כללי

חגיגות שבוע הספר, חלק ב’: קולות מתעוררים

יוני 23, 2022  

לרגל שבוע הספר נפרסם פרקים ראשונים מתוך מבחר ספרות נוער חדשה הנמצאת בדוכני הירידים, בליווי הקדמות מהמחברות והמחברים. השבוע: פרקים מתוך “התליון המוזהב” מאת גור אילני (הוצאת “טל-מאי”), “גיבורות התנ”ך” מאת אתי אלבוים (הוצאת “ידיעות ספרים”) ו”הקול שלה” מאת אורה קרופיק (הוצאת “דני ספרים”). לפרקים הקודמים שפורסמו, לחצו כאן.

***

“התליון המוזהב” מאת גור אילני (הוצאת “טל-מאי”)

 

כריכת הספר (יח”צ)

דבר המחבר, גור אילני:

״התליון המוזהב״ הוא ספר שכתבתי לעצמי. הוא משלב כמה מהחלומות שסחבתי איתי מגיל צעיר: לכתוב פנטזיה, להוציא את עצמי להרפתקה ולשלב דברים שקראתי מהעולם הרחב בתוך הארץ הקטנה הזאת. ובעצם עוד כמה דברים: שזה יהיה גם מותח, עצוב ומצחיק. ושיהיו בו עצים.

זה אולי נשמע כמו רשימת מכולת, ואיך אפשר בכלל לכתוב ככה, אבל הכתיבה התקדמה יפה, וככל שעבר הזמן וצללתי לתוך העלילה הסתקרנתי עוד יותר לדעת מה יקרה עם הדמויות – אם גבריאלה, שעברה מהמושב לעיר, תצליח להשתלב, ואיך היא תתמודד עם ילדה גובלינה קטנה שברחה ונתקעה לה בחדר באמצע החיים, ועם פיני, יערנית קשוחה שמחפשת אחריה ומנסה לאכוף על העולם המציאותי בכלל ובת-ים בפרט את התכנית שלה לייעור השממה.

ואז פרצה בעולם האמיתי שלנו המגפה, והספר נדחק לירכתי סדר העדיפויות העולמי. ולמרות זאת, כשהעננים התבהרו אפשר היה למשות אותו משם, ולנסות אחרי כמעט שנתיים להוציא אותו לאור. היו שם קצוות לא סגורים וקצת חורים בעלילה, ועבדנו במירוץ נגד השעון להוציא אותו לשבוע הספר. לפעמים היה נראה שהעלילה מסתבכת כמו ענפים של עץ שלא ברור אם יגיעו ליעדם.

בסופו של דבר, חיפשתי ציטוט שיכרוך את כל זה במשהו קצר. מצאתי את הקטע הזה של קאלווינו מתוך “הערים הסמויות מעין”: “עתידים שלא קרו הם רק ענפים מהעבר. ענפים מתים”. הציטוט הזה סגר לי את כל הקצוות כי הוא מסביר בדיוק את מה שפיני מאמינה בו – ובעצם לעתים כולנו – שהתכניות שלא קרו והחלומות שלא התגשמו הם ענפים מתים.

“הברון המטפס” של אותו קאלווינו, הוא סיפור שהשפיע עליי מאוד. אגדה אדירה שבבסיסה סיפור מוזר ומדהים על ילד שמחליט יום אחד באמצע ארוחה משפחתית לעזוב את משפחתו ולפרוש לחיים בצמרות העצים. כקורא הוקסמתי משיוויון הנפש שבו מתוארות דרמות גדולות, ואיך הכל קורה במין שלווה כזאת ולא בעזרת מניפולציות שנועדו לבנות מתח באופן מלאכותי. זהו שיר אהבה לטבע וגם לאדם.

אז כל מה שהייתי צריך זה הציטוט הזה, אבל הייתי צריך להכניס בו תיקון קטן, את התיקון של גבריאלה – שלומדת שעתידים שלא קרו הם אכן ענפים, אבל לאו דווקא מתים.

פרק 1: התליון

הסיפור הזה מתחיל בתליון.

תליון פשוט, כזה שעונדות ילדות הכי רגילות. שם באותיות מחוברות שתלוי על שרשרת זהב דקה. ואת התליון הזה אני מוצאת, מונח מולי על השביל.

דווקא כאן, בשביל המוצל בגן ציפורים, השביל שבו הלכתי כשהייתי קטנה ואני עדיין מכירה בו כל מטר, זה שהייתי אוספת בו אבנים קטנות וענפים, כאן אני מוצאת תכשיט.

ובגלל שאין דבר טוב יותר מלמצוא לגמרי במקרה כל מיני מציאות, ועוד מזהב, אני מתכופפת, מושיטה יד ומרימה אותו.

אבל כשאני קוראת את השם שכתוב על התליון – ארבע אותיות מחוברות –

הגוף שלי קופא במקומו.

אני מכירה את התליון הזה.

***

חצי שעה קודם

הקול של אלונה המחנכת מהדהד בין הקירות בכיתה. אני מרימה את הראש מהמחברת. בשעה הזאת, בשיעור האחרון של היום האחרון בשבוע, אף אחד כבר לא מרוכז במה שאלונה אומרת. כולם שולחים מבטים אל הדלת ורוקעים ברגליים בחוסר סבלנות. יד ימין של תמרה מתעסקת בטלפון שנמצא מתחת לשולחן. היד השנייה שלה מלטפת את התליון שעל צווארה.

״העני הובא בפני המלך,״ אלונה מקריאה בקול של מורה. ״מדוע גנבת לחם מהארמון? שאל המלך את העני.״

״כי היה בא לי סנדוויץ’,״ דורי מתפרץ. ״אמא לא הכינה לי.״

כמה תלמידים צוחקים. אלונה מחכה שהצחוקים ייפסקו, ואז ממשיכה.

״העני הסביר שלא היה לו במה להאכיל את שכנו החולה, ולכן לא נותרה לו ברירה. המלך התרגש מדאגתו של העני לשכנו, פקד עליו לקום, והורה למשרתים לתת לעני טוב הלב מתנות, מאכלים וכסף רב.״

אלונה עוצרת, וגם היד שלי מפסיקה לצייר, כי יותר קל לי לצייר כשהקול שלה ברקע. הכיתה כולה בציפייה. כולם מחכים לצלצול.

״ומה מוסר ההשכל של הסיפור?״ אלונה שואלת ומחכה שמישהו יצביע.

אף אחד לא מצביע. ככה זה בבית הספר החדש שלי.

טר-ר-רררנננן, הצלצול מרעיד את האוויר. אפילו שציפיתי לו, אני נבהלת. בבית הספר הקודם שלי הצלצול היה מנגינה ולא סתם רעש צורם.

אבא כבר אמר לי כמה פעמים שאני צריכה להפסיק להשוות דברים שיש בבת-ים לדברים שהיו במושב מטע. אבל אני לא מצליחה להבין למה לבחור צלצול נורא כזה.

אלונה מחכה שהצלצול ייפסק, ואז סוגרת את הספר ומניחה אותו על השולחן. מסביב רעשים של רוכסנים נפתחים, תיקים נבעטים, כיסאות חורקים. אני מרימה ראש ומביטה לכיוון היציאה.

״רגע אחד!״ אלונה קוראת. כמה תלמידים כבר נמצאים בדרך לדלת, אבל הקול של אלונה חזק והחלטי, וכולם עוצרים.

היא מביטה לכיווני.

״יש לנו פה תלמידה שרוצה להגיד לכם משהו על קבוצה שהיא מארגנת,״ אלונה מצביעה בידה עלי.

״גבריאלה, את רוצה להסביר לנו על הדרקונים?״

הדרקונים.

עכשיו כל העיניים מביטות בי. את חלקן אני רואה ואת השאר אני מרגישה, כמו קרני לייזר שמכוונות לי ישר לגב.

״המורה, אפשר ללכת כבר? זה לא מעניין אותי,״ דורי אומר. הוא מחזיק ביד אחת כדורגל, וביד השנייה תיק ספורט שהוא מקפיץ על הגב.

אלונה מתעלמת ממנו. ״גבריאלה, אמא שלך ביקשה ממני שאקדיש זמן בסוף השיעור לקבוצת הדרקונים…״

להקדיש זמן זה בזמן השיעור, לא אחרי השיעור.

״רגע, אמא שלך היא דרקון?״ דורי זורק. שוב צחוקים.

אני לא זזה. מחכה שהצחוקים ייפסקו. ככה אני לא אצליח להסביר שום דבר.

״ובכל זאת…״ אלונה לא מרפה.

אין לי ברירה.

אני מכניסה יד לתיק, מפשפשת בו כדי שהיד שלי תפסיק לרעוד, ומוציאה חבילת דפים.

״אני… הכנתי…״

״יופי, אז אולי פשוט תחלקי לחברים שלך את הדפים?״ אלונה אומרת. ״שבת שלום לכולם.״

תמרה, שיושבת לידי, מארגנת ברוגע את הדברים שלה, שמה את התיק על הכתף ומעבירה עלי מבט של ״מה נסגר איתך?״ היד שלי עדיין רועדת, אבל אני מגישה לה דף אחד. תמרה מסיטה את השיער החום המבריק שלה, מעמידה פנים כאילו היא מתכוונת לקחת ממני את הדף, אבל אז פותחת את האצבעות. ״אופס,״ היא מסננת, ומחייכת חיוך תמים. הדף צונח אל הרצפה.

אני מתכופפת להרים אותו, אבל תמרה דורכת עליו, כאילו בטעות, וממהרת לצאת מהכיתה.

אני מרימה את הדף ומסתכלת על הציורים – אמא עודדה אותי לצייר ואבא עזר לי לעצב ולהדפיס. ההמולה ממשיכה, כיסאות מורמים ומכים בשולחנות. בכל זאת אני מחליטה לנסות לחלק את שאר הדפים, אבל נראה שכולם בורחים ממני ויוצאים החוצה.

זה לא בדיוק עבד לפי התוכנית. יש דברים שנשמעים קלים כשמדברים עליהם, אבל כשמנסים לעשות אותם זה סיפור אחר לגמרי. מבחינת אמא שלי להציג בפני הכיתה זה ממש שטויות. היא מציגה לפעמים מול קהל של מאות אנשים. אבל זאת אמא שלי. היא יודעת מה היא רוצה, והיא יודעת איך בדיוק לארגן את הכול כדי להשיג את זה.

ופתאום צעקה. ״התליון שלי!״

משתרר שקט. אני מסתכלת סביבי. תמרה עומדת ומצביעה עלי.

״לקחת לי אותו?״

״אני? לא…״ אני ממלמלת.

״לא? אז איפה הוא? את ראית אותו! את הסתכלת עליו עם העיניים ההמומות שלך. הוא היה על הצוואר שלי לפני רגע.״

״אני לא יודעת,״ אני מנסה, ״לא ראיתי…״

היא זורקת קללה ומתחילה לתת פקודות. וכולם, כלומר מי שעדיין בכיתה, מתחילים לחפש ולהפוך ולזחול ולפשפש.

מישהו מוצא משהו, אבל זה סתם צמיד כסוף ומכוער ומלא אבק. תמרה רק מתעצבנת עוד יותר, ואני מנצלת הזדמנות שאף אחד לא מסתכל ובורחת משם.

 

מחוץ לכיתה אני נתקלת בזמיר המנקה. ״אַכּוֹ בְּאֵדֶר?״ הוא שואל ומביט בי בעיניים המבריקות שלו. שמתי לב שבכל פעם שהוא רואה אותי הוא עושה פנטומימה של אוזניים. לכל אחד יש לו סימון אחר. אני חושבת שבתור חירש-אילם זה עוזר לו לתת סימנים בבני אדם. הוא מתעניין במה שיש לי ביד.

״הכול בסדר,״ אני עונה, וזורקת לפח את הדף המקומט.

המדרגות כבר חשוכות, אז אני ממהרת למטה, מדלגת דרך אולם הכניסה ושער בית הספר. הכניסה לבית הספר נראית כמו חצר נטושה. בכניסה לבית הספר הקודם שלי היו עצים, דשא ופרחים, וצמח מטפס שכיסה את הגדר עד שנראתה כמו קיר של טירה עתיקה. כאן יש רק רצפות מכוערות, וגם אם פעם ניסו לגדל איזה צמח באדניות הבטון שעומדות ריקות ליד השער, הכול מת מזמן.

לא להשוות. אני צריכה להזכיר לעצמי. במושב הכול פורח, ובעיר – נובל. ככה זה פה. ככה זה בכל הערים.

אני נושמת וחושבת. אמא שלי התעקשה שאארגן קבוצה של מבוכים ודרקונים. היא לא מרוצה שעדיין אין לי חברים – כבר עברו שלושה חודשים מאז שעברנו לבת-ים. בהתחלה היא אמרה שזה פשוט לוקח זמן, אחר כך היתה תקופת החגים, אבל עכשיו כבר נכנסתי למה שההורים שלי מכנים ״שגרת החיים״, ובכל זאת לא הצלחתי להתחבר עם אף אחד. ולא רק שלא הצלחתי להתחבר, נראה שאני הולכת בכיוון ההפוך – שכולם ישנאו אותי.

מה שפעם היה הכי קל לי, נראה עכשיו כמו משימה בלתי אפשרית. כולם אמרו לי שאני אמצא חברים בלי בעיות. ״אנשים שם יותר חמים מאשר במושב,״ נועה השכנה הסבירה לי. ״אני בטוחה שהילדים בכיתה ימותו עלייך.״

בינתיים אף אחד לא מת עלי. בקושי מישהו שם לב שאני קיימת. גם בבית הספר הקודם לפעמים היה לי קשה, אבל היו לי חברות שעזרו לי והגנו עלי.

במיוחד עלמה.

אני מתכננת מה אעשה כשאגיע הביתה. בהזמנה שלא חילקתי כתוב להגיע בשעה שתיים, אז נותרו לי כמעט שעתיים. אני אקח חטיף ואֶצפה בפרק של הסדרה שאני הכי אוהבת, “גולם”.

מחוץ לבית הספר השכונה מתכוננת לשבּת. מונית מחכה למישהו, אישה מבוגרת סוחבת עגלת קניות. שני בחורים גוררים ספה עטופה בניילון. אמא רבה עם הילדים שלה על משהו. זקן עם כובע של פעם עומד בתחנת אוטובוס ומציץ בשעון.

תמרה יוצאת מבית הספר, נעמדת על המדרגות ומשקיפה אל הרחוב. אני לא רוצה שהיא תראה אותי. אני חייבת לעוף מפה.

אני מסתלקת משם דרך המעבר הצדדי שמוביל לגן ציפורים. ככה קראו פעם לגינה הציבורית שנמצאת מאחורי הבית שהיה פעם של סבתא שלי, לפני שהיא חלתה ומתה. הבית שעכשיו הוא שלנו. כשאני עוברת בגן ומרגישה את האוויר הקריר מתחת לעצים הגבוהים, עולים בי זיכרונות.

כשהייתי ממש קטנה, סבתא שלי היתה מכינה קופסה עם פירות וירקות, נותנת לי יד ויורדת איתי לשחק בגן. פעם היו כאן נדנדות וארגז חול וכל מיני מתקנים. היינו משחקות, צוחקות, ואז מתיישבות על הספסל ואוכלות את הפלפלים החתוכים ואת התמרים. את הגלעינים היינו זורקות אחורה לגינה. סבתא היתה אומרת, “מי יודע, אולי יצמח מהם עץ”, והייתה שולפת הפתעה – שוקולד.

כשפתחו קניון בקצה השכונה, מעבר לכביש, בנו גם מגרש משחקים גדול עם מגלשות, נדנדות ומכשירי כושר. מאז כל הילדים הולכים רק לשם. גן ציפורים נשאר נטוש ומוזנח.

אני עוצרת ליד הספסל האחרון שנשאר בגן. אני לא בטוחה אם זה הספסל שסבתא ואני היינו יושבות עליו. אני מתלבטת אם להתיישב, ואז מבחינה בתליון.

למה דווקא אני?

זאת המחשבה הראשונה שקופצת לי לראש. ואחריה:

להרים את זה מהר.
אל תיגעי בזה בשום פנים ואופן.

חסר לך להסתבך עם תמרה.

בין פריחות העצים בגן אני מריחה עוד משהו – סכנה.

כבר הסתבכתי.

אני מדברת אל עצמי. אני מושיטה יד ואז עוצרת. אני רוצה לברוח משם, אבל כבר ברחתי מהכיתה, וכמה עוד אפשר לברוח…

אז אני מתכופפת, פורשׂת אצבעות, נוגעת בתליון, ממששת בזהירות את החוליות המוזהבות של השרשרת. את האותיות המחוברות. אני עוצמת עיניים לרגע, מנסה להרגיש איך זה להיות היא.

תמרה יושבת לידי בכיתה, אבל הפער בינינו עצום. אני חדשה, היא נולדה פה בשכונה. אני מפחדת כל הזמן, היא מתנהגת כאילו כל מקום שייך לה. כל מילה שלה היא פקודה שחייבים למלא, ואני – גם אם אגיד משהו, אף אחד לא ישים לב.

ההתחלה נראתה מבטיחה. אלונה המחנכת ניסתה לחבר בינינו בתחילת השנה. לתמרה יש המון חברות, והן רבות מי תשב לידה, וכשאלונה אמרה לי לשבת ליד תמרה, היא הביטה בי במבט סתום ופשוט אמרה, ״אוקיי.״ אולי היא חשבה שאני אהיה עוד אחת מהמעריצות שלה.

ולא שלא ניסיתי. בחנתי מה הבּנות האחרות עושות, וניסיתי לחקות אותן ולהתחבב עליה, אבל זה תמיד יצא לי עקום. למה אני לא יכולה להיות גמישה יותר, כמו האותיות המחוברות שמסתלסלות על התליון שלה?

פרחחבחחרעמממרררר!

נשמע לפתע קול מבין השיחים, ואני נהדפת הצִדה. אני מנסה להתחמק, אבל משהו מזנק עלי. גוש שחור-אפור-חום מלוכלך, זרועות דקיקות, רגליים יחפות; משהו מתעופף אלי, נוגע בי.

הוא מנסה לחטוף ממני את התליון.

״עזוב!״ אני צועקת, אוחזת בתליון הכי חזק שאני יכולה, אבל נהדפת אל הקרקע. אני מספיקה לראות את המשהו הזה מנתר ונעלם בין השיחים.

ידעתי.

אני מסתכלת על התליון שביד שלי. אסור היה לי לגעת בו.

אני קמה במהירות ובורחת משם.

*

“הקול שלה” מאת אורה קרופיק (הוצאת “דני ספרים”)

כריכת הספר (יח”צ)

דבר המחברת, אורה קרופיק:

כתבתי על הקול שלה כי יש ילדים שהם מתמודדים עם חוסר ביטחון. הם לא מסוגלים להוציא מילה בקבוצה גדולה וגם לא בכיתה. בלילה, לפני שהם נרדמים, הם חושבים על כמה היו רוצים להיות כמו החברים שלהם, אלה שלא חסר להם ביטחון. אלה שמדברים כמה ואיך שבא להם והם תמיד בטוחים שהם יודעים הכול.

כתבתי על הקול שלה כי יש ילדים שכשמגיע הפרויקט של “במה אישית” והם צריכים לעמוד מול הכיתה ולרתק את כולם, בא להם לקחת חופש מהלימודים לפחות עד… החופש הגדול. וכשיש גם כלבה חולה בבית, העומס הרגשי עצום.

מתוך ראיית המצוקה האמיתי שלהם ומתוך הרצון לחבק, נכתב הספר.

פרק 1

אבישג הביטה במראה בבוקר והרגישה רע במיוחד. לא בגלל שהיא חלתה באומיקרון – בבדיקת האנטיגן היא דווקא יצאה שלילית – אלא בגלל השיער החום המקורזל שלה. זה שאף פעם לא מסתדר כמו שצריך. גם אם היא תבריש אותו אלף פעמים ורק תתכופף כדי לשרוך את הנעליים, הוא יחזור להיות פרוע כאילו לא נגעה בו שנה שלמה. כעת הוא נראה פרוע במיוחד. היא הרטיבה אותו ואחר כך החליקה אותו בחוזקה בעזרת המברשת, לקחה גומייה צבעונית ועשתה קוקו קצר. אימא הזהירה אותה שהיא תאחר ושעליה להזדרז לבית הספר, ועל הדרך גם לשתות את התה שהכינה לה וגם לאכול משהו.

כשאבישג הגיעה למטבח, שני האחים הגדולים שלה כבר לא היו בבית.

“את חושבת שהם יחכו לך?” שאלה אימא כשאבישג אכלה את הקורנפלקס במהירות.

“שלא יחכו. לא צריך”, רטנה.

“אל תשכחי לקחת מסכה”, הזכירה אימא לפני שיצאה.

“יש לי המון בתיק”.

דלת הכיתה הייתה סגורה. שלט “ברוכים הבאים לכיתה ה’ 1” היה תלוי מול עיניה.

היא פתחה את הדלת בהיסוס ונתקלה במבטה של ענבר, מחנכת הכיתה.

“עשר דקות איחור? הכול בסדר?”

היא התעלמה מהשאלה והתיישבה ליד איתן. “החולצה שלָך הייתה רעבה הבוקר?” גיחך. היא עקבה אחרי מבטו. כתמים חומים בגדלים שונים היו פזורים על החולצה האפורה שלבשה. בלי לחשוב יותר מדי הוציאה טוש שחור מהקלמר שלה וצבעה עיגולים שחורים סביב כל אחד מהכתמים.

“זה מה שיש לך לעשות עכשיו?” שאלה ענבר והתקרבה אליה. “מתי תוציאי את חוברת החשבון ותפתחי ביחידה 10?”

“הינה, כבר”, ענתה אבישג בשקט והוציאה את החוברת.

היא פתרה בקלות את תרגילי החילוק.

“תזיזי את החוברת אליי”, לחש איתן.

“לא בא לי”, אמרה וסגרה את החוברת.

“נו, אל תהיי כזאת”.

“תסתדר לבד”, אמרה.

“אבל את יודעת שקשה לי”.

“תגיד לענבר”.

היא הביטה בחולצה האפורה שלה והמשיכה לצייר עליה עיגולים, תוך שהיא מתעלמת מהתחינות של איתן.

“שוב לכלכת את החולצה?” שאלה אותה צליל בהפסקה הגדולה.

“לא שמתי לב”, ענתה אבישג.

“ולהורים שלך לא אכפת שאת מקשקשת על החולצות?” צחקה תמרה.

“הם התרגלו. וחוץ מזה, תודו שזה יפה”.

“את פשוט לא נורמלית”, אמרה צליל והביטה באיתן שקם מהכיסא בכעס.

“יש לכן חברה פסיכית. פשוט פסיכית”.

“מה יש לו?” שאלה תמרה כשהתרחק מהן ויצא מהכיתה.

“לא התחשק לי לתת לו להעתיק”.

“בואי, את כל הזמן נותנת לו להעתיק, אז למה היום לא?” שאלה צליל.

“עד מתי אני צריכה לעזור לו? ענבר כבר תפסה אותו כמה פעמים וכעסה גם עליי. הגיע הזמן שיסתדר לבד”.

הן יצאו אל החצר, התיישבו על אחת מאבני המסלעה שבסמוך למגרש הכדורגל ועקבו במבטן אחרי הילדים האחרים. אבישג ראתה את אביתר, אחיה, חוטף את הכדור ורץ איתו. הוא מסר במדויק לאחד השחקנים שבעט אותו לכיוון השער והבקיע גול.

“הוא טוב, אח שלך”, אמרה תמרה בהתפעלות. היא שחררה את השיער השחור והארוך שלה מהקוקייה ונתנה לו להתפזר על כתפיה.

“כן, הוא בסדר”, אמרה אבישג.

תמרה ניגשה אל אביתר ושאלה אם היא יכולה להצטרף.

“אם כבר אז שתיים, שיהיו כוחות שווים”, אמר אביתר תוך שהוא מנגב את הזיעה שגלשה ממצחו בעזרת שרוול החולצה.

תמרה הסתובבה והתבוננה באבישג ובצליל. “נו, מי רוצה להצטרף?”

*

“גיבורות התנ”ך” מאת אתי אלבוים, איורים: רינת גלבוע (הוצאת “ידיעות ספרים”)

כריכת הספר (יח”צ)

דבר המחברת, אתי אלבוים:

בבית שבו גדלתי הייתה אהבה גדולה לספרים בכלל ולתנ”ך בפרט. בילדותי אבי היה מספר לי לפני השינה על דמויות מהתנ”ך, ואני נכבשתי בסיפוריו. עם השנים פניתי לכתיבת ספרי פנטזיה לילדים ונוער, אך האהבה לתנ”ך הביאה אותי לפני כעשרים שנה להתחיל לכתוב סיפורים על נשים בתנ”ך – אמיצות, מובילות, יוזמות, שרובן הותירו את חותמן על ההיסטוריה היהודית.

עם השנים התקבצו עשרים וששה סיפורים שהפכו לספר זה. האתגר שלי כסופרת היה לחפש את הזווית המקורית לסיפורה של כל אישה. הסיפורים בנויים על פי המקרא ופרשנויות חז”ל עם מעט דמיון שמחבר ביניהם. על אף שהדמויות חיו לפני אלפי שנים, גם במאה ה-21 ניתן לקבל מהן השראה והעצמה.

אחת מאלף

השמש עמדה לשקוע, ומחוץ לחלון נשמע קול ציוצן של הציפורים שחיפשו בין בדי העצים מקום מתאים ללינת הלילה. הגשם כבר מזמן חלף הלך לו, ומשב רוח קל פרץ פנימה והביא עמו ניחוח משכר של פרחי אביב.

“מה אנחנו בדיוק עושים בחדרו של כבוד אבי המלך?” שאל הנער.

“מהר, רחבעם, עזור לי למצוא את המגילה לפני שהשומרים יגיעו להתארגן לקראת הלילה,” אמרה אמו נעמה, נעמדה בפתח והציצה מחוץ לחדר הענקי.

בקרוב יבואו, כמו בכל לילה, שישים שומרי ראש גיבורים, כולם אחוזי חרב ומלומדי מלחמה, שיעמדו וישמרו על מיטתו של המלך שלמה במשך הלילה.

“אני חייבת לדעת למי הוא חיבר את השירים שכולם מדברים עליהם, שירי האהבה. גש אל השולחן, בני, וראה אם אתה מוצא את הקלף המתאים. היזהר שלא להזיז מאומה, רק הבא אלי את הקלף, נקרא מעט ונלך לפני שהשומרים יגיעו.”

רחבעם קפץ את שפתיו ונאנח, אך מתוך כבוד לאמו מילא את מבוקשה.

“אז זו הסיבה שביקשת ממני ללמד אותך לקרוא את אותיות שפת הקודש…” הירהר בקול וחיפש על השולחן, נזהר שלא להפיל דבר.

“אני יהודייה. התגיירתי. אין סיבה שלא אלמד את אותיות הקודש,” אמרה נעמה, משכה בכתפיה והביטה אל קצה המסדרון.

רחבעם פתח כמה מגילות, קרא בהן, סגר אותן ופתח אחרות, עד שמצא את מבוקשה של אמו.

“אמא,” אמר, “הנה השירים שכתב אבי המלך.”

נעמה נטלה מידיו את המגילה. הוא החליף אותה בשמירה על הפתח, נעמד בידיים שלובות על חזהו והטה את אוזנו לעבר המסדרון, דרוך לשנייה שבה יישמעו פסיעותיהם של השומרים.

מתוך הספר (איור: רינת גלבוע)

***

האותיות פיזזו מול עיניה של נעמה, והיא ניסתה להסדיר את נשימותיה ולהירגע.

“שיר השירים אשר לשלמה…” קראה בלב הולם וחייכה לעצמה. “ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין…”

ראשה הסתחרר, ברכיה נחלשו, ובעוד רגע עמדה להתעלף. הוא כתב עלי, זימזם בתוכה קול ענוג, הוא זוכר את האהבה שלנו, הרי בעיניו תמיד אהיה הראשונה, אשת נעוריו שנישאה לו כאשר היה נער צעיר. אז הייתי רק אחת בחייו, אשתו היחידה, וגם לאחר אלף נשים, איך אפשר לשכוח אהבה ראשונה?

עיניה המשיכו לרצד על המילים המלכותיות, והיא קראה בקול מתנגן: “שחורה אני ונאווה…” לרגע השתתקה, כיווצה את גבותיה והמשיכה לקרוא בשקט ולחשוב. לפתע הבינה.

שחורה ונאווה?! נבעתה. שחורה ונאווה?! הוא לא כתב את שיר האהבה עליה, אלא על מלכת שבא. ידעתי! חשבה בלבה. אותה הוא אוהב מכולן.

נעמה מחתה את דמעותיה, גילגלה בחופזה את מגילת הקלף, הניחה אותה על השולחן ויצאה מהחדר בריצה. הנער רחבעם מיהר אחריה לאורך המסדרון.

“אני רוצה להיות לבדי,” אמרה אליו בקול סדוק ומיהרה אל הגן.

***

“היפה בנשים” הוא קרא לאהובתו בשיר, חשבה נעמה כשנכנסה אל הגן. נדמה כאילו חלפו ימים בודדים מאז עזבה את בית אביה חנון מלך עמון והגיעה לכאן, לירושלים.

מערכת יחסים פתלתלה התנהלה בין בית דוד לבין ממלכת נחש העמוני, שהיה סבה, והיא שמעה על הפרשה העגומה שהתרחשה לפני שנולדה. הכול החל כאשר שאול רדף אחרי דוד, וזה נאלץ לברוח מפניו ולהחביא את הוריו ואת אחיו. תחילה החביא את משפחתו אצל מלך מואב, שכן משפחתו מצאצאי רות המואבייה. אולם מלך מואב הרג את הורי דוד, ורק אח אחד נותר, ברח אל נחש מלך עמון והתחבא אצלו.

לימים, כאשר מת נחש, ביקש דוד להשיב חסד למיטיבו ושלח משלחת מנחמים לנחם את חנון במות אביו. אבל המחווה הזאת הדאיגה את חנון, שחשד כי אנשי דוד נשלחו על מנת לרגל את עמון. במטרה להשפיל את אנשי דוד שלח אותם אביה בחזרה ליהודה כשזקנם חצי מגולח. אולי המראה בידח את חנון ואת אנשיו, אך יואב, שר צבאו של דוד, לא צחק כלל וכלל כאשר מיהר לצאת עם אנשיו למלחמה נגד אנשי עמון.

***

נעמה התכופפה אל שיח ורדים ריחני ונשמה עמוק לריאותיה את הריח המשכר. באותה מלחמה נהרג אוריה החתי. בת שבע אלמנתו היתה לרעייתו של דוד המלך. התינוק הראשון שנולד לדוד ובת שבע נפטר, אך לאחר שנה נולד להם תינוק אחר – שלמה.

המלחמה בין ישראל ועמון נמשכה גם לאחר הולדת שלמה, עד שעמון נלכדה כולה. מאוחר יותר, כאשר מרד בו אבשלום בנו, נמלט דוד עם אנשיו אל הגלעד. שם קיבל את פניו דודה, שובי בן נחש, אשר כיבד את הנמלטים במזון. היה זה האות לפיוס בין דוד לממלכת עמון, שכתוצאה ממנו נשלחה להינשא לבנו של המלך, לשלמה.

“משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו”, נזכרה במילים המרגשות שקראה במגילה, ומיד נצבט לבה מהמחשבה שהמילים נאמרו לאותה שחרחורת, מלכת שבא, שהופיעה באחד הימים.

“באתי לנסות את המלך בחידות,” הכריזה הוד רוממותה כאשר פרצה בסערה אל הארמון, לאחר שעשתה את הדרך הארוכה מממלכת שבא. מכל הזהב, הבשמים והאבנים הטובות שהביאה עמה מלכת שבא היה אפשר כמעט לבנות מקדש חדש, אבל שלמה כבר סיים לבנות את בית המקדש, ההיכל המפואר והמהודר ביותר בעולם.

מהרגע הראשון נעמה לא סבלה אותה, את מחדדת החידות. היא לא הבינה איזו הנאה הפיקה המלכה הזרה מכך שבילבלה את שלמה באולם שלם של פרחים, שרק אחד מהם אמיתי, או בהיכל מלא נשים וגברים הנראים זהים, ששלמה התבקש להבדיל ביניהם. מי צריך את החידות שלה?

השמש שקעה באופק והשמים נצבעו בגוני אדום וסגול. נעמה חלפה מתחת לעץ תפוח שעמד בשיא פריחתו ועל ראשה נשרו עלי כותרת לבנים ריחניים שדמו לפתיתי שלג. תור מבוהל ניתר מן העץ בקריאות רמות ועף משם, ונעמה ידעה שהיא צריכה לחזור ולקרוא שוב בשיר השירים אשר לשלמה.

***

“אמא, אני נבוך לעשות זאת בשנית,” מחה רחבעם וחיפש את המגילה על שולחנו של המלך. “ומה אם יתפסונו השומרים? הרי אני יורש המלכות ואני עלול לסכן את עתידי. עוד יחשבו שבאתי לגנוב משהו מאבי המלך. כיצד אסביר לכולם שאמי רוצה לגלות למי כתב אבי את שיריו?”

“רחבעם, אתה יודע שאביך אוהב אותך, כפי שסבך, דוד המלך, היה כרוך אחריך. אתה זוכר כיצד ישבת בחיקו של דוד, והוא אמר שיש לכם מכנה משותף – הוא נולד מרות המואבייה ואתה נולדת מנעמה העמונית? הוא אפילו כתב על כך בספר תהלים, ‘רבות עשית אתה, אלוהים אלוהי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו’. במילים האלה הוא התכוון אליו ואליך, רחבעם. נו, האם מצאת? מהר, פן יבואו השומרים.”

“יש פה כל מיני מגילות. ברובן מופיעים משלים ופתגמים. הו, הנה המגילה עם השירים.” הוא זינק לעבר אמו, הגיש לה את הקלף ונעמד ליד הדלת.

***

נעמה אחזה במגילה בידיים רועדות וקראה מן המקום שבו הפסיקה אתמול: “לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך, רעייתי…” היא קראה בקפידה את ההמשך, כמו ניסתה לשנן את המילים ולזכור אותן מאוחר יותר כאשר תהיה לבדה בגן.

טעיתי, חשבה בחיוך קל. הוא לא כתב את שיר האהבה למלכת שבא, אלא לבת פרעה. גם אותה לא סבלה, את היהירה שרקדה שמונים מינים של ריקודים בלילה שבו סיים שלמה לבנות את בית המקדש. היו סוגי זמר שונים לכל צורת עבודה זרה, ובת פרעה הצליחה לאלץ את שלמה להאזין לכולם.

את ההרמון של שלמה מילאו נסיכות בנות אומות שונות מרחבי העולם, כמו ביקש המלך לאחד את העולם בברית נישואים עמו ולהביא בכך שלום עולמי. האם את בת פרעה אהב יותר מכולן, מבין שבע מאות נשיו ושלוש מאות פילגשיו?

“אמא, השומרים באים,” קרא רחבעם. הוא מיהר פנימה, חטף את המגילה מידי אמו והניחה על השולחן, נטל את ידה ונס עמה מהחדר.

לאחר שנרגעו, נפרדה נעמה מבנה ופסעה אל הגן.

“‘אני חבצלת השרון, שושנת העמקים’,” זימזמה לעצמה וניסתה לחבר מנגינות למילים היפות שזכרה בעל פה. “‘הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו’.” לוּ רק יכלה להשמיע לשלמה את המנגינות שהתאימה למילים.

היא ידעה שלמחרת תהיה חייבת לחזור לשם בשלישית.

***

“אמא, זאת הפעם האחרונה שאנחנו מסתכנים,” לחש רחבעם והגיש לאמו את המגילה. אחר כך נעמד ליד הדלת והביט לכל עבר.

עונג פלאי פשט בגופה של נעמה עת המשיכה לקרוא את המגילה מהמקום שבו הפסיקה אתמול.

“מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה… אל גינת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל, הפרחה הגפן, הנצו הרימונים…”

ראשה של נעמה הסתחרר מעוצמת אהבתה לשלמה. “שובי, שובי, השולמית, שובי, שובי ונחזה בך…”

רגע אחד, חשבה לעצמה, הוא לא כתב את שיר האהבה לבת פרעה, כי אם לאבישג השונמית, הנערה היפה שהובאה לדוד המלך בערוב ימיו?

“ידעתי שהוא מאוהב בה,” פסקה בשקט. הרי הוא ציווה להרוג את אחיו אדוניהו, שביקש להינשא לה. אמנם כולם חשבו ששלמה עשה זאת מחשש שאדוניהו ייקח ממנו את המלכות, אבל אולי פשוט קינא לאבישג היפה? היא שמטה את המגילה על השולחן ויצאה מהחדר. עם יופייה של אבישג לא היתה יכולה להתחרות.

רחבעם מיהר אחריה. “אמא, את נטרפת מהמגילה,” אמר. “אולי די?”

היא הביטה בו בעיניים לחות ומיהרה אל הגן, להתנחם בריחות השושנים ובמראה ניצני הרימונים.

***

להפתעתה הרבה של נעמה, לאחר שירדה החשיכה על העיר הופיע הנער רחבעם בגן כשחיוך דק נישא על שפתיו.

“אני יודע למי כתב כבוד אבי המלך את שירי האהבה,” אמר כממתיק סוד. “ניגשתי אליו ושאלתי אותו.”

“מה עשית?” נעמה פערה את עיניה. היא לא האמינה שסוד קנאתה נחשף בפני המלך.

“שאלתי אותו…”

“על השירים?” קולה כמעט נחנק.

“כן, וכבוד אבא המלך ענה לי,” אמר הנער רחבעם וחיוך ריצד בעיניו הגדולות. “השירים שחיבר אבי במגילה שהוא קורא לה ‘שיר השירים’ מתייחסים לאהבה בין כנסת ישראל לבין אלוהים. אבי הסביר לי כי הרעיה המופיעה בשירים היא משל לעם ישראל והדוד הוא בורא העולם. האין זהו סיפור האהבה הנפלא והמושלם ביותר בעולם?”

דמעות הציפו את עיניה של נעמה והיא חייכה.

“אבי נטל את ספר בראשית וביקש שאשב לידו,” הוסיף רחבעם. “הוא הקריא לי את הפסוק ‘ונברכו בך כל משפחות האדמה’ ופירש כי אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שיש לו שתי ברכות טובות עבורו – רות המואבייה ונעמה העמונית.”

“אני הברכה הטובה? כמו רות המואבייה?” שאלה נעמה והרגישה חום פושט בלחייה.

“ועוד דבר ביקש אבי למסור לך, אמא,” אמר רחבעם והמשיך לחייך. “הוא ביקש שאקרא לך פסוק שכתב בספר משלי: ‘יהיה מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך’. כן, אמי היקרה, מבין אלף הנשים של אבי, יש לי תחושה שאת המילים הללו הוא כתב על מישהי מסוימת, מישהי שתמיד תהיה המיוחדת ביותר בעיניו והיקרה לו מכול. כי גם מלך שיש לו אלף נשים תמיד יזכור את האישה הראשונה שנשא בנעוריו.”

רחבעם נכנס בחזרה לארמון והותיר את נעמה על ספסל האבן בגן, כשהיא מחייכת לעצמה. ציפור בעלת נוצות מפוספסות בצבעי שחור-לבן וציצת ראש הדומה לכתר חצתה את הגן בשריקות ובציוצים, ולבה של נעמה היה מלא עד גדותיו באביב.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה