ספרות

• פרסום פרק

הנסיכה פוזי והמתנה המושלמת / סטפני גרין

בלעדי - שני פרקים ראשונים מהספר "הנסיכה פוזי והמתנה המושלמת" שכתבה סטפני גרין

בימים אלו רואה אור הספר השני בסדרה על הילדה-הנסיכה פוזי. בספר זה פוזי בטוחה שהמתנה שלה למורה היא המתנה הכי יפה בכיתה… עד שהיא רואה מה ניקי הביאה. לפתע המתנה שלה לא נראית מוצלחת כל כך. איך המורה תדע עד כמה פוזי אוהבת אותה? כשפוזי לובשת את חצאית הבלט הוורודה שלה והופכת לנסיכה, היא תמיד מרגישה שהיא יכולה לעשות הכול. האם זה יעזור לה גם הפעם?

את הספר כתבה סטפני גרין ואיירה סטפני רות סיסון. הספר תורגם על-ידי רונית רוקאס וראה אור בהוצאת כנפיים בשיתוף עם הוצאת כתר. אנו שמחים להציג בפניכם את שני הפרקים הראשונים בספר.

 

“הנסיכה פוזי והמתנה המושלמת” (תרגום: רונית רוקאס)

פֶּרֶק רִאשׁוֹן

הֲלִיכָה נְעִימָה

 

“אִמָּא, אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ פָּחַדְתִּי לְהִכָּנֵס לְבַד לְבֵית הַסֵּפֶר?” שָׁאֲלָה פּוֹזִי. “הָיִיתִי מַמָּשׁ טִפְּשֹׁנֶת, נָכוֹן?”

אִמָּא הֶחְנְתָה אֶת הַמְּכוֹנִית לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר.

“לֹא הָיִית טִפְּשֹׁנֶת,” הִיא אָמְרָה, “רַק עָלִית לְכִתָּה א’.”

הַיְּלָדוֹת בַּכִּתָּה שֶׁל פּוֹזִי אוֹמְרוֹת כִּמְעַט עַל כָּל דָּבָר שֶׁהוּא “טִפְּשִׁי”. לִפְעָמִים הֵן מִתְכַּוְּנוֹת לְ”מַצְחִיק”, וְלִפְעָמִים לְ”תִּינוֹקִי”.

“אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁדָּנִי יְפַחֵד לְהִכָּנֵס לְבַד לְבֵית הַסֵּפֶר,” אָמְרָה פּוֹזִי.

דָּנִי, אָחִיהָ הַתִּינוֹק, בָּעַט בְּמוֹשַׁב הַכִּסֵּא שֶׁלּוֹ וְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ.

פּוֹזִי נָתְנָה לוֹ יָד.

“לְדָנִי יֵשׁ מַזָּל,” אָמְרָה אִמָּא, “יֵשׁ לוֹ אָחוֹת גְּדוֹלָה שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲזֹר לוֹ.”

פּוֹזִי יָצְאָה מֵהַמְּכוֹנִית וְסָגְרָה אֶת הַדֶּלֶת. “שָׁלוֹם-שָׁלוֹם וּלְהִתְרָאוֹת,” הִיא קָרְאָה.

 

פּוֹזִי נִכְנְסָה לְבֵית הַסֵּפֶר וּפָסְעָה לְאֹרֶךְ הַמִּסְדְּרוֹן הַכָּחֹל. מִיס לִי עָמְדָה לְיַד דֶּלֶת הַכִּתָּה.

“מִיס לִי!” קָרְאָה פּוֹזִי. “שָׁלוֹם, מִיס לִי!”

פּוֹזִי יָדְעָה שֶׁאָסוּר לָרוּץ בְּמִסְדְּרוֹנוֹת בֵּית הַסֵּפֶר “פּוֹנְד”.

מֻתָּר רַק לָלֶכֶת.

אֲבָל הִיא לֹא הִצְלִיחָה לְהִתְאַפֵּק. כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת הַמּוֹרָה שֶׁלָּהּ עוֹמֶדֶת מִחוּץ לַכִּתָּה, הֵחֵלָּה לְדַלֵּג. הִיא הִשְׁתַּדְּלָה לֹא לִקְפֹּץ, רַק לְדַלֵּג דִּלּוּגִים קְטַנִּים. חוּץ מִזֶּה, דִּלּוּגִים הֵם לֹא רִיצָה. הֵם רַק הֲלִיכָה שְׂמֵחָה.

וּפּוֹזִי הָיְתָה שְׂמֵחָה.

הִיא אָהֲבָה אֶת הַכִּתָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁלָּהּ שֶׁבָּהּ פָּגְשָׁה אֶת כָּל חֲבֵרֶיהָ.

הִיא אָהֲבָה אֶת הַתָּא הַפְּרָטִי שֶׁלָּהּ שֶׁשְּׁמָהּ רָשׁוּם עָלָיו.

הִיא אָהֲבָה לְהַצְבִּיעַ כְּשֶׁיָּדְעָה אֶת הַתְּשׁוּבָה.

וְהִיא אָהֲבָה אֶת שְׁתֵּי חַבְרוֹתֶיהָ הַטּוֹבוֹת, אֵוָה וְנִיקִי.

אֲבָל יוֹתֵר מִכֹּל הִיא אָהֲבָה אֶת הַמּוֹרָה שֶׁלָּהּ, מִיס לִי.

פֶּרֶק שֵׁנִי

עוֹד יוֹם נִפְלָא

 

“בֹּקֶר טוֹב, פּוֹזִי,” אָמְרָה מִיס לִי, “אַתְּ עַלִּיזָה מְאוֹד הַבֹּקֶר.”

“תִּרְאִי אֶת הַמַּחַק הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי, בְּצוּרַת חֲתַלְתּוּל,” אָמְרָה פּוֹזִי.

“חָמוּד מְאוֹד,” אָמְרָה מִיס לִי, “תִּשְׁמְרִי עָלָיו.”

“בֶּטַח.” פּוֹזִי הוֹצִיאָה מֵהַתִּיק שֶׁלָּהּ דַּף נְיָר. “תִּרְאִי מָה הֵכַנְתִּי לָךְ.”

“עוֹד צִיּוּר?” טִלְטְלָה מִיס לִי אֶת רֹאשָׁהּ. “אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָתַי אַתְּ מוֹצֵאת זְמַן לִישֹׁן.”

פּוֹזִי צָחֲקָה. הִיא אָהֲבָה שֶׁמִּיס לִי מִתְבַּדַּחַת.

“זוֹ קֶשֶׁת וְרֻדָּה!” אָמְרָה מִיס לִי בְּטוֹן נִדְהָם.

“הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בִּשְׁלוֹשָׁה גְּוָנִים שֶׁל וָרֹד,” אָמְרָה פּוֹזִי.

“אֲנִי רוֹאָה,” חִיְּכָה מִיס לִי. “אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי קֶשֶׁת כָּזֹאת.”

“יֵשׁ רַק קֶשֶׁת אַחַת כָּזֹאת בְּכָל הָעוֹלָם,” אָמְרָה פּוֹזִי.

“אִם כָּךְ, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁכְּדַאי שֶׁנִּתְלֶה אֶת הַצִּיּוּר הַזֶּה עַל הַלּוּחַ שֶׁלָּנוּ,” אָמְרָה מִיס לִי.

“כֵּן, כֵּן!”

זֶה בְּדִיּוּק מָה שֶׁפּוֹזִי קִוְּתָה שֶׁמִּיס לִי תַּצִּיעַ.

עַל הַלּוּחַ הָיוּ תְּלוּיִים צִיּוּרִים וְסִפּוּרִים מְיֻחָדִים.

“הַתַּלְמִידִים שֶׁל מִיס לִי” – כָּךְ קָרְאוּ לַיְּלָדִים בַּכִּתָּה שֶׁל פּוֹזִי.

לְמִידָה הִיא עִנְיָן חָשׁוּב מְאוֹד.

בְּכִתָּה א’ לוֹמְדִים כָּל הַזְּמַן דְּבָרִים חֲדָשִׁים.

אֵיךְ לְאַיֵּת מִלִּים חֲדָשׁוֹת. אֵיךְ לִכְתֹּב סִפּוּרִים. וְגַם אֵיךְ לִפְתֹּר תַּרְגִּילֵי חִבּוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וְעוֹד שָׁלוֹשׁ.

פּוֹזִי הָיְתָה גֵּאָה לִהְיוֹת אַחַת מֵהַתַּלְמִידִים שֶׁל מִיס לִי. הִיא גַּם הִתְרַגְּשָׁה לִרְאוֹת אֶת הַצִּיּוּר שֶׁלָּהּ תָּלוּי עַל לוּחַ בַּכִּתָּה.

“הִנֵּה, אֵיךְ זֶה?” הִתְרַחֲקָה מִיס לִי מֵהַלּוּחַ וְהִתְפַּעֲלָה מֵהַצִּיּוּר שֶׁל פּוֹזִי.

“יָפֶה מְאוֹד,” אָמְרָה פּוֹזִי.

הִיא נִגְּשָׁה אֶל הַתָּא שֶׁלָּהּ וְהִנִּיחָה בּוֹ אֶת הַתִּיק. הִיא חִפְּשָׂה אֶת אֵוָה וְאֶת נִיקִי. הִנֵּה הֵן, לְיַד לוּחַ הַמִּלִּים! פּוֹזִי רָאֲתָה אֶת תַּלְתַּלֶּיהָ הַבְּלוֹנְדִּינִיִּים שֶׁל אֵוָה וְאֶת תַּלְתַּלֶּיהָ הַשְּׁחֹרִים שֶׁל נִיקִי.

“הַיי, אֵוָה! הַיי, נִיקִי!” הִיא דִּלְּגָה אֲלֵיהֶן. “תִּרְאוּ אֶת הַמַּחַק הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי, בְּצוּרַת חֲתַלְתּוּל.”

“הַלְוַאי שֶׁגַּם לִי הָיָה כָּזֶה,” אָמְרָה נִיקִי.

“מָחָר אוּלַי אֲנִי אֶתֵּן לָךְ לְנַסּוֹת אוֹתוֹ,” אָמְרָה פּוֹזִי.

“גַּם אֲנִי יְכוֹלָה?” שָׁאֲלָה אֵוָה.

“טוֹב.”

שְׁלֹושׁ הַחֲבֵרוֹת הִתְחַבְּקוּ.

זֶה הָיָה עוֹד יוֹם נִפְלָא בְּכִתָּה א’.