המהדורה המקוצרת / יותם שווימר
על שלושה ספרי ילדים חדשים
פברואר 10, 2014
ספרים רבים רואים אור במהלך השנה, ועל מנת לתת מענה והתייחסות ליצירות שיש מה לומר עליהן וחשוב שיהיו חלק מהשיח על אודות ספרות הילדים, החלטנו להשיק מדור חדש. “המהדורה המקוצרת” יתפרסם מעת לעת, בהתאם לצורך והעניין, ובו יתפרסמו לפחות שלוש רשימות קצרות מהנהוג ברשימות ביקורת על ספר בודד המתפרסמות ב”הפנקס”. אנו מקווים כי מהלך זה יאפשר בחינה רחבה יותר של ספרות המקור והתרגום המוצעת לילדים ובני נוער, תוך התייחסות לטקסט ואיור במידה שווה.
תודה!
הספר: זה מה שאני חושב. מה דעתך? מקריאה בספר מצאתי שהוא משעמם. אך כפי שכתבת,האיורים נהדרים. אם האיורים היו עומדים לבד כספר ללא מילים היה יכול להתרחש כאן תהליך נהדר של סיפורים שונים ודמיוניים.
ולספר של מרים רות /אני אוהב לחפש, כל מילה שכתבת נכונה. חבל שממהרים להוציא לאור ספרים ישנים בעיקר כאלו אשר החלק הויזואלי שלהם איכותי וטוב.
מסכימה לחלוטין עם הסקירה לגבי הספר של מאיה חנוך. לא הבנתי למי מיועדת הפנייה, רק לאחר שקראתי את הטקסט על הכריכה האחורית (בשלב שני). איך ילדים בגיל הרך שלהם מיועד הספר אמורים להבין טקסט עם עלילה מפותלת, מבולבלת ולא ברורה ?
האיורים של נטלי פודלוב נפלאים כרגיל אבל כמו שנאמר פה, צריך גם טקסט ש”יחזיק” את הספר.
יותם, הביקורות שלך הן מילים בסלע. מדויקות לחלוטין גם במקרה המאכזב של “אני אוהב לחפש” ועוד יותר במקרה של
“זה מה שאני חושב”. הרמתי אותו לרגע בחנות הספרים, לא הצלחתי להבין שום דבר מהטקסט והנחתי בחזרה, תוך צער על העובדה שהוצאות הספרים לא סומכות על הקוראים שלהם מספיק בשביל להעניק לנו עוד חוויות ויזואליות מהסוג שנטלי פודלוב מעניקה. אני חושבת שאפתח בשביתה של אישה אחת (והילדה שלה) שמטרתה היא להעביר מן העולם את האיור הקווי המשעמם שבו מאכילים אותנו חדשות לבקרים, ולהכניס לחיינו את הויזואליה האמנותית יותר. לבתי היקרה יש בספריה שלה המוני ספרים מחו”ל בשפות שונות שבהם יש עושר אדיר של איורים שממש לא מצליחים להכנס בדלת של הוצאות הספרים בארץ. מאד מענין אותי לדעת כקוראת, למה. למה רואים יותר מידי קו? מה הסיפור הזה של קריקטורות? כשמסתכלים לצדדים, מגלים שיש ככ הרבה יותר אופציות משנותנים לנו שזה פשוט מתסכל. הילדה אוהבת לצייר, אוהבת לקרוא ומשתגעת על כל הדברים שנחשבים אזוטריים בעיני ההוצאות. זה כאילו שהתגבשה מחשבה שחייבים, פשוט חייבים שזה יהיה המקבילה הדורית של דני קרמן. אחרת אין על מה לדבר. זה מאד מצער.
קודם כל – אני רוצה לציין ספר אחר לגמרי, שמשתמש אחרת בפניה אל הקורא – “החופשה” של גלעד סופר. גם שם צועק הברווז “אל תהפכו את הדף!!!!” וכמובן מיד גורם לילדים (ולי) לרצות להפוך את הדף, שם אנו מגלים לאיזו קטסטרופה הכנסנו את הברווז המסכן, שהיה שוב מעדיף שנשאר באותו דף, אבל אנחנו לא נותנים לו. חוץ מזה גלעד אייר אותו נפלא, מה שמביא אותי להתייחס לביקורת של דר. דר – את אוהבת איור אמנותי. אני איתך בזה. בשנים האחרונות יוצאים המון – ממש מלא ספרים שמביאים איור אמנותי לקדמת הבמה הישראלית. למעשה – מגזין הפנקס מלא בכתבות על ספרים מאויירים כאלה. אני אזכיר כמה, בלי לכלול את עצמי, כי אני ליידי: “הנעליים של מר מנסה” מאת רונית חכם, באיוריה הקסומים של מאשה שחף מנאפוב המעולה. “אגדות האחים גרים” וכמובן – “כנפים” של עופרה עמית, “המפוזר מכפר אז”ר” ו”לילה טוב מפלצת” שאיירה נטלי וקסמן שנקר (הראשון מאת לאה גולדברג השני מאת שירה גפן), “אות בבאר” היפהפה של ולי מינצי, “אמור ופסיכה” של כריסטינה קדמון (שהביאה אותה בטכניקה חדשה לגמרי שמעולם לא ראיתי בעבר, או בהווה בשום מקום בארץ או בתפוצות) ועוד ועוד. לגבי ציורי קו מבוססי סגנון קומיקס כמו איוריו של נעם נדב – הם יפים מאד מסוגם, ויש להם מקום לדעתי. יש משהו מאד פשוט וכיפי לפעמים דווקא בסגנון האיור הזה וגם בעולם, אותו אנו אוהבים להביא כדוגמא, יש הרבה יותר ספרים כאלה מספרי אמנות פרופר. הבת שלי, למשל, שעומד לרשותה ארסנל ספרי ילדים מהגדולים בארץ (כן, אין לי שום בעיה להשוויץ. האוסף שלי שווה), נפרדה מכל ספריה חוץ מאחד – ביסקויט. ספר מיושן לאללה, באיור קו וקצת צבע, שעוסק בכלב מפונק שמסרב לישון, ובילדה שמנסה להרדים אותו. סתם ספר – אבל דווקא הוא חווית הילדות שהיא בחרה להצמד אליו בגיל 15 הבשל. לך תבין. יש מקום לכ-ו-ל-ם. ככה אני חושבת.
רק להוסיף, כי אולי הוצאתי משהו מהקשרו. אני בשום אופן לא חושבת שאיוריו של נעם נדב הם מיושנים. הם עומדים באותה שורה בדיוק עם איורים בז’אנר הזה שיוצאים בעולם.
ליאורה גרוסמן, את אחת ויחידה ואמנית שאני והבת שלי אוהבות אהבת נפש. ברצינות! “בלונה” שלך היה אחד הספרים האהובים על שירה מילדות (גילוי נאות – אמא קנתה במקור לעצמה ב”ילדות” מאוחרת…). את חלק מהאיור האמנותי שאני אוהבת. אבל אולי את כמאיירת יכולה להסביר לי – איך זה שאותך הוצאות אוהבות ואת נטלי פודלוב חיכינו שנים כדי לראות?
ובכל מקום אליו אני פונה, אני רואה קווים קווים ושוב קווים. אולי אלה רק אנחנו שנמאס לנו, זו לא ביקורת – יש מקום לכולם.
אבל אין מקום לכולם – אם כל מה שאני רואה, כמעט כל הזמן, ורוב הדברים החדשים שיוצאים נראים כמו וריאציה על אותו הדבר זה אומר דרשני לא? זה אומר שמישהו פה לא לוקח “סיכונים” או משהו כזה? או החליט שיש משהו שמוכר יותר טוב מאחרים – ואולי זה נכון? אבל האמת היא שאפילו אם זה נכון, זה חבל…רק רציתי להשמיע כאן כקוראת פשוטה לחלוטין את מחאתי הצנועה על זה שיש פחות מידי כאלה בשוק החופשי, ותשומת הלב ניתנת לאיור אמנותי בעיקר בין דפי הפנקס.
דר, לא הבנתי את התגובה שלך. הנה, הוצאת ספרים דווקא האמינה בקוראים שלה ונתנה להם איורים אולטרה איכותיים שמלווים טקסט מאתגר ביותר! להפתעתי הרבה, אף אחד מהכותבים, כולל המבקר שאני מעריכה מאוד מאוד, לא הבחינו בסאב טקסט של הספר הזה. רמז: הספר שבן משחית הוא “פינוקיו”. מה זה אומר? מה הספר הזה מסמל? תחשבו על זה.
אני יכולה לומר לכם שהמורה של הבת שלי (כיתה ב’) הקריאה את הספר לילדים וכולם היו מרותקים ונלהבים. (ומדובר בבית ספר פתוח, כך שהילדים לא חייבים להישאר בכיתה עד סוף השיעור).
מציעה לכולכם לתת לספר הזה עוד הזדמנות. להקריא אותו (בניגוד למה שנכתב כאן, הספר מוזיקלי להפליא. למאיה יש אוזן מדהימה!) ולהתנסות בחוויה ספרותית מהסוג שאתם לאו דווקא מכירים, כזאת שלא ראתה אור כאן בארץ.
דר – קודם כל תודה רבה. באמת. אני רק רוצה להגיד, בחיוך יש לציין – שביני לבין נטלי פודלוב (הנפלאה) יש פער שנים של למעלה מעשור, ככה שמן הסתם לא נתקלת בה קודם (אך עוד תתקלי בה בהמשך, כך אני בטוחה). חוץ מזה נטלי מרבה לעבוד בעולם הגדול. העולם הגדול הוא המקום הזה בו מאיירים מקבלים פי שלוש יותר כסף מהנהוג בכפרנו הקט – על חוק הסופרים שלו, שאיכשהו צמצם את הרווחים של ההוצאות, שחלקן מגלמות את הפער משכר המאיירים. מי שעובד במקום הגדול לא ממהר לחזור, אלא בשביל טקסט שהוא חומד במיוחד, כמו שנראה לי שקרה במקום הזה…
בקשר לחידוש של ‘אני אוהב לחפש’: זה לא שהאיורים של אורה אייל לא מצאו חן בעיני מישהו- או שאני חשבתי לעצמי שאני יותר טוב ממנה- אי אפשר היה לחדש את המהדורה הישנה, כי לא נשארו איורי מקור, לוחות או פילמים ברשות ההוצאה. אפשר לפעמים לברר את זה. זה שהאיורים שלי לא מצאו חן בעיני יותם ובעיני דר (ובטח בעיני רבים אחרים שאינני מכיר9- זה סיכון מקצועי שאי-אפשר בלעדיו. ואם חירבתי למי מכם זכרון ילדות מתוק מהגרסה הקודמת של הספר, אני באמת מצטער על כך.
מיכל, אני אסביר שוב – אני אדם ויזואלי ואני רואה מגמה שמטרידה אותי – יותר מחצי מהספרים שאני יכולה לקנות לבתי היקרה הם ספרים שהאיור בו מבוסס קו, נראה קריקטוריסטי למחצה באופיו, והמחצית האחרת הוא קווי ופשוט “חמוד-מתוק”. משעמם להדהים.
זה כל מה שיש למאיירים בישראל להציע? אז זהו שלא, הנה באה מישהי עם אג’נדה אמנותית יותר מורכבת ואנחנו שמחות.
אני לא רוצה לפגוע באף אחד (סליחה נועם אם במקרה עשיתי את זה!! לא התכוונתי, כמו שאמרתי האיורים שלך מאד יפים ולא רק אני חושבת כך) אבל יש מבחינה ויזואלית “שווים” יותר בעיני ההוצאות ו”שווים פחות”. אני ממש לא מבינה את זה, והאמת? אולי את יכולה להסביר לי את הבחירות האלה, בתוך עורכת?
למה יש כל כך מעט איור אמנותי שאינו עונה לקריטריונים האלה של קוים וקריקטורות ושות’?