הכוח המניע הוא השתוקקות / רוני מוסנזון נלקן
על הכוח הגלום בדמותה של אניקה, דווקא לצד גיבורה חזקה כגילגי
אוקטובר 14, 2010
כילדה הזדהיתי עם אניקה. כל-כך טוב היה לי להיות אניקה, החברה של גילגי. רציתי חברה כמו גילגי, ורציתי את הבטחון שאניקה השרתה עלי. כשסיפרתי שאני כותבת על אניקה התפלאתי לשמוע שיש שאינם זוכרים כלל מי היא.
רשימה מרתקת ומרגשת. תודה
נהדר לכתוב על הספר הזה ולהאיר אותו מזווית מבינה כזו. תודה. ממש פיענחת את סוד הקסם של הספר, את המנוע שלו, ונתת שם לרגשות הכמוסים שמעורר הספר בכל קורא.
העליצות של גילגי עדיפה עלי מאשר ה “קרקע הבטוחה” של אניקה.
נפלא כתבת רוני
אהבתי מאד
והזדהיתי כמוך עם אניקה
נפלא!
הארת על אניקה וגאלת אותה מהשוליים, סוףסוף, כמו שמגיע לה לגמרי!
באמת יש אנשים ששכחו את אניקה? כשקראתי את טרילוגיית “מילניום” של סטיג לארסון (שהגיבורה שלה היא מעין גלגול של בילבי מבוגרת והגיבור נקרא מיכאל בלומקוויסט, ע”ש גיבור אחד של לינדגרן), כשגיליתי שלאחותו של הגיבור (וכנראה לא במקרה היא בתפקיד “האחות”) קוראים אניקה, חזרתי מייד לאניקה מ”טומי ואניקה”, כי הרי אין באמת אניקה אחרת.
דייקת מאוד, את כל כך צודקת. לא הגדרתי את זה לעצמי אף פעם, אבל נראה לי שגם אני מזדהה איתה…:-.)
את כותבת יפה כל-כך…
איזה יופי…! האם בכלל יש אנשים שטוחים, או שרק המבט שטוח..? מיד נזכרתי בשיר שהולך אתי שנים, “שני יסודות” של זלדה:
“הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן…
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה
בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
…הברוש שותק,
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין”
[…] וגם ויכוח כמעט תיאולוגי גילגי ואני, לעומת רוני ואניקה […]
[…] שונות זו מזו ככל האפשר (אני ממפלגת גילגי, והיא ממפלגת אניקה), אבל כשאנחנו חופרות את המנהרות שלנו משני קצות העולם […]
[…] כל כך שונות, רוני באה מהנפשה ואני מאמנות, היא מהצד של אניקה ואני מהצד של בילבי, אבל בכל הנוגע לאיך מגדלים אמנים, […]