3 כללי

ההורים לא התבגרו / יחיעם פדן

פברואר 27, 2010  

רוב הגיבורים בספרי ילדים ונוער אמורים להיקלע לנסיבות שבהן יתמודדו בכוחות עצמם עם קשיים, רצוי כמעט בלתי אפשריים. הכי קל לסופר להפוך אותם ליתומים – ובאמצע המאה התשע-עשרה זה היה פשוט, כי ילדים רבים אכן היו יתומים מאם (מוות בלידה, למשל) או מאב (אסון במקום העבודה) או משניהם. מאז מחצית המאה העשרים הסבירות לכך פוחתת,[1] אבל אל דאגה! השינויים שהתחוללו במבנה החברתי והמשפחתי במערב מספקים לסופרים תחבולות ספרותיות חדשות כדי לחייב את גיבורי הספרים להתמודד לבדם.[2]

מדובר בשינוי כפול. מצד אחד התארכה מאוד תקופת ההתבגרות; לא זו בלבד שילדים אינם מחויבים להתבגר בגיל שתים-עשרה (ולהתחיל לעבוד כדי לפרנס את המשפחה או לפחות את עצמם), הם גם אינם נדרשים לשאת באחריות בגיל עשרים. מכירים את “הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה” (אהוד בנאי)? אז אם ה”ילדים” מסיימים לחפש את עצמם בגיל שלושים – גם זו לטובה! ושנית, עקב מרד הצעירים, ששורשיו באמצע המאה העשרים, סירובם להתבגר נשען על קבוצת תמיכה של בני גילם. התופעות ידועות: גברים ונשים מתרפקים בגיל חמישים על שנות הנעורים (בעיסוקי פנאי, למשל); בני שישים ובנות שישים נדחסים למכנסי ג’ינס ומעמידים פנים שהזמן עמד מלכת. זה נראה לנו נורמלי פשוט מפני שהתרגלנו. או מפני שאנחנו חלק מהתופעה.

כל סופר מסתמך בכתיבתו על חוויותיו וכן על מה שעיניו רואות ואוזניו שומעות. נוהגים להגיד על כך שהספרות משקפת את המציאות. בספרות של פעם סבל הילד מכך שההורים היו מבוגרים רודניים שאינם מבינים לרוחו, מגבילים אותו ואפילו משעממים;[3] הודגש אז ערך השמירה על רוח הילדות, שהתגלמה להפליא בדמותו של פיטר פאן. ואילו היום מתחלפת התחבולה הספרותית של העבר, שינקה ממציאות שבה ההורים מתו או שהיו שקועים בעבודה קשה,[4] בתחבולה חדשה: יש ספרים שבהם הילד עומד ברשות עצמו מפני שלאמו ולאביו אין זמן אליו או שהם עסוקים ב’ילד הפנימי’ שלהם.

הספרות של פעם גינתה את ההורים שמסרו את ילדיהם לאומנות ולאנשי שירות אחרים וראו אותם רק בחטף, לפני השינה. מעניין, גם בספרות הנכתבת היום – בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה הנוכחית – רווח למדי התיאור של אב או אם, לפעמים שניהם, המתעלמים מצאצאיהם. למשל, לא עכשיו בֶּרנרד של מקי, השומע זאת מהוריו בלי הרף: לא עכשיו בֶּרנרד! מלמדים על כך תיאורים הפוכים, המנסים לדרבן הורים לתקשר עם ילדיהם – למשל, מי שתה לי של סמיט. ואם כן, האם יש סיכוי לתיקון? ספרים אחרים מנפצים את התקווה הזאת, מפני שברור ממהלכם שיש אם או אב שפשוט אינם מסוגלים.

עוד בעבר הרחוק היו אמהות ספרותיות ילדותיות, שזכו לנזיפות קשות מפי הבעל – כמו אמו של דייוויד קופרפילד, למשל; והיו אבות שהתנערו מאחריות הנדרשת ממבוגרים – כמו אביה של דוריט הקטנה (שניהם אצל דיקנס). גם היום יכולות להיות סיבות עמוקות לכך שילד לא מצליח להיעזר במבוגרים שנתנו לו את חייו: אמא בדיכאון קליני (קשה להרוג קקטוס של חבושי) או אב שהתמכר לאלכוהול (מכתבים מגבעת הזבל של מושון); אבל נראה כי מה שהיה אז תופעה חריגה הולך ונעשה כמעט נורמה בספרות הנוער של ימינו.

יש עדיין אבות הנעלמים מחיי ילדיהם אם בעקבות גירושין – תופעה ההולכת ומתרחבת – אם בגלל מסירותם לעבודה ואם בגלל נטייתם להרפתקאות; בבילבי גרב-ברך של לינדגרן האב הוא רב חובל, ובשובו ממסע ממושך הוא מתפרע עם בתו כמי שלא התבגר. לעתים אין להם עניין להיות אבות: אוּרִיָּה יוצאת למלחמה של גדליה – איננו יודעים דבר על האב – הוא מן הדוגמאות בנות ימינו. ומעניין אף יותר תפקידם הספרותי של אבות שפשוט לא התבגרו.

למשל, האב בספר דני אלוף העולם של דאל הוא בעל עסק (תחנת דלק) ואדם מוסרי וערכי, ועם זאת הוא מוסיף לעסוק בציד-בלתי-חוקי – שהוא ספורט לדעתו של האב, אך בעצם גניבה, כמו שאומר לו בנו.[5] דני מחלץ בגבורה את אביו מבור עמוק ומסתכן לשם כך לא רק בנהיגה (בגיל תשע!) אלא גם בירי של שומרי היער. אביו של נוח, גיבור מתח על פני המים של היאסן, מטביע ספינה מזהמת ונשלח לבית הסוהר; מלחמתו למען מה שצודק בעיניו (ובעינינו!) פירושה הרעבת משפחתו (כמעט; גם אמא עובדת).[6] מעורר הזדהות לא פחות אביה של ג’ס, מכמעט בת 16, עינוי מוחלט של לימב, שנטש הכול כדי להיות צייר בקורנוול; וכדי לגור שם עם בן זוגו.[7] ואילו אביו של דֶקלאן, מגנב בבית הזיכרון של וין-ג’ונס, משחק בחיילי עץ קטנים – האם הוא תמים כמו שהוא נראה?[8] אגב, אמו של דקלאן מתנהגת קצת כאמו של דייוויד קופרפילד: היא מסתתרת מאביו, המבוגר ממנה בשנים רבות, כדי שלא ינזוף בה…

בגלל תפקידה המסורתי של האם מזעזע עוד יותר ללמוד על אמהות שאינן מתפקדות או נוטשות, כמו אמו של דקלאן. השאלה “למה” עולה ביתר שאת כשאם נעלמת מחיי בתה. שאלה זו היא הציר שעליו סב שני ירחים של קריץ’: גם בסיומו של הספר, כשאנחנו כבר מפויסים, עדיין לא ברור איך אֵם שהיה לה קשר טוב כל כך עם בתה יכולה לעזוב הכול בגלל שעליה לחפש את עצמה.[9] קצת מאוחר מדי, לטעמי.
התופעה מגיעה לשיאה כשמתאפשר לנו לצפות באם מתה-חיה – ובבתהּ הנאלצת לטפל בה ובאחיה הקטנים. המשפחה במרק שבור של ולנטיין חדלה לתפקד אחרי מות הבן הבכור: האב “אינו רואה” מה קורה; האם שוקעת בדיכאון – ובת הארבע-עשרה מטפלת באחותה.[10] אפשר להבין את האם; לאחר הכול, מות בן או בת הוא האסון הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

קשה יותר להבין אם הבוחרת ליהנות מהחיים ולהטיל על בתה לטפל באחיה הקטנים, כמו שקורה ללינדה, גיבורת העובדות מדברות בעד עצמן של ברוק קול.[11] “בוחרת” אינה המילה הנכונה, מפני שלדמות זו אין שליטה על עצמה, ממש כאילו הייתה עדיין ילדה. זו אולי ההמחשה המלאה ביותר של דמות האם חסרת האחריות המתגלה בספרי נוער נוספים; אֵם כזאת גוזלת מבתה לא רק את שמחת הנעורים אלא גם את האפשרות להתמרד: שכן נגד מי יש לה להתמרד, אם אמהּ היא עלה נידף? במילים אחרות, אֵם כזאת היא העילה לכך שבת העשרה מנהלת את חייה באחריות עילאית. ואלמלא שיקף היפוך יוצרות זה את המציאות העצובה – אפשר היה להתברך באחריות הזאת.

את ספרו הרחק שם בחוץ, שלא תורגם, פותח מוריס סֶנדק בשורות הבאות:

“כשאבא הפליג מעבר לים, ואמא ישבה לה בגינה…”[12] לכאורה, הכול בסדר. אמנם אימא נראית לא בעניינים, אבל אפשר להאמין שזה מצב חולף… אך לא: משהו רע קורה, ואימא ממשיכה לשבת בחוסר מעש! אידה הקטנה נחלצת לעזרה.[13] העובדה שהאם אינה מתפקדת והאב נעדר מאפשרת לאידה להעז, לבצע מעשה גבורה. ואולם בשובה הביתה אמה של אידה יושבת עדיין בגינה; בידה מכתב מהאב ובו רמז שקוף למה שמצפים הורים כמוהו מהילדים:

“יום אחד אחזור הביתה, ועד אז אידה שלי, אמיצה ונבונה, תשגיח על התינוקת ועל אמהּ למען אבא שלה, האוהב אותה תמיד-תמיד.”

מישהו היה צריך להגיד לאב הזה: זה מה שאתה חושב!

יחיעם פדן –

סופר, עורך ומתרגם, חוקר בתחום ספרות הילדים והנוער ומרצה גם בתחומים נוספים. ערך את סדרת “מרגנית” בהוצאת זמורה-ביתן, את “הסדרה הצעירה” ואת סדרת “ראשית קריאה” בהוצאת כתר, עורך עם איילין מוסקוביץ את סדרת “מפרש” לבני 18-16 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו אודיסאוס ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2007. מחקריו בתחום ספרות הילדים והנוער נדפסו בבמות ספרותיות שונות וכן כנספחים בספרים רבים שתרגם וערך.


[1] רואלד דאל הגיב בהפתעה כשנשאל מדוע כמעט כל גיבוריו יתומים: “לא שמתי לב,” אמר. אכן, ג’יימס (והאפרסק), סופי (העי”ג) וגם הילד שלחם נגד המכשפות הם יתומים. מעניין: לדני יש אב, לצ’ארלי ולמטילדה יש הורים – ובכל זאת תחושת היתמות נשמרת.

[2] נדגיש כי האבחנה בין “פעם” (בערך עד אמצע המאה העשרים) לבין “היום” אינה קטגורית; הרי הוריו של הארי פוטר מתו, ואילו בילבי שתוזכר לעיל החלה את חייה הספרותיים בשנות ה-40 של המאה העשרים.

[3] למשל, ג’פטו בפינוקיו של קולודי.

[4] עד כדי כך שהילד הרגיש צורך לעזור להם, כמו שקורה בסיפור “הלבלר הקטן” (בתוך הלב של ד’אמיצ’יס).

[5] נכתב ב-1975, תורגם למרגנית (זמורה) ב-1984.

[6] נכתב ב-2005, תורגם למטר ב-2008.

[7] נכתב ב-2005, תורגם לכתר ב-2009.

[8] נכתב ב-2004, יראה אור בתרגום בקיבוץ המאוחד השנה.

[9] נכתב ב-1994, תורגם לידיעות ספרים ב-2000.

[10] נכתב ב-2008, תורגם לידיעות ספרים וטל-מאי ב-2010.

[11] נכתב ב-1997, יראה אור בתרגום בקיבוץ המאוחד השנה.

[12] OUTSIDE OVER THERE נדפס לראשונה ב-1981.

[13] היא עושה זאת במעיל הגשם של אמה ובזכות שיר של אביה הספן המגיע לאוזניה ממרחקים: שני יסודות המסייעים לשמירת האשליה כאילו הסדר הרצוי נשמר.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. ליאורה גרוסמן הגיב:

    הי יחיעם.
    הרי בדיוק בגלל זה אני כל-כך אוהבת לצייר קלאסיקות (כמו שאתה יודע היטב). בגלל היעדרה המוחלט של הרעה החולה, הידועה בכינוי “פוליטיקלי קורקט”. כשם שזה לא פוליטיקלי קורקט להראות היום לילדים את סצנת מותה של אמא של במבי, כך זה לא יאה לתת להם לדעת איך נראים החיים האמיתיים שם בחוץ.
    אני עוד זוכרת בערגה, ספר אחר של אסטריד לינדגרן – “מיו-מיו שלי”. ספר שמדבר על ילד, שהוריו מתו, והוא גדל אצל דודים שאינם אוהבים אותו. כבר בפתיחה הוא יושב על ספסל עם שקיעה, מתבונן בחלונות המוארים, ומדמין לעצמו את המשפחות האמיתיות שמסתתרות מאחוריהם. כמה אמת, עצב וחמלה היו ברגע הזה בספר, שלקחתי איתי למסע שלי כמאיירת.
    יש לי בעיה כבירה עם הניקיון הסינטתי של טקסטים בני זמננו, עם חוסר הנכונות להתמודד עם שום דבר שקורה בחיים. אני חושבת שזה מרחיק את הילדים מהקריאה. לא פחות.
    לא רק שהטקסטים שהם מקבלים לא זורמים בקצב המהיר לו הם רגילים ממדיות אחרות, אלא שהם סובלים מחוסר אמינות וחוסר יושרה קיצוניים. לא פלא שהארי פוטר הצליח כל-כך. הספר זורם בקצב מסחרר, ודברים רעים קורים לאנשים שאנחנו לומדים לאהוב.
    הדבר השני שהתייחסת אליו, וממש משפיע עלי ברמה של לא לקחת לעולם טקסטים כאלה לאיור – הוא ההחדרה של ההורים ללב כל סיטואציה. אני אמנם מדברת על ספרי ילדים, ואתה בדרך-כלל עוסק בספרות נוער, אבל אתה צולף בדיוק ללב הבעיה.
    למה, לכל הרוחות, כל אמא שנולד לה תינוק – בטוחה במאה אחוז שהיא:
    א. יכולה לכתוב ספר ילדים. כאילו שזה דבר כל-כך פשוט וקל. צ’וקובסקי אמר בזמנו, שספרות ילדים היא הז’אנר הקשה ביותר לכתיבה, ואחרי 187 ספרים שאיירתי, אני נוטה להסכים איתו.
    ב. שהילדים, בהם הילד שלה – עשוי לגלות עניין בחוויה שלה כאמא. האמא היא המרכז. הנשיקות של אמא. החיבוקים של אמא. אמא הלכה. אמא חזרה. אמא אמרה לילה טוב. באמא שלכם.
    אולי הגיע הזמן סוף -סוף, לטקסטים אחרים, ואם אין טקסטים אחרים – יחזור העולם בבקשה לטקסטים הישנים והמופלאים.
    מי שמכיר את סיפור החורף של מוניטרול (טרול, שיש לו אמא – אבל אמא מוצדקת לחלוטין), הלא הוא “עמק החיות המוזרות”,
    יזכור בוודאי, איך מתעורר מומינטרול לפתע משנת החורף שלו (כולם, כולל אמא – ישנים לגמרי) ויוצא לבדו אל העולם המושלג.
    היש פראפרזה יפה יותר על הילדות והנעורים?
    לכי אמא!

  2. איילין מוסקוביץ הגיב:

    לליאורה גרוסמן-
    ההערות שלך מרתקות ומעלות מחשבה! הביקורת על הסינתטיות של טקסטים מודרנים והמקום המרכזי של חוויית האמהות בספרים לקטנים נוגעות לעניין שמעט מאוד מתייסים אליו.
    הייתי שמחה אם תכתבי מאמר שלם על הנושא…….

  3. יחיעם פדן הגיב:

    ליאורה – את כל כך צודקת! התופעה לא ממש חדשה, אם נחשוב על “האפרוח שהלך לחפש אימא אחרת” של קיפניס, אבל בלי ספק קיבל תאוצה בשנים האחרונות. (אולי מאז שהפסיכולוגיה מעודדת את הילדים-שהתבגרו לחשוף את מחדלי האמהות ואת מעשיהן הלא ראויים; כל אם היראה מפני יום הדין מכינה את כתב ההגנה שלה מראש.) ועם זאת, בואי לא נשכח את הספרים הרבים למדי שבהם “מחנכים את ההורים” להקשבה: “לא עכשיו, ברנרד” של מקיי, או “הכובע הגדול של אלברט” של נעמה בנזימן – שבו האם עומדת במרכז הסיפור, אבל כנאשמת ולא כגיבורה. ויש גם ספרים שבהם האם נמצאת בדיוק במקום המתאים לה: היא צריכה לאהוב את ילדיה ללא תנאי, כמו שעושה אמו של מקס ב”ארץ יצורי הפרא” של סנדק.

כתיבת תגובה