כללי

• פתוח לציבור

נס הספרות – על שמונה ספרי ילדים מאירים / יותם שווימר

ספרי ילדים רבים רואים אור במהלך השנה, ולכבוד חג החנוכה, הנה שמונה ספרים – כמניין ימי החג – שמאירים את ספרות הילדים בדרך מעניינת ומוצלחת.

“הילד עם הפרחים בשיער”

“הילד עם הפרחים בשיער” שכתב ואייר פיטר ג’רויס, היה יכול בקלות להיות עוד ספר על ילד ששונותו מבדילה אותו מהסביבה ומחייבת אותו להתמודד עם אתגרים. אולם הספר היפה הזה נוקט בגישה שונה כבר בפתיחה. “דויד הוא ילד מתוק ועדין, בדיוק כמו עלי הכותרת של הפרחים שעל ראשו” – כך מוסר לנו החבר הכי טוב של דויד, המספר את הסיפור. ואכן, הילד בעל השוני הפואטי – ראשו מלא בפרחים – הוא ילד אהוב ואהוד וכולם מקבלים את שונותו.

על אף החתירה תחת חוקי הז’אנר, הבחירה בנקודת מוצא זו מחייבת הופעתו של קונפליקט עלילתי, וזה מגיע כאשר הפרחים נובלים ונושרים מראשו של דויד שהופך לקוצני, ורק אז הילדים מתרחקים ממנו. בתגובה, עוזר הילד המספר לחברו הטוב ומכין עבורו פרחים מלאכותיים, ותומך בו עד שפורח על ראשו של דויד פרח חדש “יפה מכל הפרחים כולם”. השמחה חוזרת גם לדויד וגם לחבורת הילדים שמקיפים אותו, ואילו החבר מסכם את הסיפור בכך שהוא שומר את הפרחים מהניירות הצבעוניים למקרה שדויד יזדקק להם בעתיד.

כפי שניתן להבין, המוקד של הסיפור הוא החברות בין השניים; הנימה של הסיפור מזכירה את ספרו המעולה של בוב גרהם, “איך לרפא כנף שבורה” – נימה חומלת, מכבדת, עדינה מאוד, בסיפור שעוסק בטיפול, בתמיכה ובעזרה לזולת. הבחירה במוקד רגשי זה בתוך הז’אנר היא מתבקשת, ובכל זאת הספר מצליח להיות ייחודי משום הקול הברור ומלא הביטחון של החבר, אשר באמצעות שימוש בגוף שלישי נסתר מצליח ליצוק אינטימיות רבה לטקסט וזיקה חזקה בין הגיבור המספר והגיבור העלילתי – שני החברים הטובים, המהווים כאמור את הלב הפועם של סיפור המעשה.

נקודה ייחודית נוספת קשורה לנקודת המוצא של הסיפור. השונות של דויד מתקבלת באהדה ובהכלה. אין זה מפתיע אולי נוכח עיצוב השונות שנבחר: ראש מלא בפרחים; זוהי שונות נעימה, שאינה מבהילה או מעוררת אנטגוניזם. ובכל זאת, על אף האידיליה שבפתיחה, ג’רויס חושף בפנינו עד כמה קבלה היא עניין חמקמק, נזיל ואפילו מועד לפורענות. בפועל, ההיכרות המקדימה של חבורת הילדים עם דויד אינה מונעת את הדחייה והבהלה שהם חשים כאשר הוא כבר אינו “פורח”. השינוי של השוני המקורי שלו גורם לו להיות נבדל מהם בצורה שנתפסת כמאיימת. מהלך עלילתי ורגשי זה מסעיר ומעניין במיוחד, ומעלה שאלות מרתקות בנוגע למה אנחנו מוכנים לקבל ומה לא, באיזה אופן אנו מגיבים לחריגות חברתית כשהיא אינה נוחה לנו, וגם כיצד מתמודדים עם שוני שיכול לחול בכל אחד מאתנו, גם כאשר אנו נתפסים בעיני החברה כנורמטיביים או מקובלים.

הספר כולו הוא מטאפורי, והבחירה בפרחים צבעוניים מושלמת לכך. כאשר ראשו של דויד הופך קוצני ניכר שהדבר משפיע עליו, ומילד נעים ושמח הוא הופך לקודר ואומלל, מה שמגביר את הזרות שחשים כלפיו. האם מדובר בדימוי לדיכאון, למשל? לאו דווקא קליני, אלא אפילו במובן יומיומי ופשוט יותר: כולנו חווים קשת נרחבת של רגשות ותגובות רגשיות למצבים. כיצד החברה מגיבה לילד שעובר תקופה קשה? או ילד שמתמודד עם טראומה שמשנה את אופיו וחזותו? הספר אינו מבקש לכוון אותנו לקריאה אחת חד-משמעית של ההתרחשויות בעלילה, הוא משאיר את המטאפורה רחבה מספיק לכל פרשנות מצד הנמענים הצעירים, ובשל כך גם יכול להוות כר פורה לשיחה בין המבוגרים לילדים.

לא משנה מהי הפרשנות שלנו לדימוי, התשובה הברורה שמספק הספר למצב הרגשי שמתגבש בעלילה היא תמיכה ללא סייג; חברות אמיצה וקרובה, שיש בכוחה להאיר גם את המקומות החשוכים שכולנו כבני תמותה יכולים להימצא בהם. ההתגייסות של החבר והאופן הרגיש שבו הוא פועל ומספר כיצד הוא עושה זאת, מדגישים את הנס שהוא חברות טובה, וסופו של הסיפור רומז לנו שאנו יצורים משתנים, בעלי תנועה רגשית, שיש להיות ערים לה ולהגיב לה תמיד מתוך רגישות ואמפתיה.

“הילד עם הפרחים בשיער” – כתב ואייר: פיטר ג’רויס, תרגום: יהודה אטלס. הוצאת “צלטנר”, 2023

 

“עכשיו תורכם!”

במו”לות של ספרי פרוזה המיועדים למבוגרים אנו מורגלים שמדי תקופה מתגלה איזו יצירת מופת נשכחת, או ספר שזוכה שנים לאחר מות הסופר לעדנה ולהערכה לה הוא ראוי. במו”לות של ספרות הילדים המקרים הללו הם מעטים, ולכן משמח כל כך שלאחרונה ראה אור בעברית הספר המצוין “עכשיו תורכם!” שכתב ויליאם קול ואייר טומי אונגרר, ופורסם לראשונה בשנת 1963.

הגילוי הזה של הוצאת ספרים ישראלית הוא מבורך בין השאר משום שהוא מאפשר להרחיב את מנעד הקלאסיקות המוכרות לקהל המקומי, וגם נוכח השילוב ההכרחי כל כך בכל ספרייה בין ספרות עכשווית לספרות ותיקה יותר, שכן שילוב זה מעניק מנעד ספרותי ואמנותי רחב הן בפן האיורי הן בפן הסיפורי.

“עכשיו תורכם!” שגם מתהדר בכותרת משנה “סיפור לפני השינה” הוא למעשה ספר עכשווי מאוד. בגב הספר נכתב שהוא ספר אינטראקטיבי, אולם בשונה מהספרות העכשווית בז’אנר, המפעילה לרוב באופן מכוון, יזום וישיר את הנמענים הצעירים, הפעולה האינטראקטיבית נעשית בצורה טבעית מאוד בסיפור, ואינה גורמת לו להפוך לחזות הכול.

אביה של “ילדה נחמדה בשם פרנסס מק’גי” מחליט לשחק איתה משחק פרצופים לפני השינה, לאחר שההקדמה מבארת לנו את ההקשר: לפני השינה ילדים רבים מתעכבים ללכת למיטה בכל מיני אמתלות. המשחק – כפי שיהיה ברור למבוגרים המקריאים אך לאו דווקא לילדים – נועד להתמודד עם המצב הזה. באופן מפתיע, האב של פרנסס דווקא בוחר לשחק איתה במקום להתעקש שתישן, ובכל כפולה הוא מבקש ממנה לעשות פרצוף אחר: כועס, שטותי, שמח, וכן הלאה.

איוריו הנהדרים של טומי אונגרר מבטאים בצורה פנומנלית את הבעות הפנים של הילדה ואת ההנאה שבמשחק, שבסופו, כצפוי, הפרצוף האחרון הוא הפרצוף האהוב על האב: “פרנסס מתוקה: פרצוף של ילדה שמצפה לנשיקה”. לאחר שנגמר המשחק, פרנסס, ובתקווה גם הילדים שהקריאו להם את הסיפור, יירדמו יחד.

האינטראקטיביות של הסיפור באה לידי ביטוי במשפט החוזר “עכשיו תורך” (בגרסה העברית בחרו לא לנקד את “תורך” ולהשאיר אותו ניטרלי מבחינה מגדרית), שמופיע אחרי כל קטע במשחק. משפט זה משתלב בסיפור כמעין תגובה של הילדה אל האב, שעכשיו תורו לעשות פרצוף, אולם למעשה הוא מפעיל באופן כמעט אינטואיטיבי את הילדים הנמענים לחזור אחרי פרנסס והפרצופים שהיא עושה עד כדי חיקוי של ממש של האיורים המופיעים בספר.

כך, בטבעיות גמורה, ומבלי שהדבר יפגום בקריאה השוטפת של סיפור המעשה, מתקיים משחק ממשי בין הדמויות בסיפור לבין הילדים עצמם, ושיתוף הפעולה שעליו נשען הספר ממיר את העלילה אל המציאות של לפני השינה בזמן הקראת הספר. אין כאן שבירת קיר רביעי בוטה או בולטת במיוחד, אלא מהלך שמתכתב בצורה הרמונית מאוד עם הקשר הפרטי בין פרנסס לאביה.

משום כך, ההנאה מהספר עשויה להיות כפולה: גם כסיפור משעשע, מבדר ומהנה, שמוביל לסוף טוב ומרגיע, וגם כסיפור-משחק שככזה הוא גם מגביר את מידת המחויבות שיש לילדים עם היצירה המופיעה לפניהם. כך או כך, סביר שמטרת הספר תושג במלואה, וכולם ילכו לישון שמחים ומרוצים, עם חיוך מאיר על הפנים.

“עכשיו תורכם!” מאת: ויליאם קול, איור: טומי אונגרר. תרגום: גליה אלוני-דגן, הוצאת “הכורסא”, 2023

 

“רק לא שמוליק”

“רק לא שמוליק”, ספר הביכורים של רן שחם, שאייר אביאל בסיל, שזה לו ממש לא ספר ביכורים, הוא דווקא ספר אינטראקטיבי עכשווי במלוא מובן המילה. הוא נשען על יסודות הז’אנר ובכל זאת מייצר חוויה ספציפית וייחודית שאף היא מצליחה להיות לא רק משחקית או מהנה אלא גם ספרותית מאוד.

בדומה לספר המכונן ביותר בז’אנר, “אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס!” של מו וילמס, גם כאן נפתח הסיפור בדמות בוגרת שפונה אל הילדים הנמענים ומבהירה להם שעתה פותחים במשחק שבו המספר שואל שאלות שיש להשיב עליהן, ו”אני אתן לכם רמז קטן, אבל חשוב[…] התשובה היא אף פעם לא שמוליק![…] אסור להגיד שמוליק! שמוליק – לא!”. הפתיחה המשעשעת הזו כבר מבטיחה לנו ספר מפתיע ומלא הומור, ושחם לא מאכזב לרגע.

שאלות רבות יש בספר הזה, חלקן נדמות רציניות מאוד, אחרות מגוחכות, וכולן מצחיקות מאוד. לאורך הספר צריך למצוא, למשל, מי יוצא דופן בין לימון, מנדרינה, קלמנטינה, תפוז ושמוליק (ילד כתום שיער שמלווה את המשחק). התשובה היא כמובן שמוליק, אבל אסור לומר שמוליק, לכן יבחרו הילדים ודאי בלימון, וזאת אכן התשובה הנכונה כי באיור הרלוונטי ניתן לראות ש”הלימון יוצא דופן, כמובן, כי אין לו חולצה”. כך הספר נמשך במשחק המשעשע, שהופך מאתגר יותר ויותר ככל שרמת הקושי של השאלות גוברת וכך גם הקושי לא לומר ששמוליק הוא יוצא הדופן.

לצד ההנאה והצחוק הגלומים במהלך זה, שחם מעודד חשיבה יצירתית, “לחשוב מחוץ לקופסה”, ולזהות מתוך מכלול האלמנטים הטקסטואליים והוויזואליים, הממשיים והפרשנויות אודותם, את החריג והנבדל. השאלות הופכות בשלב מסוים למטופשות, כפי ש”מצהיר” הספר בעצמו, והבלגן חוגג. הלימון, שנחוש לקבל את המקום הראוי לו בסיפור, מתרעם, שמוליק מתעצבן וגם המספר הבוגר מנסה להשליט סדר בכאוס. בכך שחם מבטא מאפיין נוסף של הז’אנר, והוא הגרסה הילדית השובבה והעכשווית לאינטרטקסטואליות. הסיפור, למעשה, נוצר תוך כדי פעולה, מוכפף לשינויים ולתגובות המתקיימות במרחב הסיפורי ויחד עם זאת אל מול הזיקה הצמודה כל כך לחוויה של הילדים הנמענים.

בעשותו כך, מבטא שחם רגישות רבה הן לפוטנציאל ההנאה של הילדים השותפים במשחק הספרותי, הן למלאכת הכתיבה עצמה. הוא ער לניואנסים במשחק ובעלילה, וגם משתמש בתגובות המצופות של הנמענים כדי לייצר עבורם חוויה ספרותית, משחקית, מחשבתית ולשונית מלהיבה, שמעודדת קריאה חוזרת בספר.

איוריו המצוינים ומלאי ההומור של אביאל בסיל, שמעצב היטב את מגוון החוויות ששחם ייצר בזכות פלטה צבעונית מוצלחת, תנועה מהנה ושילוב של פרטים שתופסים את העין, מגבשים יצירה שמוכיחה שגם בתוך ז’אנר מוכר כל כך עדיין ניתן להיות מקוריים ומעניינים, ו”על הדרך” גם להציע אפשרות חדשה לחוויה ספרותית.

“רק לא שמוליק” מאת רן שחם, איור: אביאל בסיל. הוצאת “עם עובד”, 2023

 

“לקרוא ולכתוב”

רבות כבר נכתב על האינפלציה בהוצאות מחודשות של טקסטים קאנוניים או ישנים ועיצובם בפורמט עכשווי, בין השאר על ידי איורים חדשים ועדכניים. בשנים האחרונות מתפרסמים גם הרבה שירים מוכרים שרואים אור כספרים עצמאיים – פעמים רבות ללא הצדקה של ממש מעבר לערך נוסטלגי. “לקרוא ולכתוב” שכתב ע. הלל הוא נקודת אור במגמה זו, משום שהוא מתאים מאוד להיות ספר עצמאי, ומלאכת האיור העכשווית שעליה אמונה איה גורדון-נוי היא פנטסטית. בזכות עיצוב משובח מתקבלת אחת העבודות המוצלחות ביותר שלה (ראו גם “לאן, לאן? לגן!” הנהדר של צמד זה).

“לקרוא ולכתוב” הוא ספר מרומם. זוהי מטרתו וזוהי כל הווייתו. הוא חוגג את הכניסה בשערי הקריאה, ההיכרות עם האותיות, עם צלילים ועם העולם הלשוני העשיר של השפה העברית. כיאה לטקסט קלאסי יש בו גם מילים וניסוחים ארכאיים, כמו “ואילו פיל ענקי נאלץ להתקפל / במחילה מכבודו, אל תוך זוטא פלפל!”. אך מה שהיה עלול להיתפס כבעייתי בספר אחר, הופך כאן לחגיגה לשונית ומתוך כך גם להזדמנות פז ליהנות מהלא מוכר ומהחדש גם כשהוא למעשה עתיק ואינו בר-שימוש בימינו. והרי זה אחד הדברים שחסרים לנו כל כך בספרות העכשווית: ההתענגות על השפה, האפשרות לחגוג מילים שאיננו מכירים או יודעים את משמעותן (ולא רק הילדים, אגב, גם ההורים). בתקופת גיל ראשונית כל כך, שבה ילדים סופגים כל דבר חדש, התרגלנו לצמצם עבורם את אוצר המילים ולהגיש את מה שהכי קל לעיכול, במקום לנצל את האפשרות להרחיב, להעמיק, למתוח.

ע. הלל, בחרוזיו המושלמים והמקצב מלא התנועה, מפגיש את הילדים והילדות עם מגוון נקודות ייחוס אל השפה ומציע להם ולהן מרחב לחקור, להתנסות ולגלות הן את יופיה של השפה, הן את האתגרים המהנים שהיא מציבה. כך, למשל, הוא מתאר מילים תאומות (מילים שנשמעות אותו דבר כשאומרים אותן, אך נכתבות אחרת): “כמו: כר (שעליו חולמים חלומות), וקר (כשנרטבים עד העצמות)”. וראו אילו בחירות חכמות, הן בחרוז המשגע (חלומות – עצמות), הן באופן תיאור המילה; כר אינו מה שמניחים עליו את הראש או מה שנמצא במיטה, אלא “עליו חולמים חלומות”. כמה מתאים יותר, כמה מלהיב!

רגישות זו של ע. הלל לדברים שיכולים לתפוס את תשומת הלב של הילדים ולהיחקק במוחם, באה בד בבד עם המשחקיות וההנאה הגלומים בספר זה ובאופן שבו הוא מתאר את החוויה של ההיכרות עם השפה. איוריה של גורדון-נוי משתלבים היטב בגישה זו: סגנונה האיורי, שכל כולו חיבורים בין אלמנטים שיוצרים שפה ויזואלית ספציפית ומהנה, כמוהו כשפה טקסטואלית היוצרת יש מאין, משום הנימה המשחקית והמחויכת השורה על האיורים בעיצוב הדמויות והסצנות.

שילוב מוצלח זה של טקסט ואיור, של משחק ולמידה, הופכים את “לקרוא ולכתוב” לספר חובה לכל מי שעושה צעדים ראשונים בהכרת השפה העברית.

“לקרוא ולכתוב” מאת: ע. הלל, איור: איה גורדון-נוי. הוצאת “כתר”, 2023

 

 “המרפסת”

כל הוצאה ישראלית שהעזה לפרסם ספר ילדים ללא מילים (SILENT BOOK), מכירה ודאי את המפגשים במהלך שבוע הספר, כאשר הורים מדפדפים בספר ואומרים: “יש כאן טעות, אין פה מילים!” או: “68 ש”ח לספר שאין מה לקרוא בו?!” זוהי כמובן גישה מוטעית לגמרי לפוטנציאל הספרותי האדיר הטמון בז’אנר ולחוויה המיוחדת שמספק ספר ללא מילים לילדים ולילדות. אבל אנחנו טוענים להיות “עם הספר”, במובן של “עם של מילים”, ולפיכך ניתן לספור על יד אחת את ספרי הילדים ללא מילים שראו אור בישראל.

“המרפסת” מאת מליסה קסטריון, שראה אור לאחרונה, משמח מאוד ראשית כל מעצם היותו ספר ללא מילים שמופיע בגרסה עברית (ואני בכל זאת בוחר בניסוח זה משום שיש בספר כמה מילים, המהוות בעיקר עוגנים בתוך הסיפור הוויזואלי). זהו סיפורה של ילדה שעוברת מהבית האהוב בכפר אל העיר, כאשר הניגוד בין המרחבים הפתוחים, החופש והטבע שבכפר אל מול העירוניות הצפופה ונטולת הטבע מהווה את הקושי העיקרי שלה. ההתמודדות שלה עם המצב היא לטפח גינה קטנה במרפסת, מה שמוביל להיכרות עם שכן בן גילה ולאפשרויות חדשות, לעתיד מואר וטוב, או ל”לבלוב”, בהתאמה למילה המייצגת את החלק הזה בספר.

יש בנמצא הרבה מאוד ספרים על מעבר דירה, על התאקלמות וגם על התגברות על מכשולים באשר הם. ייחודו של “המרפסת” בכך שהוא מרמז לנו שרב הנסתר על הגלוי. ההיכרות עם השכן שמובילה לחברות ומכך לתפיסת הילדה את מקום המגורים החדש כ”בית” (שוב, מילת העוגן של החלק הזה בסיפור, זהה למילה שמצוינת בפתיחה), למעשה עומדת אל מול תמונת הפתיחה של הספר. אז היא נדמתה לנו אידילית, אך במבט מקרוב נוכל לזהות שהיתה בה בדידות. זו אמנם היתה בדידות מוכרת, אולי אפילו כזו שאינה מפריעה לילדה, אבל עדיין – הילדה היתה לבדה.

כעת, משהיא נמצאת במקום שונה לחלוטין משהכירה, היא יכולה להתנסות בדבר חדש: אינטראקציה חברתית, והלבלוב הממשי של הטבע העירוני שהיא טיפחה מתרחש במקביל ללבלוב רגשי ובינאישי. החיבור שמבצעת קסטריון בין כל האלמנטים הללו מציע לנו התבוננות מעמיקה לא רק באיורים ובמהלך הסיפורי, אלא גם באופן שבו אנו תופסים את החיים, את המצבים השונים שעומדים לפתחנו, וגם מושגים ברורים למדי כמו בית, שייכות וקשר.

קסטריון אינה נדרשת כאמור לטקסט בשביל לספר את הסיפור שלה. איוריה מלאי הבעה, התרחשות, ומשלבים יפה בין ריאליזם לבין איורים בעלי מימד מטאפורי על גבול הפנטזיה. הפורמט המלבני המוארך של הספר מהדהד בניין מגורים בעיר והיוצרת משתמשת בו בחוכמה כדי לעצב קומפוזיציות מעניינות המדגישות מיקומים קונקרטיים כמו גם הלך רוח. המילים הספורות שהיא מעגנת בסיפור, שמחלקים אותו למקטעים, אינן הכרחיות לטעמי, אך הן גם לא פוגמות בחוויות הקריאה בסיפור, שמוליך אותנו צעד-צעד וסצנה-סצנה בתהליך התודעתי והרגשי שעוברת הגיבורה, עד הסוף הטוב והמשמח.

“המרפסת” מאת מליסה קסטריון. הוצאת “אגם”, 2023

 

“בובינה”

ספר ההמשך של “בומלך“, שכתבה ואיירה אורה איתן, הוא עוד מפגש מהנה במיוחד של חוויה ילדית במלוא מהותה. אם ב”בומלך” ייצגה איתן את ההתבוססות בעצמי הילדי, ב”בובינה” היא עוסקת ביחסים, בפוטנציאל החוויתי העז של אינטראקציה חברתית ובאופן שבו פעולת גומלין בין שני פריטים (ילדים, כמובן) מייצרת חוויה ספציפית, שההנאה ממנה גלומה דווקא מתוך מאבקי הכוח.

יש להסביר את המשפט האחרון מתוך ההקשר הסיפורי. בסיפור, בומלך (כן, זה מהספר הקודם) פוגש את בובינה. הם שונים לחלוטין זה מזו, ובזמן שבובינה מציעה לו מגוון משחקים מהנים, הוא מתרץ תירוצים רבים כדי להתחמק מלהשתתף במשחק. כאשר היא חוטפת לו את הכתר (שהיה הפריט המרכזי בספר הקודם, וסמן האישיות האינדיבידואלית שלו), היא מאלצת אותו לקפוץ מעל שלולית, ואז הוא נופל לבוץ. היא מנסה להוציא אותו, אך הוא – במהלך משחקי ילדותי קלאסי – מושך אותה פנימה, והשניים צוחקים יחד כשהם מרוחים בבוץ.

ונחזור להנאה ממאבקי הכוח: בומלך אינו נהנה מההכרח להתנגד שוב ושוב לבובינה, כפי שאינו נהנה בתחילה מכך שנפל לשלולית. בובינה מצידה מגיבה במגוון דרכים לחוסר המוכנות של בומלך להשתתף במשחק: היא משועשעת, מתרגזת, מתריסה, מדרבנת, מעודדת ומקניטה. אז מי בעצם נהנה? הקוראות והקוראים! מבדר כל כך לקרוא ולחזות בשני הילדים הללו מנסים לשחק ללא הצלחה, עד כדי כך שהמצב הופך למשחק מהנה בעצמו. התירוצים של בומלך נהדרים (“ואם לא תמצאי אותי ואני אשאר לבד לתמיד? לא רוצה!” הוא משיב על ההצעה לשחק מחבואים, למשל), הפעולות מצחיקות (מכה בטוסיק מכדור, נפילה לשלולית וכו’), והדמויות אמינות כל כך במבעם הוויזואלי ובתגובותיהן המילוליות שזה כמו לצפות בסרט מצויר על שתי דמויות מנוגדות זו לזו, שברור לך שמתישהו הכול יתפוצץ, ושזה יהיה מצחיק נורא.

בזכות העיצוב המעולה הזה, הן של הדמויות עצמן, הן של החוויה הילדית המוכרת כל כך, מציעה איתן בספרה אלטרנטיבה לכל ספרי הקונפליקט העכשוויים. במקום לנסח קונפליקט דרמטי אחד שמגיע באמצע העלילה ואז מוביל לתפנית ולהתרה, היא מניחה את היחסים בין השניים ואת ההבדלים בגישות שלהם ככוח המניע של הסיפור כולו, ולנו נותר רק לעקוב בהנאה כיצד הכול הולך ומסתבך, עד הקתרזיס המיוחל. כך הספר אינו נופל למלכודת דידקטית או לכדי מסר כלשהו, אלא מתמקד בחוויה עצמה, גם של הדמויות הספציפיות וגם של הקריאה על אודותיהן.

מבחינה ויזואלית, מושתת ספר זה על אותו קונספט של הספר הקודם. הרקעים ריקים, אין כמעט פרטים באיורים, המרחב פתוח מאוד והדמויות – אקספרסיבות ותחומות בקו מתאר ברור – משוטטות ברחבי הכפולות בתנועה חיה וטבעית כל כך. הכול מכוון לכך שאנו נתמקד בהוויה שלהן ובקשר ביניהן – ברמה הרעיונות והרגשית ובמערך התגובות שלהן, שמייצר את אותה תנועה שיש באיורים גם בעלילה הספרותית עצמה. התוצאה היא ספר יפהפה, שעיצובו המינימליסטי עלול לגרום לו להיבלע בינות הספרים הצבעוניים הגדולים שהורגלנו אליהם, וחבל, שכן הוא מבטא את כוחו של פיקצ’רבוק להאיר באור יקרות את החוויה הילדית האותנטית ביותר, האינדיבידואלית והחברתית גם יחד.

“בובינה” – כתבה ואיירה: אורה איתן. הוצאת “עם עובד”, 2023

 

“מר עיגול ומר ריבוע”

ספר נוסף שעוסק בשוני בין שני דמויות הוא “מר עיגול ומר ריבוע” שכתבה ואיירה פטרישיה פיטי. בשונה מהמצופה, זה אינו ספר על שתי דמויות הפוכות שמתגלע ביניהן ריב מתוקף השונות, כי אם אמצעי להתחקות אחר הבדלים בנקודת המבט, ופיטי מבצעת זאת באמצעות שימוש יפה בפורמט של הספר.

מר עיגול ומר ריבוע נמצאים בבתיהם, הממוקמים זה מול זה, בכל אחד מקצוות הכפולה. כאשר מופיעה ציפור, אומר מר עיגול, “הציפור מעופפת, קרבה עוד ועוד”. ואילו מר ריבוע טוען, “קרבה? לא ולא, רחוקה עד מאוד”. הסיבה להתנגשות הזאת היא נקודת המבט. הציפור בכפולה זו קרובה לביתו של מר עיגול (בחלק הימני של העמוד הימני בכפולה), ולכן הוא סבור שהיא קרבה. כיוון שהיא מרוחקת מאוד מהקצה השמאלי של הכפולה, היכן שנמצא מר ריבוע, הוא סבור שהיא רחוקה. כלומר, הקומפוזיציה שבמרחב של הספר כאובייקט משמשת את פיטי להציג עמדה עקרונית, פיזיקלית וכמובן גם פילוסופית בנוגע לנקודת מבט וייחוס, שוודאי תפעיל היטב את הילדים והילדות שידרשו לתהות ולהגיב למהלכים המוצגים בספר (ספר מוצלח שעושה זאת – אמנם בדרך שונה – הוא “כולם ראו חתול” מאת ברנדן ונזל).

אל תוך המבנה הקבוע של הספר מכניסה פיטי לימוד של מושגים שונים: קרוב ורחוק, ראשון ואחרון, קטן וגדול, חשוך ומואר. בכך היא מעניקה ערך מוסף לעניין נקודת המבט, המאפשר העמקה של ההיכרות הראשונית עם מושגים אלו בצורה חווייתית ומהנה ופשוטה מאוד להבנה מבחינה איורית. לא רק שהפן הוויזואלי נגיש ונהיר מאוד לפענוח, גם העובדה ששתי הדמויות הראשיות נותרות במקומן עד סוף הסיפור (או אז הם יוצאים מהבית לפיקניק משותף), מאפשרת עוגן ויזואלי מבחינה קומפוזיציונית בתוך מערך משתנה של כל אותם מושגים ונקודות מבט.

הז’אנר הספרותי שמבקש להנחיל היכרות עם מושגים בסיסיים (ימות השבוע, מספרים, הפכים וכו’) נוטה לרוב להיות חלש מהבחינה האמנותית או הספרותית. “מר עיגול ומר ריבוע” הוא אמנם לא יצירה חדשנית מבחינה ויזואלית, אבל הוא אפקטיבי מאוד ומספק הנאה הן מעצם ההיכרות עם המושגים מתוקף ההתנגשות בין הדמויות הראשיות, הן מהתחושה שנבנה כאן סיפור שניתן לשוחח על אודותיו אפילו בהקשרים ערכיים וחברתיים.

“מר עיגול ומר ריבוע” – כתבה ואיירה: פטרישיה פיטי, תרגום: נעמי בן-גור. הוצאת “מטר”, 2023

 

“אם תבוא לכדור הארץ”

“אנחנו נמצאים כאן” של אוליבר ג’פרס, מהכוכבים הגדולים של ספרות הילדים העולמית, היווה בשעתו הוכחה ניצחת לעניין הרב של יוצרים ויוצרות להגיש לילדים ולילדות היכרות אינטפורמטיבית, מקיפה ומלהיבה מבחינה ויזואלית של כדור הארץ –  מהמאקרו של היותו כוכב לכת, ועד למיקרו של חיים פרטניים ושגרתיים של בני אדם. הסופרת והמאיירת האהובה סופי בלקול הצטרפה למגמה זו, וספרה “אם תבוא לכדור הארץ” הוא מהיפים שראו אור בז’אנר.

הסיבה העיקרית ליופיו של הספר היא עבודת האיור של בלקול, שמוכיחה שוב שלא משנה מהו הפורמט של הספר, עד כמה הוא רווי בפרטים או מצומצם – היא תמיד מצטיינת בעיצוב דמויות, ביצירת אווירה ובהתאמה לסיפור המעשה. ב”אם תבוא לכדור הארץ” היא פונה לחבר מהחלל החיצון שיגיע יום אחד לביקור בכוכב ושוטחת בפניו את התנהלות החיים בשלל הקשרים – חלקם מיידעיים (למשל, “מזג האוויר בעולם משתנה ממקום למקום. לפעמים מזג האוויר טוב, ולפעמים רע.”), חלקם פילוסופיים או רגשיים (“בתוך הראש שלנו אנחנו בדרך כלל חושבים. אי אפשר לראות את המחשבות שלנו, אבל לפעמים הפנים מגלות מה אנחנו מרגישים”). הגיוון הזה פורש יריעה נרחבת, כמעט אינסופית, של נקודות ייחוס.

אותה יריעה מאפשרת לבלקול לגוון גם במלאכת האיור. היא נעה בין עומס ויזואלי של פרטים – יהיו אלה אנשים, חיות או כלי תחבורה, לסצנות אפיות של מרחבים וקומפוזיציות מעניינות של קלוזאפים, דיוקנאות, או ריבוי סצנות בכפולה אחת (כמו למשל בכפולה על מזג האוויר או בכפולה על מוזיקה). מבחינת הטקסט היא אמנם מגוונת בניסוחים, אך תמיד נותרת תמציתית ומותירה לאיורים הן את התיעוד הספציפי, הן את הפרשנות והפיתוח של הטקסט.

כך למשל, הכפולה שעוסקת בכלי תחבורה אינה מפרטת את סוגי הרכבים השונים. בטקסט נכתב: “לא משנה איפה נגור, בדרך כלל אנחנו צריכים ללכת למקום אחר. יש הרבה דרכים להגיע לשם”, והאיור מציג עשרות אפשרויות של כלי תחבורה לבצע את האמור בטקסט. זוהי בחירה חכמה ומוצלחת, המונעת מהספר להיות מלאה על אף אורכו והפרטים הרבים שמופיעים בו. היא גם מגרה את הילדים והילדות לחקור בעצמם ובעצמן את האיורים ולזהות את המוכר להם ולשאול לגבי מה שאינם יודעים או מבינים. כך הספר מעודד סקרנות, פעולה, שיחה והעמקה מבלי לכוון לכך באופן בוטה ודידקטי.

הקשרים בין המופעים השונים בסיפור נעשים בצורה מוצלחת, ומייצרים קצב טוב על פי גישת הפיקצ’רבוק של הדרמה של הפיכת הדף. אנו רוצים להמשיך הלאה בקריאה, גם כדי לדעת יותר ויותר, וגם כדי לעמוד על החיבור בין מה שנודע לנו עתה למה שאנו עתידים לגלות. בהקשר זה ראוי לציין ש”אם תבוא לכדור הארץ” הוא הספר האולטימטיבי לתקופת הייצוג והפוליטקלי קורקט, במובן הטוב ביותר של העניין. הספר גדוש בילדים וילדות בכל הגילאים, מכל מוצא אתנטי שהוא, בכל צבע עור, ילדים בכיסא גלגלים ומכל דת שהיא. בלקול חוגגת באמת את המגוון האנושי שהעולם שלנו מציע, ועושה בצורה טבעית, משכנעת ולחלוטין לא מאולצת, מבלי שהדבר ייתפס כניסיון להתאים את הספר למגמה עכשווית.

יתרה מכך, אהובה עלי במיוחד הכפולה שעוסקת במקצועות. שם, תחת הטקסט “מבוגרים עושים כל מיני דברים כדי שהעולם ימשיך לעבוד”, לא מוצגים רק מקצועות שנוטים להבליט כגון אסטרונאוט, שוטר או רופא, אלא גם זמרת, חקלאית, שחמטאי ואפילו מישהו שמחופש לבננה! מגוון זה, שאינו מושתת על שיוך מגדרי ספציפי, הוא “הצעד הבא” הנדרש כל כך בעידן ההעצמה הנוכחי, שיבטל את ההיררכיה בין מעמדות תעסוקתיים ויציג את הערך הגלום בכל עבודה שהיא (ועניין התעסוקה הוא רק דוגמא כמובן למהלכים נוספים באותה רוח).

ספרה של בלקול מצליח להיות משכנע ומעניין לכל אורכו, כשהיא עוברת בין דברים גשמיים וממשיים מאוד, עד לתיאור “דברים בלתי נראים” כמו רוח, גלימת היעלמות, רוחות רפאים, כוח המשיכה וחשמל. הבחירה לכלול את הגלוי והמוכר לצד הנסתר והזר מעניקה דרמה של ממש לספר. שימת הלב של בלקול לפרטים פשוט מרהיבה (ניתן לציין למשל משפחה של מהגרים שמופיעה כמה פעמים בספר, וסיפורה האישי בהקשר של היעדר בית בתוך כפולה העוסקת בנושא, מצמררת ממש), כמו גם היכולת שלה לעשות “זום אין” לא רק מן החלל אל כפר בכדור הארץ, אלא גם בין רעיונות קונקרטיים למופשטים. כל אלו גורמים לספר לספק מידע והנאה גם יחד, ולשרטט דיוקן מהימן ומרתק של החיים כאן בצורה החוויתית ביותר.

“אם תבוא לכדור הארץ” – כתבה ואיירה: סופי בלקול, תרגום: רונית רוקאס. הוצאת “כנפיים”, 2022

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.