החתול שאהב יונה / איור: עומר הופמן, טקסט: שרון קנטור
יצירה שניה במדור "איור תחילה"
אפריל 22, 2018
איור: עומר הופמן
החתול שאהב יונה גרסה 1
היה היה חתול שאהב יונה. הוא ידע שחתולים ויונים זה לא אותו דבר ושהוא צריך למצוא לעצמו חתולים בגודל שלו לשחק איתם, אבל הוא אהב את היונה ורצה רק אותה. “באהבה לא בוחרים”, הוא אמר, כמו שאמרה לו סבתא שלו, סבתא-ללה, כשהיה קטן. ועוד הוא אמר: “אהבה זה לא תכנית כבקשתך”, כמו שאמר לו סבא שלו, סבא-זנביאל. הסבים שלו כמובן לא דמיינו שהחתול הקטן יאהב דווקא יונה. הם התכוונו לומר לו שחתולה שחורה זה בסדר גמור בשביל חתול ג’ינג’י. ובכלל, הם בטח התכוונו לעצמם. מבוגרים כמעט תמיד מדברים על עצמם.
הבעיה היתה שהיונה בכלל לא רצתה להיות חברה של החתול. לא של החתול הזה ולא של חתול אחר. תמיד סיפרו לה סיפורים על חתולים שרדפו אחרי יונים, תלשו להן נוצות מהכנפיים ולפעמים אפילו… אפילו… אוי זה נורא: לפעמים אפילו טרפו אותן. סתם בתור משחק.
כל יום היתה היונה יושבת על אנטנה, מעל לבית של החתול. “אולי תכתוב לה סרנדה?” הציע סבא-שפמיה. “מה זה סרנדה?” שאל החתול וסבא-שפמיה שמח כי הוא מאוד אהב להסביר דברים: ” לאורך כל ההסטוריה, או ליתר דיוק, מאז המצאת החלון, אם מישהו אהב מישהו אחר, הוא היה נעמד מתחת לחלון שלו ושר לו שיר אהבה מיוחד, שנקרא “סרנדה””. “למה?” שאל החתול. “כי שירים מגיעים ישר ללב, בקיצור דרך.” אמר סבא-שפמיה ונרדם.
החתול אהב מאוד קיצורי דרך ולכן החליט לכתוב ליונה סרנדה, שיר אהבה מיוחד. הוא למד את השיר שלו בעל פה, נעמד מתחת לאנטנה ושר:
יונה את טובה, יונה את יפה
לבנה וקטנטנה ואלופה בתעופה
אני לא אטרוף אותך ולא אעשה ממך סטייק
אני רק רוצה ללטף אותך, מקסימום ללקק
יונה חמודה, בואי נהיה חברים
כי מכל החיות בעולם – רק שנינו מגרגרים
החתול היה מאוד מרוצה מהשיר שלו אבל היונה בכלל לא דיברה חתולית והיא לא הבינה אף מילה, הכל נשמע לה כמו יללה חזקה וצורמת, לכן היא עפה משם בספידי גונזלס.
אבל במעופה, נפלה לאט-לאט לאדמה, נוצה אחת, לבנה ורכה. החתול לקח את הנוצה, נישק אותה ושם אותה בעדינות בקופסת האוצרות הסודית שלו. ועד היום, כשהוא רוצה להיזכר כמה הלב שלו גדול, הוא פותח את הקופסא ומסתכל בנוצה.
סוף
*
כמו החתול, גם המחברת, שזו אני, היתה מאוד מרוצה מהסיפור שלה. בערב קראתי אותו בהתלהבות לבנותיי. הן אהבו את האיור המקסים, כמובן, צחקו והתעניינו, אך כשהוא הסתיים, פניה של הגדולה התכרכמו והקטנה אמרה שזה סיפור מגעיל ושהיא לא רוצה לשמוע אותו אף פעם יותר ושעכשיו נקרא סיפור אמיתי. הבנתי שעשיתי טעות. מה שנראה היה לי כמו סוף פיוטי: אמיתי, מהחיים, עצוב אולי אבל גם טוב בדרכו – נחווה אצלן כפשוט – סוף רע. סוף לא טוב. ואיזה מין סיפור ילדים זה עם סוף לא טוב?
*
החתול שאהב יונה גרסה 2
היה היה חתול שאהב יונה. הוא ידע שחתולים ויונים זה לא אותו דבר ושהוא צריך למצוא לעצמו חתולים בגודל שלו לשחק איתם, אבל הוא אהב את היונה ורצה רק אותה. “באהבה לא בוחרים”, הוא אמר, כמו שאמרה לו סבתא שלו, סבתא-ללה, כשהיה קטן. ועוד הוא אמר: “אהבה זה לא תכנית כבקשתך”, כמו שאמר לו סבא שלו, סבא-זנביאל. הסבים שלו כמובן לא דמיינו שהחתול הקטן יאהב דווקא יונה. הם התכוונו לומר לו שחתולה ג’ינג’ית זה בסדר גמור בשביל חתול אפור. ובכלל, הם בטח התכוונו לעצמם. מבוגרים כמעט תמיד מדברים על עצמם.
הבעיה היתה שהיונה בכלל לא רצתה להיות חברה של החתול. לא של החתול הזה ולא של חתול אחר. תמיד סיפרו לה סיפורים על חתולים שרדפו אחרי יונים, תלשו להן נוצות מהכנפיים ולפעמים אפילו… אפילו… אוי זה נורא: לפעמים אפילו טרפו אותן. סתם בתור משחק.
כל יום היתה היונה יושבת על אנטנה, מעל לבית של החתול. “אולי תכתוב לה סרנדה?” הציע סבא-שפמיה. “מה זה סרנדה?” שאל החתול וסבא-שפמיה שמח כי הוא מאוד אהב להסביר דברים: ” לאורך כל ההסטוריה, או ליתר דיוק, מאז המצאת החלון, אם מישהו אהב מישהו אחר, הוא היה נעמד מתחת לחלון שלו ושר לו שיר אהבה מיוחד, שנקרא “סרנדה””. “למה?” שאל החתול. “כי שירים מגיעים ישר ללב, בקיצור דרך.” אמר סבא-שפמיה ונרדם.
החתול אהב מאוד קיצורי דרך ולכן החליט לכתוב ליונה סרנדה, שיר אהבה מיוחד. הוא למד את השיר שלו בעל פה, נעמד מתחת לאנטנה ושר בסלסולים:
יונה אנ’לא אטרוף אותך ולא אעשה ממך סטייק
אני רק רוצה ללטף אותך, מקסימום ללקק
מיאו מיאו מיאו
החתול היה מאוד מרוצה מהשיר שלו אבל היונה בכלל לא דיברה חתולית והיא לא הבינה אף מילה, לכן היא עפה משם בספידי גונזלס.
החתול היה עצוב, אבל הוא זכר את מה שאמרה לו סבתא-צמר: “באהבה לא מוותרים” ולמחרת, כשישבה היונה על האנטנה, הוא חזר ושר:
יונה יפה שלי, אני בך מאוהב
רדי מהאנטנה, קחי סיבוב על הזנב
מיאו מיאו מיאו
היונה, כמובן, לא הבינה כלום. היא הסתכלה על הזנב הארוך של החתול ואז עפה משם. במעופה, נשרה ממנה נוצה לבנה ורכה. החתול הרים את הנוצה, נישק אותה, ואמר לעצמו: “לכל יום יש מחר”, שזה משפט שהוא המציא לגמרי לבד. ואכן, ליום הזה היה מחר ובמחר חזרה היונה אל האנטנה והחתול נעמד מתחתיה, כבר קצת עייף וקצת עצוב, ושר:
יונה חמודה, בואי נהיה חברים
כי מכל החיות בעולם – רק שנינו מגרגרים
גררר גררר גררר
את הגרגור הזה היונה הבינה מצוין. היא ירדה מהאנטנה, התעופפה קצת בשוויץ מעל ראשו של החתול, ונחתה, בעדינות בעדינות, על זנבו. ומאז הם מסתובבים יחד, החתול והיונה, וכל מי שרואה אותם אומר: “חתול ויונה?! לא נשמע כדבר הזה!” ושניהם מגרגרים והולכים משם כי כמו שאומרת סבתא שלי “מי שיש לו אהבה לא אכפת לו משום דבר”.
*
השבוע קראתי בעיתון שלעובדים בחברות הענק “גוגל” ו”פייסבוק” מותר לבקש חברות ממישהו רק פעם אחת. ואם הוא אומר לא – אז לא. אסור לשאול אותו עוד פעם, או לשכנע, או להסביר או לקוות שאולי ישנה את דעתו. זה באמת סוף עצוב למשהו. מזל שהבנות שלי לא קוראות עיתון.
המדור החדש “איור תחילה” מבוסס על הפרויקט באותו שם שהופק עבור כנס “הפנקס”, ובו ביקשנו להפוך את היוצרות ולשים את האיור כמקור ליצירה, ולא את הטקסט. בהתאמה, במדור זה נציג טקסטים – שירים וסיפורים – שנכתבו בעקבות איור שלא הופיע קודם בספר. התוצאות מפתיעות ומעניינות, ומעלות שוב את השאלה מדוע תמיד הטקסט קודם לדימוי.
אחלה סיפור, אבל למה להשתמש בתגית metoo? מה הקשר?
אני אלך על שתי תגובות: שרוני (נו, סליחה, אל תהיו קטנוניים, אנחנו שכנות ואני אוהבת אותה נורא): זה סיפור נפלא. אני אהבתי את הראשון יותר (אפילו שליאונת חשבה שהוא עצוב – מותר לסיפור אהבה להיות עצוב. אולי אפילו צריכים ילדינו לדעת שכך נגמרים לא מעט סיפורי אהבה…) והדבר היחיד שככה רציתי להגיד, והוא ממש פצפון – מפריע לי השימוש במונח ספידי גונזלס – עכבר מקסיקאי מהסרטים, שלא נודע בזריזותו היתרה – אלא יותר בזכות עצלנותו הקשה. הוא נכנס לי, במלוא הדרו, עם הסומבררו האידיוטי שלו, וצועק “היי רוזיטה!” והורס לי את כל מעוף היונה. ועומר הופמן, ידידי: אני אף פעם לא אתעייף מלפרגן לך. איזה יופי.