המהדורה המקוצרת / מור פוגלמן-דבורקין

9 תגובות:

1. מאירה פירון הגיב:

   30 בנובמבר 2017 בשעה 10:30

   תודה רבה! ניתוח מעמיק ואינטליגנטי לספר שאני כל כך אוהבת!

2. לי עברון הגיב:

   30 בנובמבר 2017 בשעה 13:04

   רשימה מרתקת. רק את השלישי מבין הספרים הנסקרים קראתי, אבל זה לא הפריע לי ליהנות מכל התובנות הנפלאות, ובייחוד מזו – “ומעלה הרהורים לא רק על אהבה לחיות מחמד אלא גם על זו שבין הורים וילדים, על התמסרות, סבלנות ועל הנכונות לאהוב ולהיפגע ולהמשיך לאהוב”.
   תודה! 🙂

3. kseal הגיב:

   1 בדצמבר 2017 בשעה 8:59

   נפלא! מאוד מצאה חן בעיניי נקודת המבט החייתית בספר “שלום ותקוה וחברים” (שם אופטימי במיוחד 🙂 ), שקיימת, באופן מוזר ומצחיק, גם בשני הספרים שמקיפים אותו. הספר של גליה עוז מלבב בעיני במיוחד משום שהיא מדברת על התפעלות – רגש שמכיל בתוכו את ההבנה שיש דברים שאין לנו בהם שום השפעה, כמעט, ואף על פי כן, על אף כאב הלב הזה, ניתן ליהנות מהם ולאהוב אותם (בעולם שבו השאיפה הגוברת היא לעַצֵב, לעצב, לעצב…)
   גם השלישי, “תמיד גרנו בטירה”, מרתק ונפלא (גם הגיבורה שלו היא מעין חתול אנושי) וכמה טוב שיש מי שתרגם והוציא אותו לאור 🙂

4. עטרה אופק הגיב:

   1 בדצמבר 2017 בשעה 11:12

   לטעמי, “מתי כבר החתול שלנו” כלל אינו ספר ילדים – אלא ספר מתנה לאוהבי חתולים בכל גיל. הילדה שבי לא הצליחה להתחבר אליו כלל, וגם לא הילדים שנתתי להם לקרוא בו. אוהבי חתולים (בעיקר מבוגרים), לעומת זאת, מתחברים אליו מאוד

5. רמי טל הגיב:

   1 בדצמבר 2017 בשעה 14:26

   יצא לי לרפרף ב”תמיד גרנו בטירה” כדי להבין שמדובר בספר שעלילתו נעה על התפר שבין מתח לפנטזיה, וזה קנה אותי. לגמרי נכנס לרשימת הקריאה שלי.

6. יחיעם פדן הגיב:

   1 בדצמבר 2017 בשעה 15:53

   מינה איתן כתבה כמה ספרים שלא הטביעו חותם עמוק, לדעתי, והנה בגיל 70 היא מתגלה כסופרת נהדרת. הצעירים שבביתם חיים שלום ותקווה רחוקים מהווייתה – ומהוויית כל בני הדורות הקודמים – והנה המספרת מבינה בדיוק את עולמם. הסיפור התוסס, החדור באהבה, הוא פלא אמיתי ויעלה חיוך על שפתי כל קורא, ילד או מבוגר. שמחתי שמור הזכירה אחד מספריה הקודמים של מינה איתן; אולי היא צודקת.

7. יחיעם פדן הגיב:

   1 בדצמבר 2017 בשעה 15:58

   *תמיד גרנו בטירה* הוא יותר מפחיד או יותר מרתק? התשובה של מור מחמיאה בצדק לספר, למחברת ולמתרגמת – אבל הם ראויים ליותר… די בשני משפטים לקראת סוף הספר כדי שנדע לא רק מה קרה באמת אלא גם ש”על כל פשעים תכסה אהבה”. הלוואי. מוזר שהספר תורגם רק עכשיו, לדעתי. אולי יש בכך כדי להעיד על האיסטניסיות של המו”לים בישראל, החוששים שמא ספר “נועז” לא יתקבל היטב.

8. רחל סטולרו חיים הגיב:

   1 בדצמבר 2017 בשעה 16:50

   תודה על הבקורת. מאד אהבתי את “מתי כבר החתול…”, בעיניי הוא פונה לכל הגילאים. הקראתי לבן שלי את הסיפור, אני לא יודעת מה הוא הבין מתוכו, אבל מקסים בעיניי שיש סיפור על אהבה שהיא לא בפורמט הרגיל, אין סוף טוב שבו האוהב האמיתי בא על גמולו, ושמחתי על האפשרות לספר לו משהו שנגמר באופן לא קונבנציונלי. לכל הפחות הוא לוקח מזה שיש גם סיפורים שהסוף שלהם שונה מהמקובל והצפוי, וזו הבנה מבורכת.
   לא אהבתי את “תמיד גרנו בטירה”. פיצחתי את התעלומה תוך כדי קריאה עוד לפני שהגיע הגילוי הרשמי. מה שהיה מעניין בעיניי הוא האמירה שבעולם הנורמלי יש הרבה דברים לא נורמליים ושטוב ורע כרוכים זה בזה, אבל זה לא מספיק לטעמי כדי להחזיק ספר, וסופרים רבים אמרו את זה כבר בצורה טובה יותר. בעצם לא היה שם כמעט סיפור. אני התאכזבתי ממנו.

9. kseal הגיב:

   2 בדצמבר 2017 בשעה 13:08

   העניין ב”תמיד גרנו בטירה” הוא, בעיניי, לאו דווקא הפיצוח הטכני של התעלומה (מי רצח), אלא האפשרות להתבונן בחור שחור נפשי – האופן שבו הוא נוצר, והמגנטיות שלו. אם מדברים על נקודות מבט, הסיפור מניח אותנו בתוך גופה ותודעתה של המכשפה, ואנחנו מתבוננים בעולם מתוך הבקתה המושכת-דוחה שלה.