1 כללי

החוויה היא המסר / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרה של ג'ני מייליכוב, "מכונת העננים של לונה"

פברואר 22, 2021  

נתחיל מהשורה התחתונה: “מכונת העננים של לונה”, ספרה הראשון של ג’ני מייליכוב ככותבת ולא רק כמאיירת, הוא אחד מספרי הילדים הטובים ביותר שראו אור בשנים האחרונות. הסיבה נעוצה במסירת הסיפור המעולה בשני המדיומים של הספר – הטקסטואלי והוויזואלי, ולא פחות מכך בייחודו בנוף הספרותי של השנים האחרונות משום התרחקותו מסממנים לימודיים, דידקטיים ומוסריים.

“מכונת העננים של לונה” הוא ספר שכל כולו הנאה. חדווה של חלומות והגשמתם, של הפתעה ודמיון. ההרפתקה מותאמת היטב לגיל של קהל היעד, ועיצובה נעשה במסגרת נרטיבית מילולית ואיורית מדויקת ומהודקת, הנמסרת בקצב מצוין ששומר על עניין לאורך הסיפור כולו.

כריכת הספר (יח”צ)

הספר נפתח באקספוזיציה, כנהוג בספרי ילדים, אך בשונה מרבים מהם, היא אינה מספקת מידע ענייני “יבש” או תיאור של מקום ושגרת חיים שאינם בהכרח משמעותיים לסיפור המעשה. האקספוזיציה אצל מייליכוב מתמקדת בעננים: כשמצוין שלונה גרה בבניין הכי גבוה בעיר, הסיבה היא כדי לספר ש”היא אוהבת לגור קרוב לשמיים”; כשנכתב שהעננים כה קרובים – כדי לומר שלונה אוהבת במיוחד לחבק אותם; ואילו הכפולה השלישית של האקספוזיציה מוקדשת לתא המשפחתי מאותו הקשר שמסביר את האהבה של לונה לעננים: סבתא שלה חוקרת עננים ואמא שלה מציירת עננים, “והחלום של לונה הוא להכין עננים”.

מתוך הספר

כך קושרת מייליכוב יחד את מיקום ההתרחשות, את השושלת המשפחתית ואת האהבה דרך העננים, שהם דמויות מרכזיות בספר, ומתפקדים כנוכחים ממשיים וגם כמושאים, כביטוי פיזי של חלומות. וחלומות הם אכן עניין מהותי בסיפור. אולם בשונה מהמגמה הרווחת של השנים האחרונות, המתייחסת לחלומות כשאיפות שיש לדרבן את הקוראות והקוראים הצעירים להגשימן ולהוכיח להם שאין דבר העומד בפני הרצון, כאן ההתייחסות לחלומות קלילה בהרבה משום שהיא משוחררת מעול הציפיות ומתכתיבים חברתיים. המיקוד של מייליכוב הוא בביטוי יצירתי, אפשרי ומוחשי של הגשמה; כזה שהעולם הסיפורי שיצרה מכיל אותו על אף ואולי בזכות היותו פלאי ומיוחד כל כך.

“היום זה יום טוב להגשמת חלומות!” מכריז קול המספרת בשמחה, ודי בכך כדי שלונה תבנה את מכונת העננים. אין חיבוטי נפש מורכבים, התלבטויות וניסיונות שבמהלכם צריך להתגבר על אתגרים ומהמורות. להפך, בכפולה הבאה המכונה כבר מוכנה ולונה מפעילה אותה – שלושה עננים יוצאים ממנה.

מתוך הספר

ספרה של מייליכוב משופע ברעיונות נהדרים הנובעים מהרעיון המרכזי של מכונת העננים. כך למשל הילדה מקריאה לעננים שיצאו מן המכונה את המדריך לענן המתחיל: “כל בוקר צריך להתקלח באגם הגדול; חשוב מאוד לעזור לציפורים להגיע הביתה, וכל ענן צריך לדעת להכין מיץ גשם”. אך בספר, הרעיונות לא נשארים רק אנקדוטות שמתבלות את הסיפור – הם מניעים אותו, כטבעם של רעיונות.

ואכן העלילה הדרמטית של הסיפור נבנית מתוך חוקי המדריך לענן המתחיל, ועיקרה היעלמותו של הענן השלישי שכאשר נמצא בסוף – זהירות, ספוילר – אנו רואים שהוא למד להכין מיץ גשם צבעוני ומשמח. הוא עושה זאת בכוחות עצמו, מבלי שאנו יודעים מדוע נעלם לשם כך או איך עשה זאת. מייליכוב מנטרלת גם כאן את הפן החינוכי, המלמד, זה שכבר כל כך הורגלנו בו, ומתמקדת בהרפתקה, בחוויה ובתוצאה המשמחת שלהן.

צילום מתוך הספר

ברובד העמוק יותר של הסיפור ניתן לזהות את המהלך הזה כשיר הלל לעצמאיות. שלושת העננים עומדים בזכות עצמם. לונה – כיוצרת שלהם – אמנם נותנת להם את הכלים הבסיסיים, אבל הם – ובמיוחד הענן השלישי שנעלם – מתפתחים ומתקיימים באופן עצמאי. החירות הזאת מוטמעת בסיפור באופן טבעי כל כך, שמראה כיצד ניתן לכתוב סיפור טוב מבלי להידרש לאינספור עוגנים דידקטיים. יתרה מכך, החירות מתקיימת גם בדמותה של לונה, שמתנהלת בהרפתקה שהיא עצמה יצרה באופן עצמאי, בעוד בחלק ניכר ממנה אנו רואים באיור בלבד את אמה נמצאת בצד, מעניקה לה מרחב אישי לביטוי עצמי, בעודה נוגסת בתפוח, עסוקה בעניינה, מציירת, וכן הלאה. היא נמצאת באותו מרחב, אך אינה משפיעה על לונה או מגיבה אליה באופן ישיר.

בכפולות המוקדשות לחיפוש של לונה והעננים אחר הענן האובד, האם נעדרת מן האיור, מותירה את המרחב כולו לילדה ההרפתקנית. זה אולי נשמע דבר של מה בכך, אבל בעידן הנוכחי, הרפתקאות ילדיות יימסרו לא פעם כאשר לפחות באיור תהיה דמות בוגרת שכמו תשגיח על הילד/ה ממרחק בטוח, שלא יוטרדו ההורים המודאגים המקריאים את הסיפור.

אחד הדברים החשובים בקונסטרוקציה של ספר ילדים הוא הקצב, שמוכתב בין השאר מהנפח שניתן לכל חלק וחלק בסיפור. קצב מוצלח יבטיח חוויית דפדוף מהנה, השתקעות במקומות החשובים, ופיתוח מדויק של העלילה. “מכונת העננים של לונה” בנוי היטב. האקספוזיציה מכינה את הבסיס, יצירת העננים ולימודם מהווים פתיח להרפתקה המרכזית ואף הם נפרשים על פני שלוש כפולות, ואילו ההרפתקה – החיפוש וקורותיה של לולה במהלכו – מסופרת על פני שבע כפולות. היחס המוצלח בין חלקי הסיפור נתמך גם על ידי שלושה עמודים המפרידים בין החלקים השונים כמעין נקודות חיבור, כולל העמוד האחרון – “והמיץ היה טעים מאוד” – שמגיע אחרי שבעת עמודי ההרפתקה, וחותם את הספר. כך מתאפשר גם למבוגרים המקריאים וגם לילדים המאזינים לסיפור לנוע בעולם הבדיוני היפה שנפרש לפניהם בקלות ובביטחון.

מתוך הספר

הבנייה הנכונה של הסיפור מתקיימת גם בתוך החלקים עצמם. כך כאמור המדריך שמקריאה לונה מהווה את הבסיס להתרחשות באותו חלק, והתהיה של לונה בעמוד המחבר לאן נעלם הענן מציג שלוש אפשרויות מצחיקות ומפתיעות, אשר מתגשמות לסצנות במהלך החלק של ההרפתקה: “אולי בלע אותו לוויתן? אולי הוא התיישב על קיפוד? אולי הוא טיפס לירח ופוחד לרדת?” כל אלו אינם רק רעיונות שהולמים את הדמיון הנפלא של הספר, אלא גם מחזקים את תחושת השחרור והחירות שבו: אפילו המצוקות, הקונפליקטים, הסכנות משוחררות הן מכבלי ריאליזם פסיכולוגי שנוטים להכניסו גם בסיפורים דמיוניים-פנטסטיים, הן מהיגיון שכלתני. בהתאמה, גם הסצנות הממשיות מפתיעות כיוון שתגובותיהם של הלוויתן, הקיפוד והירח מצחיקות, משונות או נוגעות ללב, והן נשענות על היחסים של האיור אל מול הטקסט בחשיפת פירוט לסיטואציה.

הצבעוניות של הספר יוצאת דופן בנוף המקומי. היא פסטלית, אבל לא מתקתקה מדי, היא מגוונת ומפתיעה, מעוררת שמחה ואופטימיות (כפי שהצהירה מייליכוב בעצמה בראיון איתה ב”הפנקס”), מלאת טקסטורות ומשוחררת (שוב) מחוקיות אנטומית חמורה, מעיצוב גרפי ריאליסטי של מרחבים ואובייקטים, ועשירה בקומפוזיציות מצוינות, בשילובי צבעים ובשלל פרטים המופיעים רק באיור שחלקם מלווים את הגיבורה בהרפתקה המהנה שלה. כל אלו נתמכים על ידי עבודת העיצוב המעולה של מיכל מגן, שתרמה לספר את המראה השלם והאחיד שלו מבחינת האפקט הסגנוני.

מתוך הספר

“מכונת העננים של לונה” עשוי להיראות כסיפור משעשע ונעים ותו לא, אבל הוא תוצאה של מלאכה מורכבת במיוחד. כמו בגד התפור היטב שאנו רואים רק את זוהרו ולא את כל התפרים ועיצוב הגזרה. מסעה של לונה מתחיל במרום הבניין הגבוה בו היא גרה ובחלום שלה שנובע מאהבתה לעננים, והיא מגשימה אותו. החלום, כאשר הוא מוגשם, מוביל להרפתקה – לא לבעיה שיש לפתור, לא לטקסט שמלמד את הילדים איך להתגבר על מכשולים בדרך להגשמה, אלא פשוט למסע שיש בו קשת של רגשות ופוטנציאל חווייתי בלתי נגמר.

בחלק של החיפוש מתחילה לונה במעמקי הים, עולה אל הקרקע, והסצנה השלישית מתרחשת על הירח. משם, גבוה גבוה, היא רואה את הענן שלה שכבר ירד לאדמה, והיא שבה ויורדת מטה. משחקי התנועה הללו משקפים בצורה טבעית ויפהפייה את המהות של חוויה באשר היא, וזאת בחירה נוספת של מייליכוב המדגישה את הבנייה החכמה של הסיפור. סיומו, ביושבן של לונה, אמה וסבתה מסביב לשולחן, שותות מיץ גשם בקשים ארוכים, נראה כמחווה לסיום של “מיץ פטל”, שגם הוא סיפור שלא מבקש ללמד אותנו דבר אלא לגרום לנו להשתקע לחלוטין בתוך החוויה הדרמטית. כי כמו בספרים הטובים באמת, החוויה היא המסר.

“מכונת העננים של לונה” – כתבה ואיירה ג’ני מייליכוב. הוצאת “ספרית פועלים”, 2021

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מרית בן ישראל הגיב:

    יופי של בקורת על ספר נהדר. הידד לג’ני!

כתיבת תגובה