כללי

• פתוח לציבור

המהדורה המקוצרת / יותם שווימר

על הספרים "יואש", "סבא מסתיר הכול עם הגב", "כולם ראו חתול"

“יואש” / ע. הלל, איורים: אביאל בסיל

“יואש היה חלש כמו קש. כחוש, תשוש כמו יתוש.” – כך נפתח סיפורו של הילד יואש שכתב ע. הלל; סיפור שהוא למעשה שיר מוכר מאוד של אחד מגדולי הכותבים בעברית לילדים, ובכלל. לאחרונה זכה השיר להתפרסם כספר עצמאי עם איורים של אביאל בסיל, כחלק מהמגמה הרווחת בשנים האחרונות במו”לות הישראלית.

בפתיחה המסקרנת הזאת, שמחורזת נהדר ויש בה איכויות מוזיקליות ברורות – והרי מעטים ידעו ליצור מוזיקה ממלים פיו שע. הלל ידע – יש משהו מרגש. ראשית מפני שגיבור הסיפור הוא ילד חלש המסתמן מייד כמין אנטי גיבור, ושנית משום שמהיכרותנו עם ע. הלל אנו מצפים לטקסט הומוריסטי ומשעשע עד מאוד.

אולם “יואש” הוא יצירה יוצאת דופן כיוון שיש בה פן חינוכי ברור ואף מפתיע. להזכירכם, ההורים המודאגים של יואש ממהרים לרופא שקובע כי יואש פשוט צריך לאכול; יואש מסכים מייד ומתחיל לאכול המון, ואז – “מיום ליום יואש הבריא, גידל שרירים כמו הרים”; ההורים שמחים ומרוצים. הסוף.

בקריאה עכשווית עולה רובד פארודי סמוי בטקסט, ואולי זה הרצון שלנו לראות יותר ממה שהוא – כאמור, טקסט חינוכי. הסיבה לתחושה הפארודית נובעת מאלמנט ההקצנה. בתחילה יואש מתואר כחלש וכחוש, ההורים היסטריים ובטוחים שהוא חולה, אך הרופא קובע שהוא ילד רזה. האכילה שלו מופרזת ומוקצנת ועד מהרה הוא מגדל שרירים (אכילה מרובה לא עוזרת לפיתוח מסת שריר, כידוע) והשיר נחתם באמירה של האב על יואש – “שמשון הגיבור ממש”. האם ההקצנה של האירועים ומצב העניינים מבטאת למעשה הגחכה של דאגה הורית? או שמא לעג לדמות הצבר החסון? האלמנט האמנותי מעלה אפשרות כזאת, אולם קשה לעגן זאת היטב בטקסט שהילת הדידקטיות שורה עליו בצורה ברורה מדי.

במקרה כזה, האיורים עשויים לתת פרשנות נוספת, חתרנית, לכתוב, ובכך לאפשר נקודת מבט חדשה, רעננה, לסיפורו של יואש. בסיל בחר ללכת עם הטקסט ולא לחתור תחתיו, אך פרט לעומס וויזואלי מוקצן המשרת חגיגת אכילה בשתי הכפולות המוקדשות לאכילתו של יואש והולכות יד ביד עם אלמנט ההקצנה של הסיפור, הוא שומר על נינוחות באיורים ומוותר על הפארודיה. כך למשל, כאשר מצוין שיואש גידל שרירים, אכן רואים אותו בתנוחה שרירנית סטריאוטיפית המציגה שרירים קטנים, אך מדוע לא ללכת עם ההקצנה ולהראות אותו שרירן ממש, כדי להוסיף הומור ונונסנס, מאשר תיאור פשוט של הטקסט?

המקום היחידי שבו בסיל מכניס פרשנות היא בעיצוב דמותו של יואש עד המפגש עם הרופא: יואש נראה עצוב ומתוסכל למדי, עניין שלא מוזכר בטקסט, והוא מרמז לכך שיואש עגמומי וסובל או שאולי הוא באמת חולה. זו בחירה לגיטימית, אך לטעמי היא מבטלת את העוקץ שבכל זאת ניתן למצוא בטקסט; העוקץ שנוגע להיסטריה של ההורים שבטוחים שהילד חולה. הרי אם הוא אינו חולה וסתם לא רוצה לאכול – כמו ילדים רבים אחרים בגילו – מדוע הוא עצוב כל כך? בסיל מניח סיבה לכך בכפולה הראשונה (היפה מאוד) כאשר רואים את יואש צופה בילדים משחקים בהנאה במשחקים ספורטיביים, והוא – החלש – אינו מסוגל כנראה לעשות כמותם. גם זו בחירה לגיטימית, אבל אם כך, מדוע הוא מסרב לאכול, וכאשר הרופא אומר שעליו לאכול לפתע הוא מסכים מייד? התנגשויות כאלו מקשות על יצירת נרטיב מהימן, כאשר גם כך מדובר באתגר כשמדובר בשיר קצר.

שיריו וסיפוריו המחורזים של ע. הלל ראו אור בשלל אסופות טקסטים לאורך השנים – אגב, האחרון, “שמש במרום זורחת” עם איורים של עינת צרפתי (הוצאת דביר) מציג פרשנות מעניינת לסצנת האכילה של יואש, שם הוא נראה מיואש מאוד וכלל לא מעוניין במהפך שהוריו כה כמהים לו. לפרסום של “יואש” קדמו כמה ספרים נוספים כמו “יוסי ילד שלי מוצלח” עם איורים של ליאת יניב (עם עובד), “מעשה בחתוליים” עם איורים של שמרית אלקנתי (ספריית נוח) ו”למה לובשת הזברה פיג’מה?” (פועלים) שבסיל אייר גם כן – כולם מאוירים היטב ומצדיקים את קיומם כספר עצמאי. “יואש” לעומת זאת, על הטקסט החינוכי שלאחר הפתיחה המוצלחת גם לא מחזיק מבחינת המוזיקליות והחריזה, ונחתם כלאחר יד, אינו מוצלח ומעניין דיו, לטעמי, כדי לזכות בפרסום עצמאי.

“יואש” מאת ע. הלל, איורים: אביאל בסיל. עריכה: נרי אלומה, ספריית פועלים, 2017

“סבא מסתיר הכול עם הגב” / נבו זיו, איורים: שחר קובר

במדור “שיח ננסי” ב”הפנקס” שעסק בביטוי “בגובה העיניים” כתבתי שהביטוי “מעורר אצלי בראש ובראשונה את עניין הגובה. ומעניין שדווקא משתמשים בו בהקשר של נומך.” המבנה הפיזי של ילדים (קטנים, נמוכים) הוא אחד המקורות המשמעותיים ביותר לתחושות לא נוחות ולתסכול בגילים צעירים. הסופר נבו זיו החליט בספרו החדש, “סבא מסתיר הכול עם הגב”, שאויר על ידי שחר קובר, לתת ביטוי לסיטואציה שמדגימה את הקושי שילדים נמצאים בו מתוקף גודלם וקוטנם, אבל בגישה אופטימית למדי.

הילד הגיבור נוהג לרכב עם סבו על אופניים. הוא מאחור, והסב מלפנים. זו חוויה אינטימית ונעימה ובעלת חשיבות עבור הילד – גם זמן איכות בלעדי עם הסב, וגם אפשרות לחוות את הסביבה באוויר הפתוח ובמהירות. אך החוויה הנעימה הזאת נתקלת בבעיה – הגב של הסב (שקובר בחר לאיירו כעגלגל במיוחד) מסתיר לילד הקטן את הרחוב. אולם, הפתרון של המצוקה הזאת מובהר לאורך הסיפור על ידי ההבנה שכאשר דבר אחד מוסתר, דבר אחר נגלה. הילד מסתכל לכל הצדדים (פרט למבט קדימה), ומגלה שלל נקודות מבט שמאפשרות לו לחוות את הנסיעה באופן שונה ומיוחד, ואף לאמץ חושים אחרים ובכך להעשיר את החוויה אף יותר. לבסוף הסב מציע פתרון פרקטי יותר – הוא מושיב את נכדו לפניו; אך עתה יש בעיה חדשה – הילד לא יכול לראות מה יש מאחור.

הגישה המשועשעת הזאת ומלאת האופטימיות ואף המשחקיות, מבקשת להניח את הבעייתיות הקונקרטית של הגודל הפיזי של הילד בתוך מרחב של אפשרויות, כמו רוצה לומר לילדים שיש יותר מדרך אחת להסתכל על דברים, והכול תלוי בנקודת המבט ובאופן שבו אתה בוחר לחוות את הסיטואציה. עניין זה מתחבר גם לספרו הקודם של זיו, אותו כתב יחד עם יונתן יבין, “הכי הייתי רוצה להיות…”, שעוסק ברצונות המשתנים של ילדים לגבי עתידם, והאפשרויות האינסופיות.

הטקסט של זיו חביב למדי, אך יש בו משהו קצת נוקדני, ענייני, שאינו יוצר הלימה מוחלטת בין החוויה הדרמטית מבחינה רגשית וממשית ובין מסירתה דרך מלים. היצמדות לחריזה מוצלחת, ליותר משחקיות והומור, וקצב שיכול לדמות את הנסיעה באופניים, היו מעשירים את הטקסט עד מאוד.

איוריו של קובר לעומת זאת, הולכים עד הסוף עם החוויה, ומציגים שלל קומפוזיציות נהדרות – לעתים צריך ממש להפוך את הספר כדי לעקוב אחר מסלול הנסיעה ונקודות המבט. הוא משתמש הן בחוויה האינטימית בין הסב ונכדו והן בהרפתקה של נסיעה על אופניים כדי להעצים את עניין נקודות המבט הקיימות והאפשריות. כך זוכים הילדים והילדות לחוויה מוחשית בעת הקראת הספר והופכים למשתתפים פעילים, כאילו הם עצמם נמצאים יחד עם הילד הגיבור על האופניים. חיבור זה מדגיש גם את פוטנציאל ההזדהות הרגשית שנמצא בבסיס הרעיון של הסיפור, ונוגע, כאמור, לעניין הפיזיות של ילדים באשר הם – ושימו לב שגם הפערים בגודל בין שתי הדמויות ממחיש זאת, שכן גודלו של הסב (על אף שאינו בלתי אפשרי), מדגיש את הקוטן של הילד.

“סבא מסתיר הכול עם הגב” מאת נבו זיו, איורים: שחר קובר. עריכה: רינת פרימו, ידיעות ספרים, 2017

“כולם ראו חתול” / ברנדן ונזל (תרגום: רוני בק)

ואם דיברנו על נקודת מבט אז הספר “כולם ראו חתול” הוא כל כולו נקודות מבט שונות. יצירתו של ברנדן ונזל, שזיכתה אותו בציון לשבח של עיטור מדליית קלדקוט היוקרתית, מציגה טקסט חוזר בזה הנוסח: “החתול התהלך בעולם, עם אוזניים, כפות ושפם…” ובמהלך שיטוטיו שלל חיות מבחינות בו. הטקסט מציין ביובש “הכלב ראה חתול” או “הפרעוש ראה חתול”, אך כיוון שמדובר בפיקצ’רבוק המשמעות נמצאת ביחסים עם האיור – כל מפגש כזה מאויר מנקודת המבט של החיה המתבוננת בחתול על פי תפיסת הראייה שלה, שכן כל חיה רואה עצמים בצורה שונה.

בהתאמה, גם סגנון האיורים משתנה, הטקסטורה, הצבעוניות, וכן הלאה. כך הופכים המפגשים הללו, שאין בהם דבר פרט לדמות שמבחינה בדמות אחרת, למרתקים במיוחד, לעתים אפילו מסעירים. ה”הוכחה הוויזואלית” לשונות בתפיסה הראייה של עצמים בקרב החיות (או הדמויות הספרותיות לצורך העניין), לא רק מלמדת את הילדים והילדות על עניין מדהים זה, אלא גם חושפת אותם לאופן שבו האיור יכול לבטא מציאות בצורה תיאורית כל כך ומגוונת.

הדרמה, אם כן, אינה נובעת ממתח עלילתי-טקסטואלי, אלא ממצב פיזיולוגי המקבל נוכחות ותוקף וויזואליים מעניינים. כך אנו רואים שעבור העכבר החתול נראה כמפלצת ממש, לא רק בגלל האופן שבו העין קולטת אותו אלא גם מבחינת מה שהוא מסמל עבורו – איום, ולעומת זאת השועל רואה בו טרף.

הבחירה ליצור חיבור בין שני הפנים הללו גורמת לספר להיות מעניין על אף שאין בו סיפור נרטיבי מסורתי. האיורים המוצלחים של ונזל מספקים הנאה בדומה לספרים אחרים הקרובים לתמה שלו כמו “זום” הפופולרי, שהוא אמנם ספר ללא מלים, אך כזה שמצליח לספר סיפור בזכות היצמדות לעניין שמעורר שוני בנקודת המבט.

“כולם ראו חתול” מאת ברנדן ונזל, תרגום: רוני בק. תכלת, 2017

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.