הזמנה לוויכוח / עידן זילברשטין
תמונת מצב בעייתית של מוסיקה בהצגות לילדים
ספטמבר 1, 2010
התבקשתי לכתוב על מוסיקה לילדים, מוסיקה בהצגות לילדים ובכלל. כמוסיקאי שמלחין להצגות לילדים, יש לי על מה לכתוב. על במאים שרואים במוסיקה כליווי למעברים, מוסיקה לחילופי תפאורה בלבד. אגב כך, הם מחמיצים את הפוטנציאל האדיר של המוסיקה כשחקן, כנשמה בלתי אמצעית.
בחירה, דקויות, ויכוח, לעומת דידקטיות והתמצרות (מילה מצויינת שכוללת לא רק את המוצר אלא גם את המיצר והצרה) – הכל נכון. אבל באשר לסל תרבות ארצי אתה פשוט טועה בגדול או מבלבל בין עסקני תרבות וחינוך מקומיים לבין הסל.
על מה שהיה שם בשנים האחרונות כתבתי כאן http://wp.me/pSKif-hdp
עידן,
מסכים לגמרי עם כל הקשור והנוגע לחינוך לתרבות, חינוך לבחירה. מסכים גם עם כל הנוגע למצב הנוכחי בתחומים אלו. כל זה נכון.
אני רוצה להתייחס נקודתית בנוגע לתרבות הויכוח – הרי תנאי הכרחי לויכוח הוא דעה. גם אם היא לא שלמה, גם אם היא לא מוצקה ומסודרת, אבל דעה. לדעתי העניין השורשי יותר הוא שכיום, בחוויה שלי, הדעה העצמאית נהפכה למשהו ממש לא נפוץ. אני חווה יותר ויותר אנשים שבוחרים להציג ש”לי אין דעה”.ואולי באמת,מבחירה או לא מבחירה,אין להם. ואין גם תאבון אליה. ולכן אני חושב שאנשים אלה גם לא יוכלו לחנך לתרבות של ויכוח. דווקא תרבות “חוסר הדעה” ממוססת את הבסיס לקיום הויכוח. לתחושתי, חינוך לדעה עצמאית צריך לבוא שלב לפני החינוך לויכוח. לא סותר, אלא גם.
דבר נוסף הוא, שכל מה שכתבת (ושוב אני מזדהה ומסכים) הוא מאוד לא נוח. אלו תהליכים שלוקחים זמן, ודורשים מאמץ ונכונות. לא נוח.אז למה להתעסק בזה אם זה לא נוח?..בסוף עוד תהיה דעה.לא אטרקטיבי. נדמה לי שזה גם חלק מהשורש.
גם וגם.
אני מסכים עם כל מילה, אבל אני מרגיש שיש פה קצת ערבוב בין שני תהליכים שונים. התהליך הראשון הוא ההתמצרות שהוא תהליך עולמי שבו אנשים כיום מחפשים מוצרים במקום יצירות. והתהליך השני הוא חינוך לדמוקרטיה שזה בעיה יותר מקומית אצלנו. המדינה שלנו הזניחה במשך הרבה מאד שנים את החינוך, עד שלמעשה כיום לנוער אין אפילו הורים שיכולים לשמש דוגמא לאורח חיים דמוקרטי, של גיבוש דעה עצמאית, של תרבות ויכוח, של הקשבה, ובעיקר של נכונות לקיים את דעת הרוב.
אפשרות הבחירה והיכולת לדון / להתווכח בדבר הבחירה הנכונה, חשובות שתיהן להתפתחות שלנו כאנשים וכן להגעה לתוצאות טובות יותר בעבורנו. מזכיר לי את המימרה, מעז יצא מתוק…
אחלה מאמר 🙂
הלו מרית,
ראשית, תודה על התגובה וכמובן שהמיצר וההצרה תורמים לחידוד משמעות המילה. לגבי סל התרבות, זאת שאלת הזווית והרזולוציה. על כוונות הסל קראתי ושמעתי לא מעט. הפער שבינן לבין ההתרחשות בפועל, גדול מאוד. היו ויש שם אנשים נפלאים גם בעיני, ששרתו ומשרתים מטרות נעלות גם בעיני, אבל מזווית חווייתית של יוצר, מורה ובעיקר הורה, אני נאמן למה שכתבתי ברשימה.
בכל מקרה, ברזולוציות המקומיות, עיריות, בתי ספר ועד לרמה של כיתה, המציאות חמורה מאיך שתיארתי אותה.
שמחתי להיחשף מעט ליצירתך. מקווה להתעמק בה יותר בקרוב.
באפשרות הויכוח–תרבות השיח– יש את היכולת להיווכח, הנוכחות היא המפתח בו משתמשת המודעות.
ההשטחה וההתמצרות משחיתים את הדעת ומצרים את היצירתיות בה ניחנו כבני אדם, והפורמולה העסקית
היא בסיס רעוע זמני ותאב בצע, עליו אפשר להשען רק כדי לפול.
הילדים של היום הם המנהיגים של מחר והחינוך לבחירה הוא מפסגות האחריות של ההורים. בכל תחום.
תודה לך עידן על האומץ והנכונות לקרוא לילד בשמו.
לא אכנס למילים גבוהות, פשוט אקרא לילד בשמו, ב י נו נ י ו ת, זה המקום אליו רוב הקשורים בתרבות, חינוך ויצירה. מורה – פעם מחנך. אדם שהביא מיכולותיו הפדגוגיים, הוסיף נופך יצירתי, מגרה את הדמיון, בנוסף לידע להעביר את המסרים. כיום רובם “מעבירים את החומר”. משנה לשנה מתמעטת האפשרות החוויתית לקבל בשעות הלימוד הרצאות בנושא מוסיקה, מלחינים, סגנונות מוסיקליים, כלים מוסיקליים והתנסות בהם. מה פלא שרבים מהתאטראות אינם מגרים את דמיון וסקרנות הילדים { וגם המבוגרים } כי הבינוניות חוגגת. חוסר דיוק של פרטים, חוסר התיחסות לקטעי קישור מוסיקליים ולתפאורה מתאימה וגם, לצערי, שחקנים ש”בולעים מילים”. תאטראות רבים חוזרים ומביאים לקהל “להיטים” קליטים, בינוניים ונמנעים מאמירות עם “ביצים” וכל הקשור בהתאם.
אהבתי ,
להתמצר = להפוך יצירה אנושית למוצר
האומנם? להפוך למוצר או להפוך “לצריכה”
מצאתי את עצמי קוראת את גילוי הדעת שלך בעניין ובאמפטיה. כן, גם אני חווה חוויתי וכנראה אף אחווה את המתואר על ידך.
אני מוצאת את עצמי כמו רבים , עסוקה בדברים של היום יום ופחות מבחינה בניואנסים הקטנטנים . מה ? לדוגמה שפתאום הצגות הילדים בתאטראות זה פלייבק . למה ? דוקא הילדים , דוקא הם שמגלים את העולם, שהחושים מחודדים ועדיין אינם כהים, שצמאים לחוות את החיים , להם פלייבק? איזו טעות!!!
מוזיקה בזמן אמת ולא פלייבק זה הדבר הנכון תמיד , בכל גיל אבל מבחינתי בעיקר בגיל הרך.
זה מאשר אינטרפטים קטנים, הפסקה , בחינה , שאלות וסקרנות ןחוויה של עוצה ויזואלית ווקאלית ….בקיצור התרוממות רוח עוצה רגשית ומחשבתית.
בבקשה , החזירו לנו את התזמורות וכלי הנגינה!
תודה 🙂
עידן,
בשמחה הייתי נענית להזמנתך ומתווכחת איתך בלהט אבל מה לעשות – אני מסכימה מאוד עם מה שכתבת…
אישית, אני לא חושבת שויכוח או מחלוקת צריכים להיות מטרה, חלילה לנו מארועי תרבות שנוצרים רק כדי ליצור ויכוח (כי מכאן ועד פרובוקציה לשם פרובוקציה קצרה מאוד הדרך), אבל אני בהחלט לא מפחדת מויכוח או מחלוקת ומאמינה שאוי ליצירה (גם לילדים, בטח שגם יצירה לילדים!) שמפחדת ממחלוקת ואוי ליוצר שבוחר ברדידות של המכנה המשותף הרחב ביותר ובהסכמה מזוייפת.
ורק לגבי עניין אחד אני חולקת עליך, ואפילו בתוקף – אל תקל בחשיבותו של הסיפור!
תפאורה, ומוסיקה, ומשחק, ואביזרים ותאורה – כל אלה יוצרים את הקסם של החוויה התיאטרונית, בוודאי! אבל אם אין סיפור חזק וטוב – הם לא שווים הרבה והחוויה התיאטרונית לא שווה הרבה.
הרשה לי לנחש שבביקורך הראשון בתיאטרון מצאת את עצמך מרותק לגורלה של חנהלה ולכתמים שעל השמלה, אל תקל ראש בסיפור, זה הלב של הכל.