כַּנִּרְאֶה.” דוּנוֹ הִתְפַּתֵּל כְּשֶׁהַקֶּרַח גָּלַשׁ בְּמוֹרַד הַגַּב שֶׁלּוֹ. “טוֹב,” אָמַר אַבָּא לִשְׁנֵי הַקּוֹפְצִים. “דַּי לְהָזִיז אֶת הַמְּקָרֵר. צָרִיךְ לִמְצֹא פִּתְרוֹן אַחֵר.”

שְׁלָשְׁתָּם עָמְדוּ וְחָשְׁבוּ.

עַגְבָנִיַּת הַשֵּׁרִי נִצְמְדָה לַקִּיר בַּחשֶׁךְ, קֻבִּיּוֹת הַקֶּרַח נָמַסּוּ לְאַט, וְאֵי שָׁם מִתַּחַת לַפְּסַנְתֵּר חָלַם הַשַּׁלָּט עַל סוֹלְלוֹת.

אֲבָל הָרֶגַע לֹא נִמְשַׁךְ יוֹתֵר מֵרֶגַע. אַבָּא אָמַר לְאִמָּא, “אֲנִי צָרִיךְ לָקַחַת אֶת הָאוֹטוֹ לְטִפּוּל.” אִמָּא עָנְתָה מַשֶּׁהוּ לְאַבָּא, וְהַשִּׂיחָה שֶׁלָּהֶם נִמְשְׁכָה וְהִתְרַחֲקָה לַסָּלוֹן. דוּנוֹ נוֹתַר לְבַד בַּמִּטְבָּח וְהִמְשִׁיךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל הֶחָרִיץ הָאָפֵל שֶׁמִּתַּחַת לַמְּקָרֵר.

הוּא תָּהָה אִם הוּא מַכִּיר מַכְשִׁיר שֶׁמְּחַלֵּץ דְּבָרִים קְטַנִּים מִתּוֹךְ חֲרִיצִים עֲמֻקִּים וְצָרִים, וְדִמְיֵן פִּינְצֵטָה — כְּמוֹ זֹאת שֶׁאִמָּא מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בָּהּ כְּדֵי לִתְלשׁ שְׂעָרוֹת מֵהַגַּבּוֹת — רַק עֲנָקִית, שֶׁיְּכוֹלָה לִשְׁלֹף דְּבָרִים מִמִּתַּחַת לַמְּקָרֵר. מְעַנְיֵן אִם מִישֶׁהוּ כְּבָר הִמְצִיא כָּזֹאת. הוּא נִזְכַּר שֶׁהִתְחִיל לִכְתֹּב פַּעַם רְשִׁימָה שֶׁהַכּוֹתֶרֶת שֶׁלָּהּ הָיְתָה “דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַגְדִּיל עִם קֶרֶן לֶיְזֶר”. גַּם הַפִּינְצֵטָה תַּתְאִים לָרְשִׁימָה הַזֹּאת.

הוּא הוֹצִיא פֶּתֶק מֵהַכִּיס, כָּתַב “עַגְבָנִיַּת שֵׁרִי” וְהוֹסִיף חֵץ הַמֻּפְנֶה כְּלַפֵּי מַטָּה. אֶת הַפֶּתֶק הוּא הִדְבִּיק עַל הַמְּקָרֵר. כְּשֶׁפָּנָה לָצֵאת, גִּידִיק נִכְנַס. דוּנוֹ עָמַד בְּפֶתַח הַמִּטְבָּח וְרָאָה כֵּיצַד גִּידִיק שׁוֹלֵחַ אֶת יָדוֹ אֶל הַמְּקָרֵר, נֶעֱצָר לִפְנֵי שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ אוֹתוֹ וְאָז מִתְכּוֹפֵף וּמֵצִיץ מִתַּחַת.

דוּנוֹ הֶחְנִיק צִחְקוּק כְּשֶׁרָאָה אֶת גִּידִיק מְנַסֶּה לִדְחֹף אֶת יָדוֹ הָאֲרֻכָּה מִתַּחַת לַמְּקָרֵר. “אַתָּה לֹא תַּצְלִיחַ,” אָמַר דוּנוֹ.

גִּידִיק לֹא עָנָה. הוּא הָלַךְ לָאָרוֹן, הוֹצִיא חֲבִילַת קַשִּׁיּוֹת לִשְׁתִיָּה וְהֵחֵל לְחַבֵּר אוֹתָן זוֹ לָזוֹ בְּאֶצְבָּעוֹת זְרִיזוֹת. עִם הַצִּנּוֹר הָאָרֹךְ שֶׁנּוֹצַר נִגַּשׁ לַמְּקָרֵר, הִתְכּוֹפֵף, וּכְשֶׁאַחַת מִלְּחָיָיו צְמוּדָה לָרִצְפָּה הִשְׁחִיל אוֹתוֹ מִתַּחַת לַמְּקָרֵר. אֶת קְצֵה הַצִּנּוֹר הִכְנִיס לְפִיו וְשָׁאַף אֲוִיר. הַנִּסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן גָּרַר שִׁעוּל (כַּנִּרְאֶה נִכְנְסוּ לוֹ לַפֶּה גַּרְגִּירֵי אָבָק), אֲבָל גִּידִיק לֹא וִתֵּר. בַּנִּסָּיוֹן הָרְבִיעִי הִתְרַחֵק בִּזְחִילָה מֵהַמְּקָרֵר כְּשֶׁהוּא מַחְזִיק אֶת הָאֲוִיר וְלֹא מְשַׁחְרֵר. דוּנוֹ הִסְתַּכֵּל בִּפְלִיאָה אֵיךְ צִנּוֹר הַקַּשִּׁיּוֹת נִגְרָר הַחוּצָה, וּבְקָצֵהוּ — כֵּן! עַגְבָנִיַּת הַשֵּׁרִי. כְּמוֹ דֻּבְדְּבָן בְּרֹאשׁ עוּגַת קַצֶּפֶת.

גִּידִיק נֶעֱמַד וְתָפַס אֶת הָעַגְבָנִיָּה בְּיָדוֹ. לֶחִי אַחַת שֶׁלּוֹ הָיְתָה אֲדֻמָּה, וְהַחֻלְצָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְלֻכְלֶכֶת מִפֵּרוּרֵי מִטְבָּח. הוּא זָרַק אֶת הָעַגְבָנִיָּה בָּאֲוִיר וְתָפַס אוֹתָהּ בַּפֶּה.

דוּנוֹ צָחַק. “בַּחַיִּים לֹא תַּצְלִיחַ לְהוֹצִיא אֶת הַשַּׁלָּט מֵאֲחוֹרֵי הַפְּסַנְתֵּר,” אָמַר.

גִּידִיק לֹא חִכָּה רֶגַע נוֹסָף, הוּא מִהֵר לַמַּדְרֵגוֹת.

דוּנוֹ רָץ בְּעִקְבוֹתָיו.