הולכת שחולמת שהיא תינוקת (או תינוקת שחולמת שהיא הולכת?) / יותם שווימר

3 תגובות:

1. רונית רוקאס הגיב:

   13 במרץ 2014 בשעה 9:53

   אהבתי מאוד את ספר הג’ירפות הראשון, עוררת את סקרנותי. ביקורת מעמיקה ומנומקת היטב. כולנו יודעים עד כמה זה נדיר. תודה

2. לי עברון-ועקנין הגיב:

   13 במרץ 2014 בשעה 13:01

   יותם, המפגש בין הכתיבה החכמה והבהירה שלך לדמיון הפרוע של זרחי מוליד רשימות נהדרות ועמוקות. את נינה אני חייבת לקנות בשביל הבת שלי, ואת הג’ירפות בשבילי. רציתי להעיר משהו אבל אני עוד לא יודעת בדיוק מה, על המשפט שציטטת ובצילום מתוך הספר ראיתי את הרישא שלו: “לדעתי, כולם מצפיפים אותנו.” יש בעיני הבדל גדול בין המשפט עם הרישא ובלעדיה, אבל כאמור אני עוד לא יודעת בדיוק לשים על זה את האצבע.
   וגם הפתיחה של נינה, שבמשפט השני ולא הראשון נאמר שהיא תינוקת – זה מבריק.
   טוב, אני קופצת לאתר של הקיבוץ המאוחד להזמין ספרים 😉

3. יחיעם פדן הגיב:

   14 במרץ 2014 בשעה 13:35

   הסכמתי איתך – אני חושב – לגבי נינה: הרמז החבוי בסיפור הוא אותו רגע פלאי שבין אי הבנה להבנה, בין חוסר יכולת ליכולת – למשל, היכולת ללכת.