השיר ‘הצעצועים שלי’ מצא חן בעיניי. אני סבתא, ולנכדיי אכן, כל כך הרבה צעצעועים (כולל שאריות של במבה, וממתקים ביניהם) עד שקשה לבחור. אין ספק כי השיר משקף מתוך חיוך והבנה את את העושר בצעצועים ואת האושר בעצם האפשרות לסקור את כולם אחר כך לדחות את הבחירה.
שני שירים חמודים עם חרוזים מקסימים שממש “מזמינים” איורים של צעצועים ובעלי חיים.
ובקשר לקוה קוה, זה בוודאי עדיף על חלק מהדיבורים שאני שומע היום במקומות שונים.
כל מי שמכיר את “הציפור ששכחה לעוף” אינו מתפלא מיכולת החריזה של המחברת.
דינה וולוך – חיה בחיפה. כותבת סיפורי ילדים. ספריה שראו אור: “הציפור ששכחה לעוף” (דני ספרים 2006) ו”משחק המחשב של יובל” (רימונים 2010)
נהנתי לקרוא את השירים. חרוזים קולחים, משעשעים, רעננים, מלאי הומור ומשקפים חוויות אמתיות של ילדים
השיר ‘הצעצועים שלי’ מצא חן בעיניי. אני סבתא, ולנכדיי אכן, כל כך הרבה צעצעועים (כולל שאריות של במבה, וממתקים ביניהם) עד שקשה לבחור. אין ספק כי השיר משקף מתוך חיוך והבנה את את העושר בצעצועים ואת האושר בעצם האפשרות לסקור את כולם אחר כך לדחות את הבחירה.
לנורית אדירי ולשרה,
תודה על המילים החמות.
שני שירים חמודים עם חרוזים מקסימים שממש “מזמינים” איורים של צעצועים ובעלי חיים.
ובקשר לקוה קוה, זה בוודאי עדיף על חלק מהדיבורים שאני שומע היום במקומות שונים.
כל מי שמכיר את “הציפור ששכחה לעוף” אינו מתפלא מיכולת החריזה של המחברת.
ובלשון הילדים היום: תביאו עוד, בבקשה.