כללי

התחדשות נשית / עידן ברנדלר

ראיון עם המאיירת עדן ספיבק לרגל פרסום הספר "וורקיטו שוברת את הכלים"

מרץ 27, 2022  

במסגרת שנת הפיקצ’רבוק בכתב העת, אנו שמחים לארח מאיירות ומאיירים היוצרים תוכן פיקצ’רבוקס מקורי בעברית. אחת מהיוצרות האלו היא עדן ספיבק, שלאחרונה יצא לאור הספר “וורקיטו שוברת כלים” (הוצאת “אסיה” ו”ספריית פיג’מה”) מאת זהבה גושן ומעין בן הגיא, אותו איירה. הספר, כשמו הן הוא, עוסק בשבירת כלים במסגרת הכנות מסורתיות לפסח בקהילת ביתא ישראל באתיופיה. הראיון, אותו ערך עידן ברנדלר, התקיים במסגרת מסלול כתיבה במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר.

כשנכנסים לדירתה של המאיירת עדן ספיבק בשכונת הדר יוסף שבתל אביב, אפשר לחוש מיד את הקו העדין שמאפיין את איוריה. הפרקט והאיורים הקטנים התלויים על הקירות משווים לחלל אווירה חמימה ונקייה. מעל פינת האוכל העשויה עץ בהיר תלוי איור קטן של רותו מודן, “שהיה לי הכבוד שהנחתה אותי בעבודת הגמר ב’בצלאל’,” היא מספרת. “אני זוכרת כילדה קומיקס שלה שנקרא ‘לא באנו ליהנות’ עם אתגר קרת. הוא ריתק אותי, למרות שבכלל לא היה מיועד לילדים.”

כריכת הספר (יח”צ)

מה זה בכלל תוכן לילדים? 

יש איזו נטייה שאם הספר מיועד לילדים הוא צריך להיות עם כל הצבעים בעולם והווליום צריך לעלות כדי שיבלוט על המדף. אני חושבת שכמו שיש המון סוגים של אנשים, יש המון סוגים של ילדים ואני בעד שיחשפו להמון נימים של העולם, ולא רק לצבעים הכי עזים. הם קוראים חכמים. בסופו של דבר, הפרמטר שלי הוא: אם אני אוהבת את זה, אז זה יעבוד גם אצל הילדים.

האם יצירה לילדים פחות מוערכת או איכותית? 

כמו בכל דבר, זה תלוי ביצירה עצמה. יש באיור לילדים אתגר מאוד מעניין של זיכוך. את צריכה להגיע לתמצית של מה שאת רוצה לספר ממש בבהירות, קצת כמו שירה: כל העודף חייב לרדת. וזה היה ככה גם בספר על וורקיטו. ככל שהגרסאות של הטקסט התעדכנו, עוד חלק נפל ועוד חלק, אבל נשאר אותו סיפור.

דימוי מתוך הספר (איור: עדן ספיבק)

את הגישה של ספיבק, הרואה בספרות לילדים יצירה איכותית ובילדים קוראים בעל ערך, ניתן לראות גם בבחירות האמנותיות שהיא נוקטת בספר, למשל בחירת הפרספקטיבות. בעוד הנטייה בספרות לילדים היא לרוב שמרנית בנוגע לפרספקטיבות, על מנת ליצור תמונה פשוטה וברורה, ספיבק מתייחסת לילד כשווה ונוטלת לעצמה חירות לשחק עם הפרספקטיבות. ניתן לראות זאת בהתרחשות בה הסיר והכוס נשמטים מידיה של וורקיטו. ספיבק בוחרת לאייר את וורקיטו מפרספקטיבה קדמית, אך מציבה את הקורא כמביט על המקרה מלמעלה. ההתנגשות בין זוויות המבט מעבירה תחושה של חוויה חוץ גופית, המדגישה את רגשותיה המעורבים של וורקיטו העושה מעשה המנוגד לרצונה.

דימוי מתוך הספר (איור: עדן ספיבק)

הספר “וורקיטו שוברת כלים” שספיבק איירה וכתבו זהבה גושן ומעיין בן הגיא, מתרחש באתיופיה ומספר את סיפורה של ילדה המתמודדת עם ההכנות לחג הפסח שלא כל כך מוצאות חן בעיניה.

איך פולניה ניגשת לאייר יצירה אתיופית?

לגשת לספר סיפור של תרבות אחרת זו פעולה שמצריכה ממני להיות מאוד עדינה ואחראית. עשיתי גם המון מחקר כי זה לא דברים שפשוט מוצאים בגוגל. עבדתי בצמוד לזהבה גושן, הסופרת, והספר מבוסס על סיפור הילדות שלה. היא ממש רצתה לחגוג את אתיופיה ולהראות שהיא ארץ ירוקה. טבע זה דבר שבאופן אישי אני מתחברת אליו, למשל אם אני אצייר בית אני לא יודעת אם הוא יהיה בבניין או עם רעפים אבל יהיו בו צמחייה וחיות. בנוסף, היא כוונה אותי מה כן ומה לא מתאים. למשל, נהוג שיש על הקירות בתוך הבקתה ציורים בפחם. היא הסבירה לי שזה ביטוי אישי וכל אחת עושה מה שבא לה, ומאוד אהבתי את זה. לכן מעל המיטה של וורקיטו ציירתי ענן וכוכב שמשקפים את דמותה, לעומת שאר הבית ששם הציורים יותר גאומטריים.

דימוי מתוך הספר (איור: עדן ספיבק)

מקרה הפוך היה כיסא שעבדתי עליו בהתאם לרפרנסים שמצאתי, והיא מיד אמרה לי, “אין כיסא כזה באתיופיה”. בסוף ניסיתי לעבוד עם אחריות וכבוד כלפי מה שאני יוצרת, אבל לא ליצור אנציקלופדיה, כי זה לא העניין.

מה כן העניין? 

מבחינתי, הסיפור שהכי רציתי לספר הוא התחדשות ומחזוריות. אולי הסופרות יגידו משהו אחר.

את אומרת שהסופרות אולי יגידו משהו אחר, מה באמת המקום של מאיירת מול סופרת? 

ברור שהסופרת היא חלק מאוד מרכזי בספר, אבל אני חושבת שבספרות ילדים טובה האידיאל זה פיקצ’רבוק, שיש בו סינרגיה מושלמת בין איור לטקסט. באיור של הספר על וורקיטו למשל, אמנם לא רבתי עם הטקסט או נתתי פרשנות מרחיקת לכת, אבל כן יש דברים באיור שלא מופיעים בטקסט והם יותר בחירות בימאיות. למשל, ניסיתי לרמוז על מעגליות והתחדשות בכל מיני מקומות בספר, כמו בפרח שבחרתי לאייר גם ניצן, גם פורח וגם קמל; ההדרגתיות של שעות היום באיורים, וההקבלה בין הכלים לירח שמתמלא בסוף הספר.

דימוי מתוך הספר (איור: עדן ספיבק)

בנוסף, יש קטע בסיפור כאשר וורקיטו מבינה שהחומר הוא מחזורי וחוזרים עליו כל שנה. רציתי להדגיש את שושלת הנשים עם הכלים שלהן לצד הכלים שהיא בונה, על אף שזה לא נמצא באופן מפורש בטקסט.

דימוי מתוך הספר (איור: עדן ספיבק)

אפשר לומר שזו יצירה נשית? 

מלבד המעצב והאבא המוזכר במילה בספר, זה היה אנסמבל נשי: גם מהוצאת “אסיה” וגם מ”ספריית פיג’מה”. אני חושבת שמה שמיוחד בספר זה שזה קצת “נון אישו”; זה ספר על התחדשות ויצירה של נשים, אבל זה לא הדבר המוביל.

בהקשר של הסצנה הנשית הזכרת את הכלים והחומר, האם – ברוח התקופה – הפרינט מת?

לא! יש לו פשוט מטרות חדשות. בתור מאיירת שעובדת המון בסגנון ידני אני אישית אוהבת את התהליך הזה, אבל הצביעה שלי דיגיטלית. לכל דבר יש את היתרונות שלו. נגיד חנויות סטיישנרי – הציוד משרדי אבל היפה, זה הכי כיף בעולם, יש ערך לטקטיליות והחומריות. מצד שני, עבדתי תקופה בעימוד בגרפיקה של עיתון “הארץ”, והרגשתי שזה פשוט המקצוע הכי מת בעולם, למה לא המציאו לזה אוטומציה?

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה