11 יצירה מקורית

טור הרחוב – “איש בלי בית” / מאת: איריס ארגמן, איור: תמר הוכשטטר

בחלקו החמישי של הטור - שיר ואיור מקוריים, הממשיכים את מסע ההתבוננות ברחוב

ינואר 19, 2011  

איריס ארגמן – מנהלת תכנית ספרות ילדים בתכנית קרב למעורבות בחינוך, בעלת תואר שני בספרות (אוניברסיטת תל אביב) ותואר ראשון בספרות השוואתית וחינוך (האוניברסיטה העברית). סופרת ילדים בשעות הפנאי (:דובון ולישון”, “קונכיית הסיפורים”, “הרפתקה בחולות”, “בכיסים של גילי”). בקרוב יצא לאור ספר ילדים נוסף בהוצאת “מטר”. מנחת מועדוני קריאה וסדנאות כתיבה לילדים ונוער. אוהבת לאסוף…

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

11 תגובות:

  1. madmi הגיב:

    הטקסט והאיור משלימים כל כך. טור מקסים מדי שבוע.

  2. איריס ארגמן הגיב:

    תודה! כל כך נעים לשמוע.
    איריס

  3. אוהד הגיב:

    מצויין, משובח ומרגש
    ונמנע מהקישט של לרחם יותר מידי על האיש או לחליפין לחשוב שהחיים שלו מעולים.
    בקיצור לדעתי קלעת בול (שוב) למוחו של ילד

  4. טלי הגיב:

    תודה לאיריס על השיר היפה, ולתמר על האיור. מאוד דיבר אלי האופן בו האיור מרחיב את השיר וקורא בו בין השורות, הילד שמתבונן במי שמחוצה לו, ומרגיש את הפער בין האחדות בה הוא חי בביתו שמחבק אותו לבין המציאות האחרת. הוא חווה את המציאות האחרת ככזו שמפרידה אותו מעצמו. הוא הופך להיות הוא וגם זולתו שמתבונן בו. הוא גם זה שישן לו במיטתו, מוגן היטב מתחת לשמיכה ועם החתול שעוד מגביר את תחושת הביתיות המוכלת, ואילו צד נוסף שלו כבר מתבונן בו עצמו מבחוץ, כמי שיודע שיש מציאויות אחרות של קיום. השיר מתאר בפשטות את ההתהוות הזו, הילד מתבונן אך חוזר למיטתו. כקוראת היה לי סוג של עצב על כך שהילד לא יוכל לשנות את היות האחר חסר הבית. הוא חוזר למיטתו והזר האחר נישאר על הספסל בחוץ.

  5. צפנת בן דוד הגיב:

    השיר עדין ומעלה סיטואציה רגשית מנקודת תצפית של ילד , אך כדאי לשים לב לשינויים מהותיים הקיימים בין האיור לשיר. השינויים שיוצר האיור מרחיבים את התחושה לגבי עמדת הילד בשיר וגם אומרים משהו משמעותי על יחסי טקסט-איור.
    האיור מעמיד את הילד המתבונן ואת חסר הבית הישן כלולים באותו מרחב, בשונה ממה שכתוב בשיר שבו הילד מביט דרך חלון אל האיש הישן על הספסל שבחוץ. נראה לי שבחירה זו של המאיירת – להעלים את ההפרדה בין פנים וחוץ, ולא לתת ביטוי או רמז לחלון, מעידה על עמדה שונה מזו המנוסחת בשיר לגבי יחסו של הילד אל העולם שבחוץ.
    תהייתיו של הילד בשיר לגבי הישן על הספסל, נשמעות כהדהוד של מחשבות אמהיות. מה הוא מרגיש?… והאם היה לו פעם בית, ואבא ואמא ושמיכה?… שאלות שכאלה, כוללות לדעתי הנחת יסוד שהעבר של האדם יכול להיות מקור נחמה, או גן עדן אבוד. או רמז לכך שאם היה לו עבר שכזה, עם אבא ואמא ושמיכה, אולי לא היה שוכב ככה על הספסל. אלו אינן תהיות ילדותיות טהורות, הן משקפות חשיבה האופיינית לאדם מבוגר, הורה, שחש את המצוקה של חסר הבית מהצד שיודע לטפל, להרגיש, לכסות בשמיכה, להיות אבא ואמא.
    באיור נראה כי התהייה שונה. האחר נראה שמנמן, רגוע, שקוע בשינה נעימה. הוא עטוף היטב וחתול מכורבל על גבו, מה שמעצים את התחושה שהילד קולט את הישן על הספסל במצב המנחם שאליו הוא אולי שואף.
    האיור, מבחינה זו משקף את המישאלה של הילד להשלמת העולם, בעוד שהשיר נשמע יותר כהקלטה של תגובות הוריות.

    וכך, מנהל האיור דיאלוג עם השיר. האיור לדעתי מבטא עמדה שונה ואולי יותר אוטנתית של העמדה הילדית. ובכך מתקן את עיצוב העמדה הילדית שבשיר שבה השתלט הקול ההורי על עולמו של הילד.
    בהרבה שירי ילדים, ניתן לזהות קולות הוריים מאוחסנים בדמויות ילדים ויוצאים לכאורה מעמדותיהם הילדיות. במקרה הזה, מצליח האיור לעצב את העמדה הילדית באופן יותר אוטנתי ומשכנע, ובכך מחלץ את הטקסט ממקום שנשמע קצת מזייף.

    צפנת

  6. תמר הוכשטטר הגיב:

    אני זוכרת תקופה, כשהייתי ילדה, בה החלטתי לנדוד עם המזרון שלי למקום אחר בכל לילה. נראה לי משעמם לישון תמיד במיטה שלי, בחדר שלי,. וכך ישנתי לילה אחד מתחת לשולחן בסלון ולילה אחר בחדר האמבטיה (כנראה שלא הרחקתי מעבר לדשא)….
    עכשיו אני חושבת, בעקבות מה שכתבת צפנת, שהשיר של איריס דיבר אלי כך: יותר בסקרנות מאשר בעצב, או בפחד מהאחר.
    איירתי את השיר בהתלהבות מהאפשרות המרגשת הזאת: לישון בחוץ!

  7. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    תמר, אהבתי את הפרשנות האישית-אמנותית שלך לשיר.
    ‘הסרת’ החלון-וילון והימצאות הילד והאיש באותו חלל, ללא מחיצות, יוצרת (אצלי) תחושה של קירבה ביניהם.
    גם הדמיון בין מיטת הספסל למיטת הילד מחזקת את ההזדהות בין השניים.
    מעניין שתנוחת החתול וצבעו האפור דומה לתנוחת האיש האפור, והחתול גם ‘מתחבר’ לקבוצת החתולים המצוירת על הפיז’מה של הילד.
    הצלחת מאוד להאיר ולהעשיר את השיר.

  8. דינה הגיב:

    השיר והאיור שניהם יפים, רגישים ומרגשים בעיניי. אני רוצה לחלוק על דבריה של צפנת בן דוד בענין נקודת התצפית בשיר. לדעתי, זוהי ראייה ילדית מובהקת ומשכנעת. גם התהיות על האיש ועל מצבו ובעיקר ההתנתקות של הילד בסוף השיר. הוא סוגר חלון ווילון ונרדם ללא הרגשות שמעורר בו האיש. לפני ההרדמות יש לו צורך להגן על עצמו,להרחיק מחשבות מטרידות ולהתכנס בעולם החמים והבטוח שלו. לדעתי, זה מאוד משכנע ואמיתי.
    יחד עם זה מאוד סקרנה אותי הראייה השונה שמאפשר האיור. אני מאמינה שלמאייר יש חירות אמנותית, שמקנה לו יכולת להציג ראייה שונה לגמרי של הטקסט, ראייה שלא בהכרח מתאימה את עצמה לראייתו של הסופר/משורר. איור כזה לאו דווקא מתווכח עם הטקסט, אלא מעניק לו רובד נוסף ומעשיר אותו. זה מה שעושה כאן האיור היפה של תמר הוכשטטר.

  9. שיר יפה מאוד. ואני תוהה באמת מאיזה נקודה הילד מסתכל ומבין את התמונה. ז”א הפרשנות של תמר נראית לי מאוד ילדית, תואמת.
    ובכל זאת נשארה בפרשנות האיורית מידה של חרדה למצב האיד בזה שלא ציינה באיור גבולות של בית. לא נתחמו קירות או חלון.
    בשיר אני רואה בסוף בסגירת החלון והוילון, משהו מצד אחד כמו טלוויזיה, כשרוצים מכבים. ומצד שני כסוג של הגנה בריאה מפני הצער, ובחירה שלא לראות יותר כי קשה לי.
    ברכות.

  10. אלכס הגיב:

    שיר יפה שמתכתב עם שירה של תרצה אתר “האיש” (אתר 1971)

    אמא אמא –
    הנה איש
    לבדו בצד הכביש
    לבדו על הספסל
    לבדו
    בכלל בכלל

    אמא למה הוא שותק?
    למה הוא כזה מסכו
    רק יושב ומפהק
    אין לו אמא?
    הוא זקן?

    אמא אמא יש לו בן?
    יש לו אח?
    תגידי – כן?
    אמא,
    למה הוא מסכן.

  11. איריס ארגמן הגיב:

    תודה רבה.
    שיר מקסים!

כתיבת תגובה