1 כללי

הקשת החבויה בענן / עומר מזרחי

רשימת ביקורת על ספרו של טים הופגוד, "רפאל הענן שחיפש חיוך"

ינואר 12, 2022  

כשהייתי ילד בניינטיז, האיורים בספרי הילדים היו שונים מהיום. למשל, לא היו אז איורים דיגיטליים עם הצללות מרשימות. סגנונות האיור של העשורים הקודמים כמו הקולאז’ים, מגזרות הנייר, איורים אבסטרקטיים, והחומריות וחוסר הדיוק המקסים של איורים ידניים – היו אלו שהכרתי מספרי הילדים. על אף שספרו של טים הופגוד, “רפאל הענן שחיפש חיוך” הוא ספר חדש, החזרה שלו לסגנונות האיור האלו כבר מעניקה לספר את תחושת הקסם שנוסטלגיה מעוררת. ואין זמן יותר טוב מאשר החורף הנוכחי שסוער עלינו כדי לכתוב ביקורת על ספר שעוסק בענן גשם.

כריכת הספר (יח”צ)

הסיפור פשוט מאוד: רפאל הוא ענן גשם חמוד, ותמיד כשהוא מופיע כולם מתעצבנים ומתאכזבים כי הגשם הורס להם את התוכניות. כל מה שרפאל רוצה זה לראות חיוך שמח, וכל מה שהוא מקבל זה פרצופים עצובים וקריאות שיסתלק. אז הוא נודד ונודד עד שמגיע לאפריקה, שם מזג האוויר צחיח וחם. באפריקה הוא סוף-סוף מתקבל בברכה – בשל הצינון הנעים והצל שהוא מספק, וגם בזכות הגשם המרווה שבקושי יורד ביבשת. כך הוא מגשים סוף-סוף את חלומו לראות חיוכים שמחים.

אין בספר מוסר השכל של ממש, והקונפליקט הוא המניע העיקרי של העלילה. הקונפליקט יכול לעורר הזדהות מפני שבמרכזו קשיים שגם ילדים נתקלים בהם לעתים במסגרות: בדידות, קושי בלמצוא את המקום שלך, הרצון בחיבור, ושונות. הסיפור יכול ללמד שלפעמים כל מה שצריך זה לחפש במקום הנכון.

טים הופגוד כתב וגם אייר את הספר, ובחר לתת נתח פחות דומיננטי לטקסט הקצר והתמציתי. האיורים בספר מתווכים את עיקר הרגשות והתחושות שבסיפור, מפיחים בו חיים ומעוררים את הדמיון.

כאמור, האיורים בספר הזה חוזרים לסגנונות איור ישנים יותר. יותר מכול, האיורים הזכירו לי את סגנון האיור של הספר המוכר “איה פלוטו” : צורות בולטות, אפיון דמויות פשוט ולא ריאליסטי במובהק, וצבעי יסוד כמו צהוב ותכלת ששולטים באיור (אלוגם הצבעים הנפוצים והזולים ביותר במדפסות של בתי הדפוס של פעם, ולכן הם כיכבו בהרבה בספרי ילדים).

הצורות הבסיסיות של רפאל הענן, של הדמויות האחרות, של בעלי החיים ואפילו של הרקע  נוצרו במגזרות נייר (או הדמייה דיגיטלית למגזרות נייר ש”מנקה” אותן), לכן הסילואטות שלהן מובהקות וברורות. על גבי הצורות הבסיסיות מתווספים פרטים קטנים שמעניקים להם אופי – ברוב המקרים מדובר בחיוך שהוא קו פשוט, עיגולים קטנים במקום עיניים, וטקסטורות על גבי מגזרות הנייר שמשדרות תחושה או מסר מסוים.

סגנון האיור הנאיבי הזה משחרר את השכלתנות בפענוח האיור: הוא מראש לא מנסה להיות דומה למציאות, אלא לסמן את המציאות (ולכן הסילואטות המובהקות). הסירים, למשל, הם בצורה הכללית של סיר, וברור שיש בהם אוכל גם בלי לאייר אותו. המאכלים עצמם הם כתמי צבע לא מפורשים שמהווים ייצוג למזון, והסלט מוצג כאוסף עלים. זה סגנון איור שאולי ידבר יותר לילדים בוגרים שכבר מקשרים בין סימן לבין הדבר שהוא מסמל, גם אם הסימן עצמו מופשט. מצד שני, הסגנון הזה מנתק את הצורך בספציפיקציות ודיוקים שעלולים לחנוק את הדמיון.

הסגנון הנאיבי של האיור מדבר אל ילדים. מלבד העובדה שהוא מעודד את הדמיון, הוא גם נגיש יותר עבורם. הוא לא מנסה להיראות מהוקצע או מדויק (על אף שיש בו הרבה מחשבה ודיוק של יד אמן בוגר), ולכן עבור ילדים זה מרגיש כמו משהו שהם יכולים ליצור. במובן מסוים, האיור הנאיבי מדבר בגובה העיניים לילדים, בעזרת חיקוי סגנון הציור הילדי.

על מגזרות הנייר נוספות טקסטורות, וככלל האיור בספר מלא בטכניקות ידניות שמוסיפות עושר טקסטורלי. כך רפאל הענן עצמו נצבע בכמה שכבות של מכחולי צבע שונים; אפשר ממש להבחין במשיכות המכחול, וכן בשימוש במים המעורבבים בצבע. על משיכות המכחול נוספה שכבה של קווים פרועים מסולסלים בצבעי פנדה או גיר, והם ממחישים את הסערה (בעיקר זו הרגשית) המתחוללת בקרבו של רפאל.

הטכניקות הידניות עונות על כמה מטרות. ראשית, הן מעניקות ערך נוסטלגי. הידניות מנכיחה את האומן באיור ומזכירה תקופות שבהן האיורים השולטים בספרים היו ידניים ולא דיגיטליים. זה לכשעצמו גורם לסגנון האיור להרגיש כמו מכר ותיק, סגנון שמהדהד ילדות וציורי ילדים.

שנית, טכניקות אלה עשויות להעיד על התחושות של הדמויות או המרקם של החפצים, גם מבלי לתאר אותם בפירוט. למשל, דמות הנמר מכילה טקסטורה של “לכלוך” שחור. הלכלוך מזכיר את הכתמים השחורים על גופו של נמר, וגם נותן תחושה של פראיות ותנועתיות מהירה כשל נמר. לבסוף, הטקסטורה ה”מלוכלכת” גורמת לנו להרגיש יותר את הגשם באיור, כי ברור לנו שהגשם המאויר ינקה את ה”לכלוך”.

לבסוף, העושר הטקסטוראלי עוזר לספר את הסיפור דרך הטכניקה. כך, למשל, הופגוד משתמש הרבה בסטנסילים וחותמות צבע. חותמות יוצרות כתמי צבע חצי שקופים ולא מדויקים. השקיפויות האלו, בשילוב עם משיכות מכחול עם צבע רטוב, יוצרות תחושה של מים, רטיבות ועגמומיות. אנחנו כקוראים יכולים לראות שהיה שימוש במים בטכניקה, וכך הטכניקה מספרת לנו את האווירה של הסיפור.

הצבעוניות בספר עוזרת להמחיש את התהליך של רפאל. במחצית הראשונה של הסיפור, כל עוד רפאל מגיע ונוכחותו מעיבה על כולם, הצבע הדומיננטי באיור הוא כחול, ופלטת הצבעים כולה קרה. כל הרקעים אפרוריים ומרגישים כמו שמים לפני גשם. אמנם יש הבלחות של צבעוניות (הודות לאיכות הקולאז’ית של המגזרות), אבל הצבעים השולטים הם קרים. לעומת זאת, כאשר רפאל מגיע לאפריקה, הצבעוניות משתנה לחלוטין, והצבעים הדומיננטיים הם צבעים חמים: צהוב, כתום ואדום.

כשמתרחשת הסינתזה בין רפאל לבין היבשת החמה והצחיחה – קורה הקסם, והצבעוניות חוגגת. פתאום הצמחים, החיות, ואפילו טיפות הגשם – הכול הופך לצבעוני לגמרי, באופן לא ריאליסטי. זהו איזכור ברור לקשת בענן – התוצר של המפגש בין גשם לבין שמש. במקרה זה הצבעוניות משדרת לנו את המסר של הסיפור: גם בגשם ה”מבאס” טמונה ההזדמנות להפוך לקשת ולחגיגה של צבע פתאומי, אם הוא רק נמצא במקום המתאים.

כל אלו מתחברים לסגנון איור שמתווך גם את הפרטים הקטנים של הסיפור, כמו המיקום והדמויות, וגם את המטען הרגשי שלו. כך הספר “רפאל הענן שחיפש חיוך” מעודד דימיון באמצעות איור, ומעורר בנו, הקוראים הבוגרים, תחושה נוסטלגית של ילדות.

“רפאל הענן שחיפש חיוך” – כתב ואייר: טים הופגוד. תרגום: נעמי בן-גור. הוצאת “מטר”, 2021

עומר מזרחי – מאייר, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית ב”שנקר”.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    יפהפה ומקורי מאוד, הסיפור והאיור.

כתיבת תגובה