כללי

• פתוח לציבור

חמש מכשפות חוגגות את החיים / שהם סמיט

סקירה מיוחדת של הפיקצ'רבוק העברי "חמש מכשפות הלכו לטייל" מאת רונית חכם והמאיירת אורה איל

לרגל חגיגת שנת הפיקצ’רבוק בכתב העת “הפנקס”, הזמנו יוצרות ויוצרים בתחום האיור וספרות הילדים לסקור פיקצ’רבוקס בולטים בספרות העברית. אנו שמחים לארח את הסופרת שהם סמיט, הבוחנת את ספרן הקלאסי של רונית חכם והמאיירת אורה איל, “חמש מכשפות הלכו לטייל”, שיצא לאור לראשונה בהוצאת “איילות” בשנת 1993 וזכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור על שם בן-יצחק בשנת 1994, ועתה מתפרסם בהוצאת “אגם”.

אל “חמש מכשפות הלכו לטייל” התוודעתי “בסדר הלא נכון”, לאחר שפגשתי כל אחת מהן בספרוני הסדרה החביבה “מילות קסמים”, שבה זכתה כל מכשפה לשם ולעלילה משעשעת משלה. היכרות מוקדמת זו עם הפרסונות (ואיזה פרסונות!) של בבה, רולה-רול, סיסי, פיתה, ושודו, השד הכחול, עמדה לצדי כשהגעתי אל הספר שהוליד את הסדרה, ושבו החמש הינן עדיין בגדר מכשפות אלמוניות ולא מובחנות זו מזו, אלה במראן ובשמלותיהן הססגוניות שעל כל אחת מהן שורץ יצור זוחלי אחר.

לימים נדהמתי לשמוע מפי רונית חכם עצמה כי הספר האהוב והמצליח שזיכה את אורה איל בפרס בן יצחק נדחה על ידי כל הוצאות הספרים וראה אור בהוצאה עצמית. נו טוב, חשבתי, זה לא מפתיע. ספר כה לא ממסדי, כל כולו נונסנס ואנרכיה ובלי טיפת מוסר השכל.

כעת, בקריאה חוזרת, בלי ילדונים שצועקים “אוהו, אוהו/ אוהו, אוהא./ צנון ולפת/ רגלי קרפדה.” אני מוצאת את עצמי זזה פלום זזה פלאם באי נוחות למקרא החרוזים הלא מהוקצעים, ואם כבר מדברים על מכשפות, גם הלשון היא מכשפה גדולה, אבל כדי שהקסם יהיה מושלם, צריך להשקיע קצת יותר בחרוזים, בקצב ובמצלול. “חמש מכשפות הלכו והלכו,/ הגיעו לעיר הגדולה ועצרו,/ רצו קצת לנוח, לצפות במראות,/ טיפסו ועלו על בניין רב קומות.” – אינו משפט מכשף, וזו רק דוגמה אחת מיני רבות. אפשר שהמו”לים והעורכים שדחו את הספר היו פחות אידיוטים מכפי שחשבתי? אפשר שגם הם קראו את מקבת, הגם שלא בתרגומו הוירטואוזי של דורי פרנס שכישף את השורות האלה: “ביעבוע בריבוע/ אש רעה בל יכבוה./ עור נחש אשר הושל/ בקלחת תבושל/ כף צפרדע, עין טריטון/ צמר עטלף, פיתון/ לשון כלב, ינשופון/ לטאה לילית, שפיפון (…).” חשוב לזכור ולהזכיר: מי שדחו את “חמש מכשפות”, קיבלו לעיונם טקסט עירום, בלי איורים שעושים כל פיקצ’רבוק מוצלח למה שהוא: שלם הגדול מסכום חלקיו.

מה אפוא יש בספר הזה שהפכו לפיקצ’רבוק אהוב ומוצלח?

ראשית, יש בו תנופה ורוח שטות וחופש של חמש מכשפות היוצאות אל העיר הגדולה ועושות כל מה שמתחשק להן, כולל לזרוק קליפות תפוזים מהגג על עוברים ושבים, לעשות פרצופים, להבהיל קונים, לגהק בבית הקפה ושאר התנהגויות שאוי לה, לילדה המצויה, אם תעז לאמץ, קל וחומר בעת ביקור בעיר הגדולה. זה כשלעצמו דבר מבורך כי לילדות אין די מודלים של נשים פרועות ומשולחות רסן. לא חינוכי? חינוכי מאוד! לכולנו יש צורך להיות לפעמים פרועים ומשולחי רסן, וספרות פנטסטית היא מרחב בטוח שבו ניתן לחוות את החוויה המשכרת בלי לפגוע באיש.

שנית, מתקיימת בספר הלימה בין תוכן לבין צורה וכך אנו זוכים להכיר צד אחר, פראי וצבעוני מאוד של אורה איל החורגת בספר זה מהקו המדויק והמאופק המזוהה איתה. המכשפות בעמודים הצבעוניים (יש גם עמודי שחור לבן שאליהם אתייחס בהמשך) צויירו בגוונים שאפשר להגדיר כרעילים – ירוק, סגול, צהוב, כתום, ושחור – בקו חופשי, ואפילו גס. הן גרוטסקיות, מגובננות אפים וזקורות סנטרים, ועם זאת אינן מפחידות, ואפילו חמודות, אולי מפני שעל פניהן שורות שתי הבעות בסיסיות: שמחה, המובעת בחיוך רחב, ועלבון – ופה מעוקם או פעור – כל אימת שאחת מהן נשכחת מאחור.

השכחה הזו היא העומדת בלב העלילה המבוססת על חזרתיות. בכל פעם, בשיא הכיף והבלגן, אחת המכשפות ניזוקה ונשכחת מאחור. חברותיה האגואיסטיות (כמו ילדים טרם המעבר במכבש החברה) ממשיכות בלעדיה כאילו אין מחר, כשבפיהן הפזמון החוזר האהוב כל כך על הקוראים הצעירים, והחוזר בשינויים קלים. כך עד שלא נותרת אלא מכשפה אחת. כשילד קטן מבחין בה וקורא “אמא תראי, הנה מכשפה!” האם, כדרכן של אמהות, מגיבה ב”אין בעולם מכשפות, חמודי,/ בוא נלך, אני ממהרת נורא!” הילד, לא משתכנע, “ממשיך להביט לאחור”, “המכשפה עושה לו פרצוף של חמור” – הומור לא מעודן שמביא לא מעט קוראים צעירים לידי צחוק מטורף – ומכאן, לאחר שהמכשפה מרגישה בודדה (כאן בכל זאת מסתמנת כניעונת לנורמות החברתיות) היא חוזרת ואוספת את חברותיה על גבי המטאטא, עד שהן חוזרות להיות חמישיה, גוף אחד. או אז הן שבות הביתה, בוחשות בקדרה (מרק ירוק עם תולעים) ושוכבות לישון, זו לצד זו – בכפולה שחורה יפהפייה – כשהן ממלמלות את שירן, במשובש, להנאת הטף (הקרפדה הופכת לעכברה).

זהו?

לא. הזכרתי את עמודי השחור-לבן, ולאלה, המשמשים גם כמצע לטקסט, יש מקום של כבוד בחוויית ההנאה מעלילת הצבירה והגריעה. בשלב שבו המכשפות נשמטות מהסיפור (לשמחת הטף, כי מכשפות נשכחות לא מעוררות רגשי אשם), איל מנצלת את עמודי שמאל שבכפולות כדי להראות כמה מכשפות ישובות על גב המטאטא ואילו בשלב שבו הן נאספות – עם העלילה המשנה כיוון – האיור מועבר לעמוד הימני. לעומת האיורים הצבעוניים שבהם המאיירת חוגגת בשלל גוונים את הפעילות האנרכית התורנית של המכשפות (מכשפה שנפלה לעוגה, מכשפה שנשכחה על גג והפריזורה שלה משמשת לקינון ציפורים וכו’), בעמודי השחור-לבן היא חוזרת אל הרישום המעודן והמדויק.

בעמודים אלה המכשפות משועתקות והן כמעט בחזקת עיטור, וינייטה של מכשפות על מטאטא, שתפקידה להמחיש את מספרן המשתנה. העמודים האלה, שבשירות הלוגיקה, מהווים קונטרפונקט צורני וצבעוני לעמודי הבכחנלייה, מייצרים שקט ויזואלי, מסייעים להתמצאות בעלילה, ולא פחות חשוב – משמחים ילדים רכים העושים את צעדיהם הראשונים בעולם המתמטיקה.

לסיום, הסקירה לא תהיה שלמה בלי התייחסות לכריכת הספר שהינה פורצת דרך של ממש בספרות הילדים (לצד “לילה חשוך אחד”, שכתבה ואיירה אורה איל) ובוודאי לא הזיקה למכירות: כריכה שחורה משחור שמתוכה זוהרות, בצבעוניות עליזה, חמש יצוריות ססגוניות שחוגגות את החיים, פשוט כך. כמה ספרי ילדים אתם מכירים שמציעים לכם את המסר הפשוט והכה נחוץ הזה?

שהם סמיט – נולדה בשנת 1966 בירושלים. סופרת ומבקרת ספרות. פרסמה שני קובצי סיפורים קצרים ועשרות ספרי ילדים. כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2008, פרס לאה גולדברג לשנת 2017, פרס ביאליק ופרס אקו”ם לשנת תשע”א, ופעמיים כלת פרס שרת התרבות על שם דבורה עומר.