הפולשת – זהבה ושלושת הדובים, גרסת 2018 / נירה בר
סיפור מאויר עכשווי מקורי לסיפור הקלאסי
פברואר 6, 2019
זוהי גרסה לספר מאויר עדכני על “זהבה ושלושת הדובים”. הספר עתיד לראות אור, והצצה אליו מפורסמת באופן בלעדי ב”הפנקס” כחלק מגיליון “עד עצם היום הזה“.
***
שלוש דמויות פסעו לאטן בערפילי הבוקר. אחת גדולה אחת קטנה ואחת בינונית.
הן נכנסו למתחם הגדול של איקאה זמן רב לפני פתיחת החנות, כדי לבצע בדיקת ביטחון שגרתית בטרם יגיעו העובדים, ואחריהם גם הלקוחות.
“שלושת הדובים” – זה היה כינויים. לגדול קראו מישה דובינסקי, הוא היה עב גוף מוצק וגבוה. הקטן היה גוץ שמנמן בשם דוב דובשני, והבינוני היה צעיר צנום בשם דובי הוניג.
המשותף לשלושתם – מלבד עיסוקם – היה חיבתם למשהו מתוק על הבוקר. ואכן, הם שמו פעמיהם לקפטריה שבקומה העליונה, הסגורה עדיין, לקפה ודבר מתיקה.
מישה רחרח וצקצק בלשונו. “יש אוכל שהושאר בחוץ,” הוא אמר.
“תראו את זה,” קרא דובי והצביע על שני ספלי שוקו חצי ריקים, פירורים על צלחת ומפית, וזנב קרואסון.
“אמש עזבנו כאן כשהכול היה מצוחצח וממורק,” אמר דוב דובשני הגוץ, “יש פולש במתחם!”.
הם החלו לסרוק בשקט-בשקט את החללים המעוצבים. הלכו מאגף הריהוט הסלוני, הספות והכורסאות, אל פינות האוכל, עבור במטבחים המעוצבים והמאובזרים בכל טוב, דרך חדרי הארונות והשידות. סיירו במתחם חדרי השינה, המיטות, המזרנים, השמיכות והכריות… כך עברו מחדר שינה אחד למשנהו, עד שהגיעו למיטת אפריון מכוסה בשמיכות רכות, כרים וכסתות ממיטב התוצרת השוודית.
נעל אדומה בצבצה מהשמיכה.
שלושת הדובים איגפו את המיטה מצידיה כדי שהפולש בנעליו האדומות לא יברח.
על הכרית נח לו ראשה של לא פחות ולא יותר מיפהפייה נרדמת. היא היתה לבושה בבגדיה ובנעליה, מכוסה כמעט לגמרי בשמיכה.
“אהם אהם,” כחכח הדב מישה.
הנרדמת התעוררה בבהלה ואמרה, “אוי! לא חשבתי שאשן זמן רב כל כך, אל תעשו כלום אני יכולה להסביר הכול.”
“את עברת על החוק!” אמר הדובי הוניג בנוקשות.
“תסבירי בנחת, וכדאי שתזדרזי, כי תכף יגיעו המנהלים והחנות תיפתח,” המהם הדב דובשני.
הדובים דובשני ומישה היו אבהיים ונינוחים כלפי הצעירה הנאה, בעוד שדובי הוניג צמצם את גביניו בזעף.
“מי את?” שאל הדב מישה ברכות.
“אני זהבה,” אמרה האישה, “אפילו ששערי חום כהה. אתמול פשוט הייתי מיואשת כל כך. אני מתווכת דירות, ומראה לאנשים המון דירות ריקות וקרות, וגם דירות מרוהטות באופן איום. חשתי שאני חייבת להתאוורר קצת ולקחת מעט זמן לעצמי, אז הגעתי הנה. למרות שבאתי מאוחר, היה כל כך צפוף ומלא אנשים, לא יכולתי לראות כלום. אז החלטתי לעשות מעשה. חיכיתי שאנשים ילכו, והתחבאתי תחת אחת המיטות בלי שאף אחד יראה… לקחתי צ’אנס. כשהשתרר שקט יצאתי מהמסתור, והתחלתי לשוטט בנחת בכל החדרים המעוצבים. בדקתי את המגירות במטבחים, את הכלים, התאורה, המצעים, הארונות, הכורסאות.”
מישה דובינסקי ודוב דובשני הביטו בה בשימת לב, עמידתם כבדה ונינוחה, ידיהם מונחות על בטנם הגדולה, הם חייכו קצת. דובי הוניג נע באי-שקט מרגל לרגל.
“סך הכול,” היא המשיכה, “זה היה מאוד מכונן, כי הגעתי להחלטה שאני הולכת ללמוד עיצוב פנים והום סטיילינג ולצאת משיממון הדירות הריקות! זה מילא אותי שמחה וצצו לי המון רעיונות. לא פגעתי בכלום ולא לקחתי דבר.”
“אז איך את מסבירה את ספלי השוקו והפירורים והקרואסון? את משקרת, גונבת, ופורעת חוק!” טען בחומרה דובי הבינוני.
“לא דובים ולא יער,” אמרה זהבה. “השארתי 25 ש”ח ליד הקופה.”
נירה בר – מאיירת ומעצבת גרפית.
רשימות נוספות שעשויות לעניין אותך
החתול שאהב יונה / איור: עומר הופמן, טקסט: שרון קנטור
"באהבה לא בוחרים", הוא אמר, כמו שאמרה לו סבתא שלו, סבתא-ללה, כשהיה קטן. ועוד הוא...
