5 כללי

ההרפתקה היא אשלייה – על המופתיות בספרי “ג’ינג’י” / רחלי רוטנר

דצמבר 12, 2023  

לא מזמן שאלתי מהספרייה ארבעה ספרי פעוטות וספר אחד של “ג’ינג’י” מאת גלילה רון פדר עמית. הספרנית כנראה הניחה שיש לי שני ילדים, אבל האמת היא שה”ג’ינג’י” היה עבור עצמי: התחלתי לקרוא את ספרי הסדרה מחדש מאז שחידשתי את המנוי, באותה התלהבות שבה קראתי אותם בגיל שמונה, כמו שחוזרים לפעמים לקלאסיקת ילדות מוערכת עם בינת בגרות מחודשת. רק שהפעם זה לא פו הדוב הפילוסופי או מרי לנוקס המרגשת, אלא סתם אודי שחר, ילד רגיל בלי הרבה תהילה.

מקבץ ספרי “ג’ינג’י”

בקאנון ספרות הילדים בישראל, סדרת ספרי “ג’ינג’י” הושלכה איכשהו לקטגוריית הטראש המהנה. אנחנו מצטעפים לזכר יצירות מופת של דבורה עומר או לאה גולדברג, אבל על הזכרונות מאודי שחר מסתכלים בסלחנות. פוטרים אותם כספרי הרפתקאות מקושקשים עם איזו דנה פישמן שעושה צחוקים. לא קלאסיקה שחובה להנחיל לילדינו.

וזו טעות, כי סדרת “ג’ינג’י” היא פנינת ספרות בלתי מוערכת, שאני חוזרת אליה שוב ושוב גם היום כדי להתמוגג מחדש. מקור הטעות היא בסיווג הסדרה כ”ספרי הרפתקאות”, ז’אנר נחות מעולמות האניד בלייטון, שבו שוב ושוב חבורה של ילדים חמודים רודפים אחרי גנב בינלאומי אחרי שהם גומרים את הלימונדה שלהם. בידור זול לסרבני קריאה, אקשן מתומלל.

אבל “ג’ינג’י” היא, בעצם, ההיפך מסדרת הרפתקאות. היא סדרת אנטי-הרפתקאות. זה מובהר לנו כבר בכרך הראשון בסדרה, “ג’ינג’י, או: המרגל מדירת הגג”. אודי שחר מחליט שהשכן שלו הוא מרגל רוסי – מחליט מתוך שיעמום, כן? הוא לא קרא על זה בעיתון ואף מפקח משטרה לא גייס אותו למשימה – ומתחיל לעקוב אחריו, טווה סביבו פנטזיית ריגול שלמה, מלאה בפעולות נועזות. בסוף הספר מתברר שהשכן בכלל לא מרגל, הוא סתם שכן. כולם צוחקים על ג’ינג’י, והוא נאלץ להתנצל בפני מושא הריגול שלו על ההפרעה. סוף.

איזה מין ספר הרפתקאות מסתיים ככה? זה מפני שספרי “ג’ינג’י” הם לא באמת ספרי הרפתקאות, הם ספרים על ילדות. לא ילדות נועזת והירואית כמו אצל השביעיות והחמישיות של אניד בלייטון, לא ילדות מרגשת ותמימה כמו אצל פרנסס הודג’סון ברנט. ילדות מפוכחת, ריאליסטית, מאכזבת. ילדות של אגו, של ניצול חברי, של הונאה עצמית. ילדות בלי טיפת רומנטיקה, כמו שהיא באמת.

גם לי הייתה חבורה בילדותי, וגם אנחנו רצינו לצאת להרפתקאות. אבל אין הרבה הרפתקאות ברחוב בורגני בנתניה, אז נאלצנו לכפות את הדרמה על המציאות. כך עקבנו גם אנחנו אחרי אנשים תמימים (עדיין שמורה אצלי מחברת גדושה תיאורים משמימים של “אישה הולכת ברחוב, חולצה אדומה, משקפיים”, “איש עומד ליד עץ, מכנסיים קצרים, תיק”) והסתננו לזירות פשע מסוכנות (דירת שכנים שהושארה, לצערם, פתוחה והם מצאו את הסדין שלהם גזור לצורך ראיות). אבל בעיקר – סתם העברנו את הזמן בפעילויות “סודיות” אך בלתי קרימנליות. כי המטרה של חבורת הרפתקאות היא, בסופו של דבר, יצירת אוטונומיה ילדית בזעיר אנפין שתתן לנו אשליה שאנחנו אדונים לעצמנו, בעולם שבו המבוגרים מכתיבים לנו כל דקה בלו”ז. וב”ג’ינג’י” הסנטימנט הזה נחגג בצורה מבריקה.

קחו למשל את אחד הסיפורים האהובים עליי, “ג’ינג’י, או: מחנה אוהלים פרטי”. אחרי שג’ינג’י שומע מאחיו הגדול על קיומו של מחנה הצופים, הוא מתמלא קנאה ומיד מדמיין את החבורה שלו יוצאת לחוויית מחנה מסעירה משלה. בפנטזיה שלו, הם מבלים את הלילה ביער סבוך, מפגינים תושייה הישרדותית בטבע, מנצחים את החיים הבורגניים שעוטפים אותם מכל פינה. בפועל, כל מה שהוא מצליח לארגן – אחרי אודיסאה מפרכת שבעולם הילדים נקראת “לבקש רשות מההורים” – זה אוהל בחצר מתחת לבניין.

החבורה הנרגשת מתאספת באוהל בעשר בבוקר להרפתקת חייהם, רק כדי לגלות שאין הרבה מה לעשות ב”טבע” של חצר בניין במשך עשר שעות עד שעת השינה הרשמית באוהל. הם “מורחים” את הזמן יום שלם, מתים משעמום, זוללים חטיפים, עד שסוף-סוף מגיע הערב וג’ינג’י חוטף כאב בטן ומקיא בשיחים; אז ההורים שלו באים לקחת אותו וכל העסק מתפרק. כולם מבלים את הלילה בבית.

ואלה החיים, במלוא אכזריותם הילדית. היער הוא רק חצר. ההרפתקה היא אשלייה. הסיפור הפנימי שלך תמיד יופרע על ידי מבוגר משועמם שבא לקחת אותך הביתה. התיאור הזה כל כך מדויק, כל כך ריאליסטי, כל כך מצחיק ועצוב, והוא בועט לכל ספרי הילדים האחרים בתחת.

ולא רק ההרפתקאות הן אכזריות: גם הילדים הם אכזריים, ורחוקים מאוד מפטר וג’נט יפי הבלורית של בלייטון. אודי שחר, מנהיג החבורה וגיבור הספר, הוא ילד די מניאק. חשתי את זה כבר בקריאה ראשונה בילדות, אבל איששתי את זה בקריאה חוזרת בבגרות. הוא שיכור מהכוח שניתן לו כמפקד חבורת ילדים, ומנסה לתמרן אותם ללא הרף כדי לחזק את המעמד של עצמו. הדרך היחידה שלו לשמר את בועת הכוח הזאת היא להזין את החבורה בהרפתקאות בלתי פוסקות, ולכן הוא מחפש אותן בייאוש מכמיר לב כמעט.

כל שכן הוא מרגל, כל מכונית היא רכב מילוט של שודד – העיקר שהחברים יהיו עסוקים מכדי להתחיל לפקפק במעמדו. פה ושם נקלע לדרכו פשע אמיתי, אבל ברוב הפעמים מדובר בהרפתקה כפויה שהוגה ילד שמכור לתשומת לב ולשליטה. ואני לא אומרת את זה בקטע רע, כן? כל ילד מכור לתשומת לב ולשליטה. כולנו בילדותנו צמאנו לאהבה ולתשומת לב, שיידעו כולם שיש ילד אחד בעולם והוא אני. כולנו ראינו את הכאוס שהמבוגרים מטילים עלינו וחיפשנו מקום בטוח שבו אנחנו נוכל לשלוט בעניינים. אודי שחר לא שונה מאיך שאנחנו היינו כילדים – ההבדל הוא שבספרים שלו הרגשות הללו חשופים ועירומים, בלי עטיפה רומנטית של “ילדות קסומה”.

רחלי רוטנר (צילום: עפר חן)

ב”ג’ינג’י, או: החבורה של רואי”, למשל, ג’ינג’י מגלה שחבורת ילדים נוספת הקימה מחנה באמצע מטע התפוחים של הקיבוץ. שיגעון הגדלות שלו (“הרי כולם יודעים שהחבורה של ג’ינג’י שחר שולטת במטע התפוחים של הקיבוץ!”) סופג מהלומה קשה, והוא מיד מתמלא רגשי נחיתות – החבורה הזאת נראית הרבה יותר מגניבה משלו – ונחרד למחשבה שחבריו יגלו עניין במתחרים.

כדי להתמודד עם האיום החדש (האיום, הוא, כמובן, רק כלפיו, שהרי למה שיפריע לשאר בני החבורה שיש עוד חבורה בשכונה שמתעסקת בענייניה?) הוא מחליט לשלוח את מושיק להצטרף כסוכן כפול לחבורה היריבה ולגלות את סודותיה. אבל כשמושיק עושה כדבריו כחייל נאמן, ג’ינג’י חסר הביטחון שוכח מיד את מטרת המשימה, ומשכנע את עצמו שמושיק הצטרף לאויב באמת, ושבעצם תמיד שנא את ג’ינג’י ורק חיכה להזדמנות לעזוב אותו. הוא משתכנע שהנה, הוסרו המסכות, חבריו לא באמת אוהבים אותו, אין לו מה להציע להם, הוא סתם ילד מעאפן עם שיער בצבע מצחיק ולא הפלא הלאומי שעד לפני שני פרקים הוא היה משוכנע שהוא. מרגע זה הוא מתחיל להתנהג כמו עריץ דוחה, עוקץ כל ילד בחבורה שמעז לחלוק עליו, מתפרץ על חבריו ללא סיבה נראית לעין ומתקטנן איתם על שטויות:

“טל!” אמרתי בקול חמור כשהזדקפתי.

“כן?”

“לא סיכמנו שיפעת מעבירה אליי את הידיעות ממושיק?”

“החלטנו”, אמר טל.

“אז איך זה שאתה הבאת לי את הנייר הזה?”

“יפעת ביקשה ממני לנסוע לחפש אותך”, השיב טל, “באופניים שלה אין אוויר”. ובעט בגלגל הקדמי, כאילו מה שעשה בכלל לא נורא.

 

ברור שמה שטל עשה הוא בכלל לא נורא, מה זה משנה מי שם לך ביד את הנייר, אבל ג’ינג’י כרגע בהתקף טנטרום מתמשך של מלך שפוחד שמלכותו תאבד לו. וזה שייקספירי כמעט כמו שזה ילדותי: הפחד הזה הוא מיתר שרוטט לאורך כל הילדות שלנו. וגם הבגרות כמובן, אבל בבגרות יש לנו במה להיאחז, יש לנו קריירה וכסף וסמלי סטטוס שיתנו לנו את האשליה שאנחנו בשליטה. מה עושה ילד בן שמונה שהכוח היחיד שלו בחיים הוא לאסוף שישה ילדים במקלט?

ג’ינג’י לא ילד מושלם, אבל הוא אנושי כל כך בפחדים שלו, בשדים האגוצנטריים שלו, ובעיקר בנקודות העיוורון שלו: לפעמים הוא מודע לפגמים שלו לאורך הסיפור – בדרך כלל הוא מדבר עליהם באפילוג –  ולפעמים הוא שקוע לחלוטין בהונאה עצמית. זה בא לידי ביטוי באחד הקטעים המצחיקים ב”ג’ינג’י, או: מפקד גיבור בבית חולים” (מצחיקים רק לגדולים, לדעתי). גם זה ספר על התפכחות מפנטזיית אקשן, כשג’ינג’י מאושפז בבית חולים לניתוח שגרתי, ומיד מנסה להפוך את האירוע להרפתקה מסעירה לכל החבורה.

הוא מתכנן מבצע חילוץ מתוחכם במסגרתו חבריו יבריחו אותו החוצה מבית החולים למחרת הניתוח. אלא שלרוע מזלו, הניתוח כלל אינו דרמטי כפי שחשב והרופא מודיע לו מיד לאחריו שהוא משוחרר הביתה בכיף. ג’ינג’י המסכן נאלץ לזייף כאבים כדי להישאר עוד לילה באשפוז, כדי שחבריו יוכלו “לחלץ” אותו כמתוכנן ומעמדו לא ייפגם.

איזה סיבוך! אם אחזור היום הביתה, איך יבואו בני החבורה לחטוף אותי? איך יוציאו לפועל את תכנית מס. 2? וחוץ מזה, מה הם יחשבו עליי? הם יחשבו שעברתי ניתוח קל שבכלל לא מתאים לגיבור כמוני. הם יחשבו שסתם עשיתי את עצמי. שסתם הגזמתי בכל העניין. שסתם רציתי לעשות רושם כדי שיעריצו אותי. לא! אני לא אצא היום מבית החולים אפילו אם דוקטור הראל יעמוד על הראש. אני נשאר כאן עד מחר, עד שיחטפו אותי. אני לא מוכן לעשות צחוק מניתוחים. אני לא מוכן שיכניסו אותי לחדר הניתוחים בבוקר, ויוציאו אותי מבית החולים אחרי הצהריים. מה אני, ליצן?

 

בבית החולים פוגש ג’ינג’י ילד זר, ששוכב במיטה לידו. ילד קצת גדול יותר ממנו, ו”בדרך כלל אני לא אוהב ילדים יותר גדולים ממני, אבל הוא דווקא מצא חן בעיניי מפני שהוא העריץ אותי על אומץ לבי”, מסביר לנו ג’ינג’י (ההערצה של הילד גורמת לג’ינג’י אפילו לחשוב שהיה מוכן לצרף אותו לחבורה, “לו היה לנו די כסף בקופה כדי לשלם למונית שתיסע גם לקריית יובל וגם לתלפיות”. אבל אין כסף, אז המועמדות נפסלת).

הילד מספר לג’ינג’י שאבא שלו נהרג לפני שנתיים, ואמא שלו נשארה עם תינוקת בבית, והוא הסכים לשהות בבית החולים לגמרי לבדו במהלך הניתוח ואחריו כדי שהיא תוכל לטפל בה. הנה, לפני ג’ינג’י ניצב גיבור אמיתי, שעבר טרגדיה נוראית ונאלץ להקריב מעצמו למען אמא שלו, ולסבול לילה-לילה את אימת הבדידות בבית החולים. זאת בזמן שג’ינג’י, כדי להיחשב גיבור בעיני חבריו, מזייף כאבים כדי להישאר בבית החולים ולהטריח רופאים על כלום, מוקף בבני משפחתו המתחנפים ואף סוחט מהם (בשלבים מוקדמים יותר בספר) מתנות יקרות בתמורה לגבורתו (“בדמיון שלי כבר ראיתי את האווירון שאקבל. גם האווירון הזה יופעל מרחוק. ואם עוד פעם יצטרכו לקחת ממני דם, אני אשיג גם אונייה”).

האירוניה זועקת, וג’ינג’י, כמובן, לא שומע כלום ממנה. הוא מתרברב בפני הילד על כך שיש לו חבורה אמיצה שתחטוף אותו מחר, וכשהילד מתקשה להאמין – מקפיד שהרופא יכנה אותו בפניו “המפקד”, מראה לו את ילדי החבורה המגיעים לחלץ אותו ולא מניח לו עד שהילד מודה בהערצה ש”אתם ממש חבורה לעניין”. “אני חושב שעכשיו הוא התחיל לקנא”, מסכם ג’ינג’י בגאווה, “אני חושב שכשהוא יחזור הביתה אל קריית יובל שלו, הוא יספר לכל השכונה על הילד המופלא ששכב במיטה לידו בבית החולים, ילד שלא פחד מהניתוח, וישן בלילה מצויין, ובבוקר באו החיילים שלו וחטפו אותו במבצע בזק”.

זה קטע מקסים בעיניי, ג’וזף הלרי כמעט, לראות איך ילד עם תסביך נחיתות וחיים נוחים מדי נתלה בפנטזיה שהוא “הראה לו מה זה”, לילד היתום החולה הבודד והאומלל, שבטח יספר עליו לכולם ב”קריית יובל שלו”, איפה שזה לא יהיה. כילדה לא קלטתי בכלל את הפאתטיות שבסצנה הזאת, אבל כבוגרת אני מגלה סצנות כאלה זרועות לכל אורך הסדרה. שוב ושוב ג’ינג’י מפגין עיוורון מגלומני כלפי סביבתו, שמועצם ככל שחרדתו להתגלות כ”סתם ילד רגיל” גוברת. כמה דקויות כאלה של חולשה אנושית אפשר למצוא בספרי ילדים נוער, אפילו המופתיים שבהם?

אני מודה, מתישהו בשנות האלפיים הפסקתי לעקוב אחרי הסדרה, ככה זה כשמתחזקים רק את חלון הנוסטלגיה הספציפי שלנו. בינתיים, בשנת 2015 בערוץ ג’וניור של YES, היא עובדה שוב לטלוויזיה, והפעם לסדרה מד”בית, ששילבה בתוכה חייזר (!) מצחיקול שעושה דברים מצחיקולים כמו ליפול על הטוסיק. העיבוד הזה הרתיח אותי בזמנו, כי הוא רמס את הערך המקודש ביותר של “ג’ינג’י” בעיניי: ריאליזם. ריאליזם נקי, חכם ומלא פגמים אנושיים, כמו “מדיקן” של אסטריד לינדגורן או “רמונה” של בברלי קלירי. יוצרי העיבוד הטלוויזיוני פספסו את זה לגמרי, וזה חטא גדול, כי כאמור “ג’ינג’י” ממילא סבלה תמיד מתדמית לא הוגנת של ספרות נמוכה, והעיבוד החייזרי המקושקש הזה רק חיזק אותה. הגיע הזמן לגאול את ג’ינג’י מהתדמית הזאת, ולרומם אותו בחזרה למקומו הראוי על מדף ספרי המופת הישראליים. אחרי הכול, הוא לא סתם, הוא ילד מיוחד. תשאלו את הילד מקריית יובל.

רחלי רוטנר – עיתונאית, קומיקסאית וסופרת. ספריה: “הצד האחר של העולם” (“בבל”), “אוי, רפי…” (“הקיבוץ המאוחד”).

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. Zelad10 הגיב:

    אהבתי מאוד. תודה

  2. חי חרפוש הגיב:

    את חכמה להפליא ומוכשרת להפליץ

  3. אליק הגיב:

    זה נהדר. קראתי את כל הג\’ינג\’י שיכולתי בתור ילד אז כמובן שזכרתי בדיוק את כל הציטוטים שהבאת. אבל לא ראיתי כלום מזה עד עכשיו. זה מבריק. איזה כיף שאפשר לחזור למשהו מהילדות ולא להתאכזב.

  4. לי הגיב:

    מרתק! תודה.
    ונוסף על נושא השליטה שניתחת כה יפה, תהיתי על הצורך של ילדים לרגל – אולי זה רצון לגלות את סודות העולם, איך באמת העולם עובד… לרגל אחריו עד שמתרגלים אליו 🙂

  5. אריסטו הגיב:

    אנחנו עקבנו אחרי אשה שתמיד לבשה חליפה חומה והלכה הלוך וחזור ברחוב קינג גורג בירושלים (מול בניין הכנסת הישנה) – בסוף התברר שהיא היתה זונה של בית הנבחרים.

כתיבת תגובה