2 ספרות

• פרסום פרק

השור הנאמן / ארנסט המינגווי

בלעדי - תרגום של יהודה ויזן לסיפור לילדים מאת ארנסט המינגווי

בשנת 1951 פרסם ארנסט המינגווי בגיליון האביב של המגזין האמריקאי “Holiday” צמד משלים לילדים: “האריה הטוב” (שתורגם לעברית פעמים רבות) ו”השור הנאמן”. המשל השני מעולם לא תורגם לעברית, ומוגש עתה בתרגומו של המשורר, המתרגם והעורך יהודה ויזן.

השור הנאמן (תרגום: יהודה ויזן)

היה היה פעם שור ושמו לא היה פרדיננד ולא היה לו שום עניין בפרחים. הוא אהב להילחם ולהתנגח והוא נלחם והתנגח עם כל השוורים בני גילו, או בני כל גיל, והוא היה אלוף.

קרניו היו איתנות כמו גזע של עץ וחדות ומחודדות כדרבנותיו של הדרבן. הן כאבו לו, בבסיסן, בזמן שהוא נלחם – ובכלל לא היה לו אכפת. שרירי הצוואר שלו התנשאו כגוש אדיר, אשר נקרא בספרדית “morillo”, וה”מוֹרִיו” הזה התרומם כמו גבעה ענקית כל אימת שהיה מוכן לצאת לקרב. הוא תמיד היה מוכן לצאת לקרב והפרווה שלו הייתה שחורה ובוהקת ועיניו זכות.

כל דבר גרם לו לרצות להילחם והוא היה נלחם ברצינות תהומית בדיוק כשם שחלק מן האנשים אוכלים או קוראים או הולכים לכנסייה. בכל פעם שנלחם הוא נלחם בכדי להרוג, והשוורים האחרים לא פחדו ממנו כי היו בני גזע משובח והם לא פחדו. אולם הם לא רצו להתגרות בו. ואף לא ביקשו להילחם בו.

הוא לא היה בריון ואף לא מרושע, אך הוא אהב להילחם, כשם שבני אדם עשויים לאהוב לשיר או להיות מלך או נשיא. הוא אף פעם לא חשב. הלחימה הייתה ייעודו, חובתו והנאתו. הוא נלחם על גבעות סלעיות. הוא נלחם בצל אלוניי השעם והוא נלחם במרעה הדשן על יד הנהר. הוא צעד עשרים וחמישה קילומטרים כל יום, מן הנהר ועד לגבעות הסלעיות, והוא היה נלחם בכל שור שרק הביט בו. ובכל זאת, הוא אף פעם לא כעס.

זה לא באמת נכון, כי בתוך תוכו, הוא כעס. אך הוא לא ידע למה, משום שהוא לא יכול היה לחשוב. הוא היה אצילי מאוד והוא אהב להילחם.

אז מה קרה אתו? האיש שהיה הבעלים שלו, אם ניתן בכלל להיות בעלים של חיה כזאת, ידע איזה שור נהדר הוא, ובכל זאת הוא היה מודאג, כי השור הזה, שהיה נלחם עם כל השוורים האחרים, גרם לו להפסיד הרבה כסף. כל שור היה שווה למעלה מאלף דולר ולאחר שהם נלחמו בשור האדיר הם היו שווים פחות ממאתיים דולר, ולפעמים אפילו פחות מזה. אז האיש, שהיה איש טוב, החליט – במקום לשלוח אותו לזירה שם ייהרג – לשמר את תכונותיו של השור הנגחן ולהפיצן בכל עדריו. אז הוא בחר בו להיות פר-הרבעה.

אך השור הזה היה שור מוזר. וכאשר שלחו אותו להתרועע במרעה עם כל הפרות, הוא הבחין באחת שהייתה צעירה ויפה ורזה יותר ושרירית יותר ומבהיקה יותר ונפלאה יותר מכל האחרות. אז, מכיוון שהוא לא יכול היה להילחם, הוא התאהב בה לגמרי ולא התייחס לאף פרה אחרת. הוא רצה להיות רק איתה, וכל האחרות לא עניינו אותו בכלל. בעל החווה קיווה שהשור עוד ישתנה, או ילמד, או יתנהג אחרת. אך השור נשאר אותו הדבר והוא אהב את מי שאהב ואף אחת אחרת. הוא רצה להיות רק איתה, וכל האחרות לא עניינו אותו בכלל.

אז האיש שלח אותו יחד עם עוד חמישה שוורים נוספים כדי שייהרגו בזירה, וכך לפחות יזכה השור להילחם, אף על פי שהיה נאמן. הוא נלחם נהדר וכולם העריצו אותו, והאיש שהרג אותו העריץ אותו יותר מכולם ומדי-הקרב של האיש שהרג אותו היו רטובים לגמרי מזיעה לקראת סוף הקרב ופיו היה יבש מאוד.

“Que toro más bravo”  – “מי האמיץ בשוורים?” אמר המאטאדור בשעה שהשיב את חרבו לנושא כליו. הוא אחז בה כשהניצב פונה כלפי מעלה והלהב נוטף דם מלבו של השור האמיץ שכבר לא היו לו יותר בעיות משום סוג, ושנגרר עתה מן הזירה בידי ארבעה סוסים.

“כן, זה השור שהמרקיז של וילאמאיור נאלץ להיפטר ממנו משום שהיה נאמן,” אמר נושא הכלים שידע הכול.

“אולי כולנו צריכים להיות נאמנים,” אמר המאטדור.