הי הו, קרלסון! / תמר הוכשטטר
קריאה בוגרת לכבוד צאת המהדורה העברית החדשה של "קרלסון על הגג" מאת אסטריד לינדגרן
אפריל 21, 2017
כילדה התרשמתי מאיכות המניפולציה של קרלסון, ורשמתי בזיכרוני את השיטות בהן הוא נוקט למקרה שאזדקק להן באחד הימים. אך בקריאה מאוחרת יצא לבי אל הילד הקטן שנאלץ להקריב אינספור הקרבות עבור חברו החדש בעל האגו השברירי
תודה על מאמר נהדר על ספר נפלא.
להיבהל מקרלסון? אני מתקשה לראות בו דמות של מבוגר – הגם שהוא מכריז על עצמו כ”גבר במיטב שנותיו”. המניפולטיביות שלו, כמו גם רברבנותו, גרגרנותו , חוסר האחריות שלו ונטיות נוספות, אופייניות כל כך לילדים (סליחה ילדים..). לדעתי זה שקוף בקריאה בוגרת, אבל גם ילדים קולטים את זה ולכן קרלסון מצחיק אותם. הם קולטים שהוא גבר המתנהג כילד.
כאן גם נעוץ ההסבר העמוק יותר לסוף שומט הלסתות. היכולת של בני המשפחה לראות סוף כל סוף את קרלסון שעד כה לא הצליחו לראות, מעיד על הצלחתם “לראות” את קטני. עובדה היא שכמעט בעת ובעונה אחת הם הכירו בצורך שלו בכלב.
אבל באמת שמוטב לא לבקש הנמקות פסיכולוגיות אלא פשוט ליהנות מן הדמות המלבבת הזו שיצרה לינדגרן.
תודה ינשופופר!
תודה שהם, אם כך את דולגת בתפיסה שקרלסון הוא “הילד הרע” אשר בקטני? לא חשבתי על כך שכשהמשפחה רואה את קרלסון הם למעשה רואים לראשונה את קטני על מורכבותו, מעניין. אבל למרות המובן מאליו אני עדיין מתעקשת לראות בו גבר מבוגר במיטב שנותיו, מי אני שאתווכח עם קרלסון הטוב בעולם?
שנאמר: הילד הוא אבי האיש!
עלה בדעתי, תמר, שהשוני בין חוויות הקריאה שלנו מסגיר את פער הדור שביננו ומלמד משהו על היחס העכשווי לפדופיליה ועל מידת הרגישות לכך בעשורים האחרונים. אני גדלתי בדור שבו כל ילדה הייתה מידעל’ה ( המ…נשמע כמו סוג של מידע חמוד) ולכן – לרע אבל גם לטוב – חיישני אינם קופצים למראה כל אצבע עבה ( הגם שבחיים לא הייתי בוחרת לתרגם כך ורגישותך הלשונית במקומה). שמתי לב שלדידן של בתי בת האחת עשרה וחברותיה כל גבר היושב בגפו באוטובוס הינו בחזקת פדופיל מועד. זהו הפן המצער של אותו חינוך חיוני כל כך למודעות.
אוי, אני חוששת שאולי את צודקת. למרות שכילדה, כאמור, זה לא חלף במוחי. מזל.
ההשוואה בין התרגומים מתבקשת – ונעשתה היטב. (אולי כדאי לצטט עוד, כי לא די ברור עד כמה תרגומה של דנה כספי טוב בהרבה מזה של א”ד שפיר.) בעיני הספר אינו מהטובים בכתביה של אסטריד לינדגרן, והפתיע אותי לגלות לפני שנים שיש בול רוסי המוקדש דווקא לספר הזה, ובו “גיבור” דוחה למדי.
איש בדעתו יחזיק. בעיני “קרלסון” הוא אחד הטובים והמשעשעים ועמד יפה – כמו כל מה שכתבה לינדגרן – במבחן הזמן ( בתי בת האחת עשרה, שאינה בדיוק תולעת ספרים, קראה בהנאה רבה – ואף צחקה בקול. וזו ילדה שאיבדה עניין ב”בילבי” (למגינת לב אמה).
הופעת קרלסון על בול רוסי אינה מפתיעה. קרלסון נחשב, לפחות בשעתו, לספר פופולרי ביותר ברוסיה – כזה המצוי כמעט בכל בית, כזה שכל נהג מונית מכיר! שאל את ילידי רוסיה. אפשר שקרלסון משמש, בגוזמאותיו (כמה אלפי קטרים…לפחות מאתיים) ראי פרודי לרטוריקה של השלטון המפאר את נפלאות המציאות שבפועל שרר בה מחסור גדול, ואולי פשוט ביטוי לחופש אנרכי טוטלי ואפשרות לדבר בלי לשים מחסום לפה ובלי לתת על כך את הדין.
ומעעבר לגוזמה ולפנטזיה, סיטואציות בספר הזכירו לי ויכוחים מצחיקים עם ילדים בשעה שהם נעשים עורכי דין קטנים מטעם עצמם, ומגד, חוויות ילדות של עמידה מול ילדים מניפולטיבים בעלי כריזמה וכושר שכנוע ( שבעורמה הביאו אותי, למשל, להעביר לידיהם אוסף קלפים נאה).
קרלסון הוא בעיני דמות שבין פיה לשדון, אנוכי, חמדן, גחמני ובמידה לא מבוטלת נבזה, אבל תחבולותיו, בסופו של דבר, מלבד נזקים (חומריים…) קלים, מביאות לתוצאות נהדרות – הוא מבריח גנבים-פורצים, למשל, ומשנה את חייה של תינוקת בודדה אחת שהוריה יוצאים לטייל בעיר ומשאירים אותה לבדה (מנהג זוועתי שהיה רווח, כנראה; ב”איש קטן, לאן” של הנס פאלדה הוא מספר על הגיבור והטליה שלו שמניחים את בנם התינוק לבד בעריסתו ויוצאים לבלות – רגע בלתי נסבל ובלתי נתפס), מלבד זה שהן באמת חכמות-מתחכמות בצורה מלבבת ממש. נדמה לי, אני אומר זאת בזהירות, שאת נפש קרלסון אפשר להבין יותר אם מכירים אנשים הנמצאים על הרצף האוטיסטי – בדיוק כמו את בילבי, למשל.
שניהם, קרלסון ובילבי, מזכירים לי סדרה בריטית נפלאה, “ג’קיל” – עיבוד מפתיע ל”מר ג’קיל ומיסטר הייד” של סטיבנסון. בעיבוד הזה החצי הרע של הגיבור הוא ילדותי וגחמני – ותאב חיים, וחיוני – בצורה קרלסונית/בילבית ממש, ועם זאת, בעומקי עומקו אין רוע אמיתי, להיפך, יש צורך עמוק להגן על אהוביו.
ינשופופר, מה זה שדון? כזה עם קרניים קטנות? אז כן. ואיך פיה נכנסת הנה?
יחיעם, פיטר פן הוא דוגמא נפלאה לשדון-פיה שכזה, שלמעשה מבוסס על העובדה שלפעמים “תינוקות נופלים מעריסותיהם” ואינם מגיעים לגיל בגרות, ונותרים לחיות לנצח באיזור דמדומים אל-זמני, בשוליו של הזיכרון, ואני מתאר לעצמי שהיו לא מעט ש”נפלו מעריסותיהם” בשל סיבות שונות. כמו אלים רבים שהפכו ל’שדים’ כאשר קיומם הפך ללא לגיטימי (בגלל תהפוכות פוליטיות), הפיות ייצגו תחילה את אלה שלא זכו להתבגר במובן הפיסי ביותר, ולאחר מכן את אלה שאינם רוצים כלל להתבגר, ולבסוף את אותם חלקים בנפש שמחוברים בשורשם לילדות.
שלא במפתיע, כנראה, נהניתי מהשוואת התרגומים במאמר 🙂
ומהחיבורים המרתקים ומהמחוזות השדוניים והאחרים בתגובות של ינשופופר 🙂
(אגב, לפיות, הרי, יש זנבות – fairy tails!)
לי, צחקתי נורא. ועוד הוכחה באשר לזנב:
“…ובעוד קרפד וצפרדע יוצאים במחול –
(לא, לא במרק – הם דווקא חיים!
תם השכול,
מהיום גם להם תחליפים צמחיים)
הן קוראות בקפה בראש מקורנן,
הופכות את הדף ברגליים פרסות,
ותוך כדי כך את זנבן המשונן
בשן יחידה לועסות.
וקוראות וקוראות
לאור גחלילית,
ומזילות ריר צמיג על כל הקורות
של סבתא-רבא לילית…”
ינשופופר, איזה תענוג להיתקל בשורות הנהדרות האלה!
[…] קרלסון הפלאי, המתגורר על גג הבית ומעופף בכוחו של מנוע זמזמני שהוא חלק מגופו – רחוק מלהיות דמות מופת. הוא רברבן-גוזמן, אולי שקרן ממש, אגוצנטרי ותחרותי בצורה מגוחכת. אם תאכלו אתו יחד – קרלסון יחסל את רוב האוכל ויתלונן שלא היה די. אם תזכירו סבתא נודניקית – הוא יידחף להוכיח ששלו היא הנודניקית הגדולה בעולם. כשנדמה לו שגרמתם לו נזק – קרלסון יתבע מכם פיצוי שערורייתי. וכשהוא עצמו גורם נזק – וזה קורה לא מעט – הוא פוטר עצמו ב”זה בסך הכול עניין חומרי”. כחבר, קרלסון גם תובעני מבחינה רגשית. לא די לו בהלל הרב שהוא מרעיף על עצמו, והוא חוזר ותובע מקטני לאשר לו שהוא “יפה וחכם ושמן בדיוק במידה הנכונה, ואמיץ וטוב…” […]