1 ספרות

• פרסום פרק

הקוסם מארץ-ים / אורסולה ק' לה-גווין

קטע מהפרק הראשון של הספר "הקוסם מארץ-ים" לאורסולה ק' לה-גווין

“הקוסם מארץ-ים” הוא הספר הראשון בטרילוגיה “ארץ ים”, שכתבה אורסולה ק’ לה-גווין. הספר התפרסם בשנת 1968 ותורגם לעברית בשנת 1985 על-ידי תמי כץ-מושיוב. לאחרונה פורסמה הסדרה מחדש, עם עיצוב מוקפד ועטיפות שאיירה עפרה עמית. “הקוסם מארץ-ים” הוא יריית פתיחה לסאגה מרהיבה, מפתיעה ומסעירה, הנחשבת עד היום לאחת מהיצירות המושלמות והאהובות ביותר בסוגת הפנטזיה. לה-גווין בראה עולם דמיוני משכנע, עמוס משמעויות פסיכולוגיות ותאולוגיות והציגה אסתטיקה מהודקת וייחודית. שפתה של לה-גווין פשוטה אך עשירה, וסיפור המעשה עצמו עוסק בכוחה הקסום של המילה; כוח אשר מעניק לקוסם את השליטה ביכולות הקסם שלו. דותן דימט, ברשימתו על סדרת ארץ-ים, מציין כי לה-גווין “העבירה את דמות הקוסם, שבאופן מסורתי מילאה תפקיד-משנה בפנטסיה, מירכתי הבמה האפלוליים אל מרכז אור הזרקורים, שם הוא הופך מיועץ זקן ונבון לגיבור צעיר ונמהר הנאלץ לרכוש את השכלתו, עוצמתו והחוכמה הנדרשת בכדי לעשות בהן שימוש נכון בדרך קשה ומלאת חתחתים.” זוהי רק דוגמה אחת לאופן בו שינתה לה-גווין את התבנית המסורתית של סוגת הפנטזיה והתאימה אותה לצרכיה שלה. אולם, כוחה של לה-גווין אינו נובע רק מהחדשנות שלה, אלא גם מבנייה מתוחכמת של הסיפור, מעיצוב מעולה של הדמויות ומשזירת דימויים וסמלים מורכבים ורבי משמעות לאורך העלילה. לכבוד ההוצאה המחודשת של ספרי הסדרה, אנו שמחים לפרסם קטע מתוך הפרק הראשון של הספר “הקוסם מארץ-ים” – הצצה חטופה למדי לעולם מדהים, שכל הנכנס אליו יתקשה מאד למצוא את הדרך החוצה.

 

“הקוסם מארץ-ים” (מאנגלית: תמי כץ-מושיוב)

פרק 1 – לוחמים בערפילים

האי גוֹנְט, הר בודד שפסגתו מתנשאת לגובה של כאלף מטר מעל לים הצפון־מזרחי עתיר הסערות, הוא ארץ נודעת בקוסמים. רבים הם אנשי גונט שיצאו מהערים שבעמקים הגבוהים ומן הנמלים שבמפרצים הארוכים והאפלים כדי לשרת את מושלי הָאַרְכִיפֶּלָג בעריהם כקוסמים או מָגִים או כדי לשחר אחר הרפתקאות ולנדוד מאי לאי בכל ארץ־ים כשהם מחוללים קסמים ומפגינים את כוח הכשפים שלהם.

יש אומרים שהגדול מכל אלה — וללא ספק גדול הנוסעים — היה האיש שכונה נֵץ, שנעשה בזמנו לאשף־דרקון ורב־מג. קורות חייו מסופרים ב”עלילות גֵד” ובשירים רבים. אבל הפעם נספר סיפור מהעת שבה טרם נודע לתהילה, עוד לפני שנתחברו השירים.

הוא נולד בכפר מבודד הנקרא עשרה־אלמוֹנים, גבוה בהר, בראש עמק־הצפון. למרגלות הכפר משתפלות אדמות המרעה והחריש של העמק מטה־מטה, מפלס אחר מפלס, אל עבר הים, ועיירות אחרות שוכנות על גדות האֶר. מעל לכפר מתנשא רק יער, רכס אחר רכס עד לסלעים ולשלג שבמרומים.

בהיותו ילד נשא את השם דוּנִי, שנתנה לו אמו. שם זה וחייו היו כל שיכולה היתה האם להעניק לו, מאחר שהיא מתה לפני שמלאה לו שנה אחת. אביו, חרש הארד של הכפר, היה אדם זועף ושתקן. ומפני שששת אחיו של דוני היו מבוגרים ממנו בשנים רבות ועזבו אחד־אחד את הבית — מי לעבד את האדמה, מי להפליג בים ומי לעבוד כנפח בעיירות אחרות של עמק־הצפון — לא היה מי שיגדל את הילד בדרכי נועם.

הוא נעשה פרוע, נעשה שוטה, נער זריז וגבוה, קולני וגאוותן ובעל מזג סוער. עם כמה מילדי הכפר האחרים היה רועה עזים בכרי המרעה התלולים מעל למעיינות הנהר, וכשהיה חזק דיו למשוך ולדחוס את המפוחים — הכריחוֹ אביו לעבוד כשוליה בנפחייה שלו, ושילם שכרו במכות והלקאות.

לא היה אפשר להפיק עבודה רבה מדוני. מסתלק היה תמיד, משוטט אל לב היער, שוחה בברכות האר או מטפס דרך צוק או מדרון למרומים שמעבר ליער, ששם היה יכול לצפות בים, אותו אוקיינוס הצפון הרחב, מקום שבו — מעבר לְפֶּרֶגָל — איים אינם בנמצא.

דודתו, אחות אמו המתה, גרה בכפר. היא דאגה לכל מחסורו כתינוק, אך היו לה טרדות משלה. ומאותה העת שבה היה יכול לדאוג לעצמו, לא הקדישה לו עוד תשומת לב. אולם יום אחד, כשהיה הילד בן שבע — בלי שלמד דבר, ובלי שידע דבר על הכוחות והאמנויות בעולם — שמע את דודתו קוראת לעבר עז שקפצה על סככה של אחת הבקתות וסירבה לרדת. זו האחרונה הגיחה מטה מיד כאשר השמיעה הדודה חרוז מסוים.

למחרת, כאשר רעה דוני את העזים ארוכות השיער בנאות הדשא של מפל־רם, קרא לעברן את המילים ששמע, בלי שידע את שימושן או משמעותן או אפילו אילו מין מילים היו:

נוֹת הִיֶירת מוֹלְק מָן

הִיוֹלְק הָן מֶרְת הָן!

הוא צעק את החרוז בקול רם, והעזים באו אליו. הן באו במהירות רבה, כולן יחדיו, בלי שתַשמענה אף הגה — והביטו בו מבעד לחריץ האפל שבעיניהן הצהובות. דוני צחק, וצרח שוב את החרוז שהקנה לו שליטה בעזים. הן התקרבו, הצטופפו ונדחקו סביבו.

לפתע חש פחד לנוכח קרניהן העבות והנוקשות, עיניהן הזרות ושתיקתן המוזרה. הוא ניסה להשתחרר מהן ולהימלט, והעזים רצו עמו כקשר הכרוך סביב לו. כך נכנסו לבסוף אל הכפר: כל העזים דחוקות יחדיו, כאילו חבל מתוח סביבן, והנער במרכז, גועה בבכי. תושבי הכפר רצו מבתיהם כדי לקלל את העזים ולצחוק לנער. ביניהם היתה גם דודתו של הילד, והיא לא צחקה. היא קראה מילה אל העזים, והבהמות החלו לפעות, ללחך ולשוטט, חופשיות מלחש הקסמים.

“בוא איתי,” אמרה לדוני.

היא לקחה אותו אל בקתתה, שבה גרה לבדה. בדרך כלל לא הניחה לִילדים להיכנס, והם פחדו מהמקום.

הבקתה היתה נמוכה וחסרת חלונות. עמד בה אור עמום, ומבושמת היתה בריח העשבים שהיו תלויים לייבוש מקורת הגג האמצעית: נענע, מוֹלי, קורנית, אכילאה, סף־סוף, פָּרָמָל, עשבת המלך, רגל־השד, בן חרצית ודפנה. דודתו ישבה כשרגליה משוכלות ליד בור האש, כשהיא מתבוננת במלוכסן בנער מבעד לסבך שערה השחור, ושאלה אותו מה אמר לעזים ואם יודע הוא מה פשר החרוז. כאשר גילתה כי למרות שאינו יודע דבר עלה בידו לקשור את העזים בקסמים, ואלה באו אליו והלכו בעקבותיו — הבינה כי ודאי יש בו מה שהופך אדם למכשף.

כבן אחותה לא נחשב בעיניה, אבל כעת התבוננה בו כאילו נתגלה לה מחדש. היא חלקה לו שבחים ואמרה לו שייתכן כי תְלַמדו חרוזים שיאהב יותר, כמו המילה הגורמת לשבלול להציץ מקונכייתו, או השם הקורא לבז בשמים לצנוח ארצה.

“כן, למדי אותי את השם ההוא!” אמר אחרי שהתגבר סוף־סוף על הפחד שעוררו בו העזים, כולו מתמוגג מהשבחים שחלקה לפיקחותו.

ואז אמרה לו היידעונית: “לעולם לא תאמר מילה זו לילדים האחרים אם אלמד אותך אותה.”

“אני מבטיח.”

היא חייכה לנוכח בורותו המוחלטת. “טוב ויפה. אבל אני לא אשחרר אותך מהבטחתך. לשונך תושתק עד שאחליט להתירה, וגם אז — למרות שתוכל לדבר — לא תהיה מסוגל לומר את המילה שאלמדך במקום שבו אדם אחר יכול לשומעה. אנו חייבים לשמור את סודות אמנותנו.”

“טוב,” אמר הנער. לא היתה לו כל שאיפה לגלות את הסוד לחבריו למשחק, כיוון שרצה לדעת ולעשות מה שהם לא ידעו ולא יכלו לעשות.

הוא ישב דומם בזמן שדודתו אספה לאחור את שערה הלא מסורק, קשרה את חגורת שמלתה ושוב ישבה בשיכול רגליים, מטילה חופני עלים אל תוך בור האש, כך שהעשן התפזר ומילא את אפלולית הבקתה. היא החלה לשיר. קולה השתנה לעתים ועלה מצלילים נמוכים לגבוהים כאילו היה זה קול אחר השר דרכה, והשירה נתמשכה עוד ועוד, עד אשר לא ידע הנער אם ער הוא או ישן. וכל העת ישב לידו כלבהּ השחור הזקן של היידעונית — אשר מעולם לא נבח — ועיניו אדומות מעשן. אז דיברה היידעונית אל דוני בלשון אשר לא הבין, והכריחה אותו לחזור על חרוזים ומילים עד אשר כושף ונותר ללא תנועה.

“דבר!” אמרה כדי לבחון את הלחש.

הנער לא היה יכול לדבר, אבל צחק.

או אז יָראה מעט דודתו את כוחו, כי היה זה לחש הקסמים החזק ביותר שידעה לארוג: היא ניסתה לא רק להשיג שליטה בדיבורו ובשתיקתו, אלא בה בשעה לרתום אותו לשירותה באמנות הכשפים. אך אפילו כאשר הלחש אסר אותו, צחק. היא לא אמרה דבר, ורק שפכה מים צלולים על האש עד אשר התפזר העשן, והגישה לנער מים כדי שישתה. וכאשר הצטלל האוויר והוא היה יכול שוב לדבר, לימדה אותו את שמו האמיתי של הבז, שאם ישמיעו — יהיה הבז מוכרח לבוא אליו.

היה זה צעדו הראשון של דוני בדרך שבה עתיד היה ללכת כל חייו, דרך הכישוף, הדרך שהובילה אותו בסופו של דבר לרדוף אחרי רוח־צל מעבר לארצות ולימים, ואל החופים האפלים של ממלכת המוות. אולם באותם צעדים ראשונים שעשה בדרך זו — היא נראתה רחבה ובהירה.

“הקוסם מארץ-ים” מאת אורסולה ק’ לה-גווין, מתוך סדרת ארץ-ים. מאנגלית: תמי כץ-מושיוב, איורים: רות רובינס. סדרת “מרגנית” בעריכת יעל מולצ’דבסקי, הוצאת זמורה ביתן, 2011.