2 כללי

הילדות כהתבגרות / מור פוגלמן-דבורקין

מהדורה מקוצרת על הספרים "הפילון המנגן", "אני כאן!", "למיטה ודי!"

ינואר 14, 2022  

“הפילון המנגן” מאת אפרים סידון, איורים: דני קרמן

במשך שנותיו הארוכות כסופר, כתב אפרים סידון ספרי ילדים רבים אך רק מיעוטם נועד לפעוטות. אם לשפוט לפי ספרו החדש “הפילון המנגן”, חבל שכך, שכן הוא עושה זאת בכישרון רב, והתוצאה מהנה מאוד. הפילון מחליט ללמוד נגינה ומנסה את כוחו בכלים שונים, אך נכשל בכל פעם מחדש בגלל החדק הארוך והמתנפנף שלו, שמפריע ללא הרף. בסופו של דבר הוא מוצא פתרון יצירתי בדמות החדק עצמו, ומצליח לנגן להנאתו ולהנאת חבריו.

כריכת הספר (יח”צ)

סידון משתמש בפיזיולוגיה של הפיל כדי ליצור את הבעיה בסיפור, וגם כדי לספק לה פיתרון מקורי. בכך הוא מייצג את ראיית העולם של הפעוט, שעדיין אינו לוקח כמובן מאליו את תפקוד האיברים השונים על שלל הפונקציות שלהם. העיסוק בגופני ממלא את עולמם של הפעוטות, וסידון מעביר זאת באופן נפלא: תסכולו של הפילון הוא תסכול שפעוטות רבים מכירים. גם הם מתמודדים לא פעם עם שליטה לא מלאה באיברי גופם השונים, ובמוטוריקה, עדינה וגסה גם יחד, שעדיין לא התפתחה לגמרי, ועם ההתנסויות המתסכלות שהיא יוצרת כשהיא מתנגשת עם רצונם לעשות דברים בכוחות עצמם, בגיל בו השאיפה הגדולה ביותר היא “אני לבד!”. סידון מציג את ההתמודדות הזו בדרך מלאת הומור, שמכניסה קלילות לסיטואציה המתסכלת ומאפשרת לקטנטנים לעבד את התסכול מתוך צחוק והנאה.

איור של דני קרמן מתוך הספר

כמו ברוב ספריו של סידון, גם כאן החריזה מצוינת: שקולה היטב, קולחת, בהירה ונעימה לאוזן, בתיבול כמה מילים גבוהות יותר דוגמת “נקבים” או “ששון”, שירחיבו מעט את האוצר הלשוני של הפעוט. קיומו של מעין פזמון חוזר מחורז וקליט: “אבל אפו, אבל אפו, הוא נע וזע משם לפה… ותחת מנגינה יש רעש – אשר אוזניים מחריש”, מאפשר לפעוטות לזכור בקלות את החלק הזה בסיפור, ובכך עונה הן על הצורך שלהם בחזרתיות, הן על רצונם “לקרוא” חלקים מהסיפור בכוחות עצמם.

איוריו של דני קרמן מעשירים את הסיפור במנה נוספת של הומור, עם הבעות הפנים המתוסכלות והרוגשות של הפילון ומתן משנה תוקף לגודלו הממלא את האיורים ולמגושמות שלו. קרמן מלביש את הפילון בגופייה ומכנסים קצרים שגורמים לו להיראות כילד קטן, ובכך נותן משנה תוקף לבחירה של סידון לקחת פיל – חיה גדולה ורבת עוצמה, ולהציג אותו באופן ילדי; בחירה שמעבר להומור יש בה כדי לרמז לפעוטות שגם הגדולים מתמודדים עם תסכולים.

איור של דני קרמן מתוך הספר

השימוש בעיקר בצבעי יסוד מקל על הפעוטות להתמקד בהתרחשויות שבאיורים, וצירוף גוונים נוספים בשתי הכפולות האחרונות מדגיש עבורם את השלמת התהליך שעובר הפילון. הסיפור מסתיים במילים “איזה כיף זה אף גדול, כעת הפיל עושה הכל! גם מנצח, גם נגן. חבל שלי יש אף קטן” – סיום אגדתי משהו ומלא חן, שמחזיר את הפעוט בעדינות מעולמו של הפיל לעולמו שלו עם חיוך על הפנים ורוח גבית להתמודד עם האתגרים המחכים לו שם.

“הפילון המנגן” מאת אפרים סידון, איורים: דני קרמן. הוצאת “כנרת זב”מ”, 2021

“אני כאן!” / חוה ניסימוב, איורים: מריאנה רסקין

אירועים טראומתיים הם חומר ספרותי משובח. הם מספקים לקורא סף ריגוש גבוה, מתח, אקשן ועניין, לוחצים על כל בלוטות הרגש, ויוצרים חוויית קריאה מסעירה. אבל לפעמים דווקא השקט שאחרי הסערה מרתק ונוגע ללב לא פחות, ואפילו יותר. דוגמה לכך הוא ספרה של חוה ניסימוב, “אני כאן!”, שגיבורתו, אלה, היא ילדה שעלתה לישראל אחרי השואה ומחפשת בה בית, זהות, אהבה וקבלה, בעודה ממתינה לאמה שאולי תשוב אליה.

כריכת הספר (יח”צ)

זהו ספר הילדים השלישי של ניסימוב. קדמו לו “קלידוסקופ” ו”הסוד של פלוריאן”, שעסקו בקורותיה של ילדה בימי השואה ומבוססים על חלקים מקורותיה של הסופרת עצמה. ב”אני כאן!” היא עוסקת “ביום שאחרי”, בתהליך בנייה מחודשת הדרגתי ומורכב. על פניו, השואה לא נוכחת באופן ישיר בסיפור; אין בו זיכרונות או פלשבקים מהמלחמה, ונדמה שאלה עסוקה הרבה יותר בהתאקלמות מאשר בהתבוננות לאחור.

אולם למעשה, הטראומה וההתמודדות עמה משתקפות ברבות מפעולותיה ותחושותיה לאורך הסיפור: כמו ילדים רבים ששרדו טראומה, היא מתנהגת לא פעם בצורה מוחצנת ופרועה שמעוררת חיכוכים בינה לבין דודתה, כי “יש לי מין רצון כזה להרגיז אותה ולהיות ילדה רעה”. אולי מפני שמתוך הכעס היא שומעת שהדודה דואגת לה. אלמנט פוסט-טראומטי נוסף הוא חרדת הנטישה והאובדן שנוכחת מאוד בסיפור: “לפעמים בערב, במיטה… יש לי דמיונות ממש מפחידים. אני מדמיינת שגל ענקי עולה על החוף ועל העיר ומטביע את כל הרחובות, הבתים והאנשים. אפילו הכרמל, שהוא גבוה, גם הוא שוקע”. ככלל, לדמיון יש חלק נכבד בעולמה של אלה, כמו בעולמם של ילדים רבים שחוו טראומה, והיא מוצאת בו לא פעם מפלט מהזרות והבדידות: מדמיינת שהיא נסיכה והמכולת של הדוד היא אולם מלא ממתקים, שהיא בעלת כובע קסמים שיצמיח בין רגע את שערה שנגזז, ועוד ועוד.

איור של מריאנה רסקין מתוך הספר

הדמיון הוא לא פרקטיקת הבריחה היחידה של אלה. היא בורחת לתוך הספרים שהיא אוהבת, בורחת החוצה, דוהרת על סקטים ברחבי העיר, או למעלה, אל יערות הכרמל. ניכר שאחרי התקופה הארוכה שעברה עליה בסתר בימי המלחמה, יש בה דחף להיות בחוץ, לנוע בחופשיות במרחב, לנשום, וכמובן להיטמע כמה שיותר בנוף הארץ הישראלי ולהפוך לחלק ממנו. לא בכדי היא בוחרת לכנות שני עצים שהיא אוהבת בשמות “מאמא וטאטא”. יש בה שאיפה כמעט נואשת לתחושת מקומיות ולבית ולמשפחה חזקה ויציבה, בעלת שורשים, שתרפא את רגשות התלישות שלה.

משום כך חוזרת אלה שוב ושוב ליער. היער הוא גם סמל לאפל ולמודחק, לדברים שהיא רוצה להשאיר מאחוריה כדי להיטמע בארץ החדשה. לכן הוא גם מקום מושבו של אלכס, חסר הבית שאלה וחברתה אילנה פוגשות, שמגיע מאירופה של המלחמה ולא מוצא את מקומו בישראל. רק כשהיא מצליחה לעזור לו לעלות על מסלול חיים תקין, מסוגלת אלה לקבל את החלק הזה “משם” גם בעברה ובנפשה, להיות שלמה ולהרגיש בבית. אז היא גם יכולה להרשות לעצמה להתחבר עם מרים, שגם היא “באה מהמלחמה” ונראית לה גלותית, ולדבר איתה “על מה שקרה במלחמה, בפולניה. מוזר, זה לא היה עצוב כמו שחשבתי שיהיה… הרגשתי חמימות נעימה בגוף. והחמימות הזאת הפיגה את הבדידות.”. אז היא גם יכולה להרשות לעצמה לקוות שאמא תחזור, ולכתוב לה מכתב מלא געגועים.

איור של מריאנה רסקין מתוך הספר

ניסימוב כתבה דמות שלמה ועגולה. לצד העובדה שהיא מתמודדת עם צללי העבר, עם היתמות והגעגועים, היא גם עסוקה בעניינים יומיומיים לגמרי כמו בנים והתאהבויות, אינטריגות חברתיות, מעשי שובבות ומשחקים. המורכבות הזו שהקורא מגלה בה, מהדהדת את המורכבות שהיא עצמה מגלה בעולם ובבני אדם: “לא הבנתי איך לפעמים הילדים עדיין מציקים לי, ומצד שני מוכנים לעזור לאלכס שהוא גם ניצול שואה. הם ילדים טובים או רעים? אפשר לעשות יום אחד מעשה טוב ויום אחר מעשה רע?”. במובלע, ההבנה הזו היא חלק חשוב בתהליך ההתגברות של אלה על טראומות העבר. אחרי תקופה שבה ההבחנה בין אדם טוב לאדם רע יכלה להיות עניין של חיים ומוות, היכולת להכיל מורכבות אנושית באחרים ובעצמה מאותתת החלמה.

איור של מריאנה רסקין מתוך הספר

באחת הסצנות המרגשות בספר, כשהיא ומרים יוצאות להחליק על סקטים בעיר, אלה כבר מרגישה שהיא לא צריכה להשיל מעצמה משהו כדי להשתייך, אלא יכולה להיות “מפה” עם כל שכבותיה ומורכבויותיה: “חיפה היא העיר שלי, ואני יכולה להראות אותה למרים. העיר הזאת היא שלי, ואמא של מרים סומכת עלי… אני בכלל לא מוכרחה להיות צברית”.

“אני כאן!” מאת חוה ניסימוב, איורים: מריאנה רסקין. הוצאת “טל-מאי”, 2021

“למיטה ודי!” מאת זואי פוסטר בלייק, איורים: מיק ג’יקובסן

ספר נוסף שמתמודד בעזרת הומור עם נושא מרכזי בחייהם של פעוטות הוא “למיטה ודי!” מאת זואי פוסטר בלייק, שעוסק ב”טיילת הלילה” המוכרת בבתיהם של קטנטנים. על כריכת הספר נראה ילד זועף וטרוט עיניים שמשרך את רגליו במסדרון, בעוד אביו מציץ בו ממיטתו, והקורא בטוח שהנה עוד רגע יקרא עוד סיפור על ילד שמתעורר בלילה ונשלח חזרה למיטתו על ידי ההורים. אבל מיד עם תחילת הקריאה מתגלה שפוסטר בלייק מבצעת מהלך של חילופי תפקידים: בן מנסה להירדם במיטתו החמימה, בעוד הוריו מפריעים את שנתו שוב ושוב בתירוצים ילדיים מוכרים: אמא רוצה לשתות, אבא חלם חלום רע, שמיכה, חיבוק, ושניהם מקטרים ובוכים ומאלצים את בן התשוש לקום שוב ושוב.

כריכת הספר (יח”צ)

תשומת הלב שילדים צעירים מבקשים מהוריהם בשעות הלילה לא נובעת מפינוק, ברוב המקרים. העולם יכול להיות משונה ומפחיד מאוד כשאתה קטן, ובשעות החשיכה הוא מפחיד פי כמה. בנוסף, מערכת היחסים בין ילדים להורים היא כזו שאין בה שוויון, והילד חש בה לא פעם פגיע, תלוי וחסר אונים. דרך היפוך התפקידים ההומוריסטי מעניקה פוסטר בלייק לקטנטנים איזון מסוים, גם אם רגעי ודמיוני, של יחסי הכוחות הללו.

היא מאפשרת להם לראות את עצמם בפוזיציה של החזק שיכול לנזוף אבל גם להעתיר מחסדו, ובמקביל גם לראות את ההומור בבקשות הליליות שלהם, ולשחרר את תחושות הפחד והתלות דרך צחוק על אמא שהרטיבה את המיטה או על אבא שרוצה “על הידיים”. הצחוק מאפשר גם להורים לשחרר מעט מתחושות התסכול והטינה שהעייפות המתמדת מעוררת בהם, להבין את הפגיעות שאופפת את ההתעוררויות התכופות של ילדיהם ולגלות כלפיהם יותר חמלה.

איור של מיק ג’יקובסן מתוך הספר

איוריו של מיק ג’יקובסן מעצימים את ההומור בסיפור, וקשה לדמיין ילד או הורה שיישארו אדישים מול הכפולה המדמיעה מצחוק שבה בן מנסה לשאת את אבא בזרועותיו ולסחוב אותו בחזרה למיטתו, או זו בה הוא מגרד את גבו השעיר של אבא, כי “אני לא יכול להירדם אם לא מגרדים לי את הגב”. ג’יקובסן גם הוסיף לאיורים דמות של חתול שאינו קיים בטקסט, הנראה בכפולות השונות כשהוא מבלגן ניירות, משחק בקוביות,  מתחבא בין הבגדים או סומר בכעס; מאין אלטר-אגו של בן המזכיר לקוראים שלמרות חילופי התפקידים, בכל זאת מדובר בילד.

איור של מיק ג’יקובסן מתוך הספר

ואולי זה הסוד של “למיטה ודי!”. דווקא מתוך ההיפוך הוא מזכיר גם להורים וגם לילדים עצמם שהם בסך הכול ילדים. לכן כאשר אמא מבקשת מבן “לשכב לידי עד שאני ארדם” והוא לא יכול לסרב כי “אמא לא תהיה בת ארבעים לנצח”, מתגנבת גם דמעה קטנה לצחוק ותחושה של פרופורציות, והנשימה נעשית קלה יותר. ואם ספר מצליח להפיק מקוראיו צחוק, דמעה ונשימה עמוקה, אי אפשר לבקש יותר.

“למיטה ודי!” מאת זואי פוסטר בלייק, איורים: מיק ג’יקובסן. הוצאת “מודן”, 2021

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. לי הגיב:

    איזו ביקורת מעמיקה ומרתקת, כמו כל הביקורות שלך, מור. תודה על כולן 🙂

  2. מיכל פז-קלפ הגיב:

    מצטרפת ללי. טור נפלא, עם יכולת מרגשת לצלול לעומקים של ספרות הילדים. תודה!

כתיבת תגובה