2 כללי

• פתוח לציבור

זרותן של חיות האדם / עידן ברנדלר

רשימת ביקורת על ספרם של אלן סרג' דיזוטפ ודלפין רנו, "עט המתנה"

אחד הפלאים הגדולים בעולם הוא הכתב. כי מה בעצם הקשר בין קו כזה או אחר להגיית צליל מסוים? בשביל מי שכבר רגיל בקרוא וכתוב הדבר מובן מאליו, אבל ילדים שנכנסים לעולם הקריאה תופסים זאת כתופעה די מפליאה. הספר “עט המתנה” של אלן סרג’ דיזוטפ הקמרוני, והמאיירת דלפין רנו הצרפתייה, שראה אור בנוסח עברי של נעמי בן־גור בהוצאת “מטר”, עוסק בנמר ילד לבוש צעיף קטן שמגלה בדיוק את הפלא הזה, אבל מסתבר שלא כולם מבינים אותו.

אבא של ליאו הביא לו מתנה ליום ההולדת – עט. “בְּתוֹךְ הָעֵט הַזֶּה יֵשׁ הֲמוֹן דְּבָרִים נִפְלָאִים,” אומר אבא, אך בדיוק חייב לצאת לשוק ומשאיר את ליאו עם התעלומה. ליאו, כהרגלם של ילדים סקרן מאוד, מנסה לפענח את התעלומה בעזרת בני משפחתו וחבריו, אך הם לא מבינים מה כבר יכול להיות בעט “שיותר קטן מביצה”. ליאו לא משתכנע ומאמין במה שאבא הבטיח. יש באמונה של ליאו ייצוג של אותה אמונה שיש לילדים במילים, במיוחד כאשר הן מגיעות מפי הוריהם. ולכן כשמישהו סביבו מגיב בחוסר הבנה, ליאו ממשיך בפשטות הלאה ואומר בישירות שמאפיינת ילדים: “את לא מבינה”. בסופו של דבר ליאו מגיע לאימו ומגלה שהדברים הנפלאים הנמצאים בעט הם בעצם “כל המילים שבעולם”. כן, גם השם שלו.

אפיון נוסף למבוגרים הסובבים את ליאו, חוץ מחוסר ההבנה של אותו פלא הגלום בעט, הוא היותם מתוארים באיור כבעלי חיים לבושים, ואפשר אף להוסיף: במיטב מחלצותיהם – מנעליים ועד כובעים. זאת לעומת ילדי החיות, המתוארים בכפולה הראשונה כעירומים, למעט ליאו הגיבור שעוטה צעיף, ושני הקופים שחובשים כובע. בעזרת חוסר ההתאמה בין בעל חיים לבין לבוש אנושי, המאיירת רנו מסגלת מראה הומוריסטי לדמויות, כדוגמת אמא נמרה שלא רק לבושה בחולצת צווארון, מכנס וכובע רחב שוליים, היא אף יושבת לשולחן עם קומקום וספל כאילו מדובר בשעת תה אנגלית.

אך מלבד ההומור הנוצר בעזרת ניגודיות זו, ניתן לראות בכך גם מאפיין שמבקש להביע התרחקות מהמקור ומהטבע. הדב פדינגטון של מייקל בונד הוא דוגמה לפער שנוצר בעקבות לבוש אנושי המולבש על בעל חיים, ומסמל לצד ההומור גם תחושת ריחוק וזרות. פדינגטון, מלבד היותו דמות מגושמת קומית שלא מצליחה להסתדר עם הנימוסים האנגלים, מסמל גם את הזרות של המהגרים שפקדו את אנגליה באותה תקופה. הזרות של פדינגטון נוצרת באיור שלו על ידי פגי פורטנם לא רק בגלל היות המזוודה, הכובע, והמעיל לבוש המאפיין מהגר, אלא מעצם היות הדב לבוש, שהרי בפרו המסתורית, מולדתו של פדינגטון, הוא לא לבש דבר כלל. אם כן, ניתן לומר שחוסר ההתאמה בין ביגוד אנושי לבין בעל חיים מסמל את ההתרחקות מהמקור ומהטבע שחש הדב המהגר בלונדון הקרה, אשר גורמת לו לסגל מנהגים לא לו.

אז איזו התרחקות מהמקור מבקשת רנו לתאר ב”עט המתנה”? חוסר היכולת של החיות המבוגרות להבין ש”הדברים הנפלאים” בתוך העט הם המילים שניתן לכתוב בעזרתו, מראה שהן נהיו קהות לפלא והתרחקו ממקורן הטבעי. קהות זו מיוצגת באיור על ידי היותם בעל חיים לבושים – דבר שאינו טבעי להם, לעומת הילדים הקרובים למקור, אותם רנו בוחרת להשאיר עירומים. ליאו הוא מעין החולייה המקשרת, כיוון שהוא בדיוק לומד את הכתב ולכן הוא עוטה פריט לבוש אחד. ניתן להסיק שליאו הוא החולייה המקשרת גם מהבחירה של רנו להלביש גם את הקופים בפריט לבוש אחד, ובכך לרמוז שליאו, כמו הקופים, נמצא בתווך בין חיה לאדם, בין בגרות לילדות, בין קהות להתפעלות.

בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והסמארטפונים, הכתב נמצא בכל מקום, אך קיימת תחושה שערכו פוחת. הרי אפשר כבר לכתוב ולפרסם דברים מטעים, ובכך במקום לאפשר העברה של הידע והרחבתו כפי שביקשה האנושות לעשות בעזרת הכתב, מתקיימות תופעות הפוכות כדוגמת ה”פייק ניוז” שמטרתן דווקא להטעות את הקוראים.

על פי התנ”ך, מקובל להאמין שהאל ברא את העולם במילה. בין אם כן ובין אם לא, נראה שהרעיון שמילים יכולות לברוא עולמות היה קיים עוד לפני אלפי שנים, ואפשר לומר שגם דיזוטפ מחזיק בו כאשר הוא חותם את ספרו במשפט “ילד שלי אתה חכם, גילת בעט שלך את כל העולם!” אך בין השורות ניתן לומר שדיזוטפ מבקש להוסיף שעל מנת שכוחה של המילה ישמר יש לנהוג בה בכבוד, להיזהר מהתרגלות שמובילה לקהות, ולעולם לא להפסיק להתפעל.

“עט המתנה” מאת אלן סרג’ דיזוטפ. איורים: דלפין רנו. תרגום: נעמי בן־גור. הוצאת “מטר”, 2022

עידן ברנדלר – כותב. סטודנט במכללת “ספיר”.