3 כללי

האמת על חברויות ילדוּת / לי עברון

רשימת ביקורת על הספר "האמת על מדוזות" מאת אלי בנג'מין

יוני 30, 2020  

שנות בית הספר היסודי עתירות שינויים, ולא אחת מתבטאים השינויים האלה גם בהתרחקות מחבֵרה טובה וביצירת קשרים חדשים. בפרק הזמן שמכיתה א’ ועד כיתה ו’ (ובארצות הברית, לפעמים עד כיתה ה’), עשויה הדינמיקה החברתית בכיתה מסוימת להשתנות מן הקצה אל הקצה. לשינויים האלה יש השלכות לא פשוטות, גם בשביל מי שננטשת וגם בשביל מי שמנסה להתנער מקשר ישן שהיא כבר לא רוצה בו.

ב”האמת על מדוזות” מאת אלי בנג’מין, מצאתי תיאור נוקב של תהליך כזה, שהחזיר אותי אל חוויות ילדוּת, וכדרכם של תיאורים ספרותיים מוצלחים גרם לי להזדהות עם שני הצדדים ולהבין את שניהם. סוזי, המספרת, הייתה החברה הכי טובה של פראני מגיל צעיר מאוד. אבל פראני החלה להתבגר ולהשתנות, אימצה את הגינונים ואת צורת הלבוש של שאר הבנות בכיתה ולאט-לאט נטשה את סוזי לטובתן. בפרק “איך לקלקל הכול”, שהוא אולי היפה ביותר בספר, אפשר לראות את תהליך ההתרחקות ההדרגתי; בארוחת הצהריים בקפטריה של בית הספר, פראני מתחילה להתעכב יותר ויותר ליד שולחן הבנות לפני שהיא באה לשולחן שלה ושל סוזי, ובסופו של דבר אינה באה. כשסוזי מצטרפת אל פראני וחברותיה החדשות היא מדברת בכפייתיות, חשה שהיא מסתבכת בדבריה ומחריפה את הניכור בינה לבין פראני ושאר הבנות, אך אינה מצליחה להפסיק.

כריכת הספר (יח”צ)

סוזי ופראני הן לא רק שתי חברות שהתרחקו; האירוע המחולל של עלילת הספר צובע את הקרע ביניהן בצבעי טראומה קשה. פראני טבעה בים (אירוע דרמטי ביותר, שאלי בנג’מין מטפלת בו באיפוק ראוי לשבח), וסוזי מתאבלת, מרגישה אשמה מאוד על העימות האחרון ביניהן, ומסרבת לקבל את טענת אִמה שלפעמים דברים פשוט קורים; היא סבורה שיש סיבה לטביעתה של פראני, ושהסיבה הזאת היא עקיצה של מדוזה מסוג אירוקנג’י.

סוזי האבלה מפסיקה לדבר כמעט לגמרי, ושותקת בדבקות גם בפגישות הטיפוליות שאליהן הוריה מביאים אותה; אבל הטיפול האמיתי שלה הוא שיעור המדעים בבית הספר, ועבודת החקר שלה על מדוזות. לאט ובעדינות מראה לנו המחַברת שסוזי מזדהה עם מדוזת האירוקנג’י. היא חשה שהיא עצמה עקצה את פראני בארסיות, וכשהיא עומדת מול הכיתה ומציגה את עבודתה (אחרי חודשים של אי-דיבור) נדמה לה שעכשיו כולם יבינו הכול: אבל הם אינם מבינים, ורק מדביקים לה את הכינוי “מדוזה”.

גם הרגע הזה, כמו הדיבור הכפייתי עם קבוצת הבנות בארוחת הצהריים, השיב אליי פיסה אמיתית של גיל שתים-עשרה: הרצון העז להביע משהו פנימי, האמונה שמחווה סמלית כלשהי תבהיר את הדבר, והעמידה מול כיתה שלמה של פרצופים לא-מבינים; נדמה לי שנדרשות שנים לפתח את היכולת להסביר את עצמנו היטב, גם לעצמנו וגם לאחרים, ועד אז נגזר עלינו לחוות מפחי נפש חוזרים ונשנים.

הטיפול הפסיכולוגי אינו מועיל כל כך לסוזי, ונדמה ששיעור המדעים הוא הטיפול האמיתי שלה; בסופו של דבר, כשהיא מתחילה להיות מוכנה להכניס חברה חדשה לחייה, מה שעוזר לה לעשות זאת הוא המחשבה על אמירה של אלינור טרטון, המורה למדעים: “אם אלינור טרטון צודקת, אם בכל אחד מאיתנו יש 20 מיליארד אטומים מגופו של שייקספיר, ושייקספיר חי לפני ארבע מאות שנה בצד האחר של האוקיינוס, אז יש בנו כנראה גם אטומים מהגוף של פראני. והרבה יותר ממספר האטומים שיש לנו משייקספיר – כי הרי פראני הייתה פה איתנו, נושמת והולכת ואוכלת וצוחקת, ותאים מהעור שלה נושרים בכל מקום…” סוזי אינה אומרת לעצמה ולנו במפורש, וגם אין צורך שתאמר, שבהבנה היפה הזאת שלה מקופל גם הרעיון שאטומים מסוימים של החברות בינה לבין פראני יכולים להרכיב את החברות החדשה שלה עם שרה.

“האמת על מדוזות” מסופר בגוף ראשון מפיה של סוזי בת השתים-עשרה. נדמה שרובם המכריע של הספרים לנוער צעיר שנתקלתי בהם בשנים האחרונות מסופרים בגוף ראשון. לטעמי, הדבר מציב בפני המתרגמים אתגר גדול יותר מספר שמסופר, למשל, בגוף שלישי בידי מספר יודע-כול. יש לשים בפי הנער או הנערה שפה שמצד אחד היא אמינה ומשכנעת ביחס לגילם, ומצד שני, לא להסתמך על סלנג שייעלם בעוד שנתיים ולא לכתוב בשפה דלה שתפחית מהנאת הקריאה. אם המחברת מצליחה לעמוד באתגר הזה, עדיין נותר למתרגם להעביר את כל זה לעברית שתישמע טבעית ולא מאולצת.

את הספר הזה תרגם יחיעם פדן, סופר, עורך ומתרגם ותיק ועתיר זכויות, שהביא לחיינו יצירות קלאסיות אהובות במסגרת סדרת “מרגנית”. טוב עשה פדן שתרגם את שם הספר The thing about jellyfish ל”האמת על מדוזות”, צירוף עברי טבעי ויפה, ולא נצמד מילולית למקור (“העניין עם מדוזות”). ככלל, נראה שפדן מהלך בין הטיפות בתרגומו, ומנסה לשמור על עברית טובה ותקינה מחד (ומקפיד למשל על “מועד אחרון” ולא “דדליין”) ועל שפת נוער אמינה מאידך (“קשוחה פחד”).

לעתים הוא מצליח לשלב בין השניים, כמו בתיאור הנהדר “מגניבה במפחידותה”. אבל ישנם בתרגום גם משפטים מאולצים, כמו: “לך ולמולי יש סיכות ראש זהות שנמצאות בקצה הקדמי של השיער שלכן, בצורה מושלמת.” (נדמה לי ש”נמצאות” אינו משתלב היטב עם “בצורה מושלמת”); “החלטת באיזה צד את עומדת עכשיו” – אמנם בדרך כלל בעברית משפט עם פועל עדיף על משפט בלי פועל, אבל נדמה שכל נערה הייתה אומרת בטבעיות “החלטת באיזה צד את עכשיו”; “אולי זה מה שקורה למי שמתבגר” – אולי היה טבעי יותר: “אולי זה מה שקורה כשמתבגרים”; “אבל בשלב הזה כבר לא ידעתי מה רגיל או איך הוא נראה” – המשפט הזה אינו ברור בקריאה ראשונה, ואולי היה כדאי לכתוב במקומו משהו בנוסח, “אבל בשלב הזה כבר לא ידעתי מה זה ‘כרגיל’ ואיך הוא נראה”.

אך גם אם לא כל משפט וכל פרט בספר קולח וטבעי לחלוטין, נדמה שהקוראים הצעירים יחושו ברגישות ובכנות שבהן אלי בנג’מין טווה את סיפורה ואת תובנותיה של סוזי.

 “האמת על מדוזות” מאת אלי בנג’מין. תרגום: יחיעם פדן, הוצאת פעמון, 2020

 

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. kseal הגיב:

    מאמר מרתק והבחנות נהדרות, תודה!

  2. לי עברון הגיב:

    תודה רבה kseal <3

  3. דלית פסח הגיב:

    מעולם לא נתתי דעתי לזה שתרגום טוב צריך להיות רלוונטי לזמן מה (שהרי לא יתרגמו מחדש בטווח הקרוב), בייחוד בשפת נוער. תמיד היתי עסוקה בכמה זה מצליח לשמר את החווייה מהטקסט המקורי. מעניין!

כתיבת תגובה