19 יצירה מקורית

• סיפורים

חול יבש, חול רטוב / סיפור מאויר מאת לוסי אלקויטי

(באהבה לסבתא)

אנחנו מבלים כל שנה  את חופשות הקיץ שלנו ליד חוף הים בעיירה קטנה
שרחובותיה סדורים, מקבילים, מצטלבים ושאין לה ולו מרכז מסחרי אחד.
ישנה חנות מכולת שמוכרת מצרכים בסיסיים בלבד כמו סוכר, קמח, ביצים.
הלחמניות והחמאה הן הדבר הנפלא ביותר בה.
את הכל אורזים בנייר עיתון ומסדרים יפה-יפה בסל שאני מביאה.
המכולת הזו תמיד אפלולית וקרירה וריח משקאות חריף ספוג בה, שהרי המקום משמש גם כבית-קפה קטן. רק שנראה לי ששותים שם יותר מהמשקה השקוף שמוזגים אותו בכוסיות קטנטנות,
ושיש לו ריח כזה שמכווץ את האף, ובגלל זה קוראים לו (למשקה הזה) חריף.

אנחנו גרים בבית קטן עם גינה קטנה וירוקה בחזית הבית וחצר אחורית מרופדת
מחטי אורן שבמרכזה עומדת משאבת המים החשמלית, שאסור לגעת בה כי מתחשמלים.

אם יש הפסקת חשמל צריך להשתמש בידית הארוכה וזה מאוד קשה למי שאין לו עדיין הרבה כוח.
סבתא לא מרשה לנו להתקרב לריבוע שבו המשאבה עומדת ודווקא שם יש את הנמלים הכי גדולות. חבל .
סבתא לוקחת אותנו כל יום לים, שנמצא במרחק כמה רחובות.
אנחנו צועדים בשמש, על הכביש. היא עם כובע רחב שוליים פרחוני על הראש וחלוק תואם,
אחי הקטן לידה, ואנחנו בלי כובע, בבגד-ים וסנדלים, אוחזות בדלי וכף.
כשנגמר הכביש ומתחיל החול, אנחנו כבר רצות כי הגענו לים. אנו מספיקות לפסוע כמה פסיעות על החול החם והרך, ושומעות את סבתא אומרת כמו תמיד: “לא להתרחק. לשבת כאן.”
“אבל סבתא” – אני מתלוננת כמו אתמול ושלשום – “אי אפשר לבנות ארמון בחול יבש.”
“ייקח לנו מאה שנה לחפור עד שנגיע לחול רטוב”, מוסיפה אחותי.
“לא” – היא פוסקת – “יושבים כאן בחול החם. אסור לשבת בחול רטוב כי מקבלים  ראומה בעצמות.
לא תלכו לחול הרטוב!” -היא חוזרת- “יהיה לכם ראומה בעצמות כמו לי.”
“מה, סבתא, בפולין כשהיית קטנה ישבת בחול רטוב ומזה נהיה לך ראומה?” אני שואלת.
“כן”, היא משקרת לנו בחיוך ועם מבט לעבר הים. “כשתרצו להיכנס למים נלך ביחד .
בנתיים אתן יכולות להביא מים בדליים.”
אנחנו מתיישבות ביאוש ומתחילות לחפור ואנחנו יודעות שרק כשהבור יהיה כל כך עמוק עד שכל היד תבלע לי בתוכו, רק אז נגיע לחול הרטוב שמתחת לחול היבש.
“בואי, נביא כמה דליים עם מים” – מציעה אחותי כשהיא מתעייפת מהחפירות – “ונעשה נטיפים.”
אנחנו מדווחות לסבתא, שיושבת ליד אחי ומאכילה אותו בננה באצבעות לתוך הפה.
הוא שקוע בלהעביר חול יבש מדלי לדלי ולא שם לב אליה.
היא מביאה גם לנו אוכל: כריכים, תפוחים וקלמנטינות.
אנחנו רצות על החול שהופך ללח יותר ויותר, וזוממות להישאר ליד המים מה שיותר,
כדי להרגיז את סבתא וגם כי זה הרבה יותר נעים מאשר לחפור כל הזמן בחול יבש ורותח.
אנחנו נוגעות באצבעות הרגליים במים והם מדגדגים,
שקופים וקרירים ומזמינים אותנו להיכנס.
“לא, אסור לנו” – אני עונה לגל הקטן – “סבתא לא מרשה.”
“תראי, יש לי קצף נהדר” – קורא לנו גל אחר.
“בואי”,  אומרת אחותי, “רק צעד אחד, ממילא צריך למלא דלי.”
ואנחנו פוסעות עוד צעד לתוך הגלים החביבים והמזמינים, מכווצות את הבטן מרוב קור,
מסובבות את הראש לכיוון סבתא, וגל ענק חום ומלוכלך מתרומם בשאגה ולופת אותנו בזרועות תמנון.
אנחנו צורחות – “סבתא, סבתא!!!”  אבל היא לא שומעת כי היא רחוקה והיא עסוקה בלהאכיל בננות .
הגל לא מרפה ומגרגר בכעס: “אני אוכל ילדים לארוחת בוקר ולארוחת עשר. אני אוהב תפוחים.”
“אתה אוהב תפוחים?” – אני שואלת מפוחדת, אך שמחה לסיכוי להינצל כי מיד מבריק לי רעיון בראש.
“כן, מאוד” – עונה לי הגל הרשע בחיוך.
“יש לנו המון תפוחים בסל של סבתא. הנה שם, בחול היבש, היא יושבת עם כובע  פרחוני”, ואני מצביעה לכיוון שבו היא יושבת.
“כן, אני רואה”, הוא מותח את עצמו גבוה כדי לראות.
“אם תאכל אותנו עכשיו לא תוכל לאכול תפוחים שאתה כל כך אוהב” – אני מנסה  בכל כוחי להיות נחמדה כדי להצליח במשא ומתן – “אם תשחרר אותנו, נוכל ללכת לסבתא והיא תשמח להאכיל אותנו בהמון תפוחים. יש לה אדומים, ירוקים, חמוצים ומתוקים מכל הסוגים. אנחנו מבטיחות לחזור מיד עם בטן מלאה תפוחים ואז כבר תוכל לאכול הכל ביחד.”
“כן”,  הוסיפה אחותי, “זה יהיה לך מאוד טעים.”
הגל מתרצה ומסכים לשחרר אותנו לאחר שאנחנו מבטיחות לחזור,
אבל הוא לא רואה שאני מצליבה אצבעות מאחורי הגב ואז ההבטחה מבוטלת.
אנחנו רצות מהר חזרה לכיוון החול היבש, היכן שסבתא יושבת,
ותוך כדי ריצה אנחנו מתכננות מה לעשות.
“איפה הדליים עם המים?” היא שואלת דואגת,
כי השארנו את כל הציוד שלנו ליד המים ומישהו יכול לקחת בלי רשות.
“אנחנו רוצות תפוח” – אני מבקשת. “כן, מאוד מתחשק לי עכשיו תפוח” – מוסיפה אחותי.
סבתא מוציאה מהסל שני תפוחים, אחד אדום, אחד ירוק ומגישה לנו.
“זה רחוץ”, היא אומרת – “הידיים שלכן נקיות?” היא שואלת,
והיא לא יודעת שזה לא חשוב  בכלל, כי לא לנו התפוחים.
“כן” – אנחנו משקרות ומשפשפות את הידיים בבגד ים.
“אפשר עוד אחד, למקרה שיתחשק לנו עוד?” – היא מושיטה לי בשמחה עוד אחד,
לא מאמינה לתאבון הפתאומי, והיא יודעת שאני בכלל אוהבת קלמנטינות.
אנחנו רצות שוב למים, אך נעצרות בחול הרטוב.
“תתקרבו לכאן”, רועם הגל שחיכה לנו כל הזמן בסבלנות גלית שאופיינית לגלים זקנים.
“לא, אסור לנו” – אני עונה.
“אבל הבטחתן”- כועס הגל.

“נכון, אבל הצלבתי אצבעות אז ההבטחה מבוטלת” – אני שמחה להראות לו מי פה חכם יותר.
“אבל אני רעב…”- הוא מנמיך את עצמו מעט ולא נראה כבר כל כך מפחיד. “אם לא לאכול ילדים, אז לפחות תפוחים…” – מלמל לעצמו.
“אבל אם ניתן לך תפוחים אתה תאכל ותשאיר קליפות וגרעינים בכל מקום ואסור ללכלך את הים”, אני אומרת ויודעת שהוא לא רואה את התפוחים המוחבאים מאחורי הגב.
“אני אוכל הכל, אני אוהב אפילו גרעינים. ואם ייפול לי משהו בטעות, לא נורא , הדגים יאכלו.”
“ומה אתה מבטיח אם ניתן לך תפוחים?” – אני שואלת.
“אני מבטיח לא להרים חול כשאני מתרומם, ולהיות יותר נקי.”
“אה, זה לא חשוב בכלל, אתה ממילא במים”- אני עונה ורואה  איך הוא נעצב וחושב על עוד רעיון.
“אולי תפסיק לנדנד אניות?” – אני שואלת.
“אבל זה נורא משעשע!” – הוא אומר ושוב מתרומם.
“הי, ככה לא תקבל שום תפוח!” – אני גוערת בו והוא מיד נרגע.
“אז מה עוד אתה מבטיח?”- שואלת אחותי.
עכשיו הוא כבר גל, גלונצ’יק, כולו קצף רך ואומר: “אני מבטיח לא לתפוס יותר ילדים.”

“אבל” – הוא הוסיף מהורהר- “לפעמים לא מצליח לי…”
“טוב, לפחות תשתדל” – אחותי אומרת לו.

בלי לומר דבר נוסף, אנחנו משליכות את התפוחים לים כמה רחוק שאפשר כדי שיצטרך להתרחק מאיתנו. הוא מנסה לתפוס לפחות אחד באוויר, אך הוא רואה את סבתא מתקרבת והוא נסוג מייד.

היא ראתה אותנו זורקות את התפוחים לים , והיא  באה בכעס.

אולי הגל אוהב סבתות לארוחת ערב?

לוסי אלקויטי – נולדה באורוגוואי לפני 52 שנים. עלתה לארץ בשנת 1973. למדה בתלמה ילין, במדרשה למורים לאמנות וב”בסיס” (קליגרפיה ומדליה אמנותית). הציגה בשלוש תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות. חברה באגודת המאיירים. כותבת בלוג ב”בננות”.