יום אחד אולי אפרוש כנפיים / יותם שווימר
רשימת ביקורת על ספרו של בוב גרהם, "איך לרפא כנף שבורה"
אוגוסט 1, 2012
בכל קריאת ספר לביקורת אני חוזר לשאלה הבסיסית ביותר: מהי יצירה טובה לילדים? על אף שנדמה כי התשובה פשוטה למדי – לפחות מבחינת הצבת הקריטריונים למענה – אין זה כך. הסיבה העיקרית הנה הגמישות שהספרות מחייבת מקוראיה. את היצירה הספרותית לילדים לא ניתן לתחום ב”כך צריך” או “כך ראוי”, משום שכל יצירה דורשת קשב אחר והתבוננות ייחודית. הדבר נכון ליצירה אמנותית באשר היא, אולם ביצירות לילדים נדמה כי העניין חזק פי כמה. נוכל לעמוד על חריזה לא מדויקת, על איורים לא מקצועיים או פשטניים, על היעדר עיצוב דמויות משכנע וכן הלאה. אך היצירות הטובות באמת הן אלו שמרחיבות את המנעד הרגשי; שמלמדות אותנו משהו חדש על העולם ועל הספרות; שמחייבות אותנו להתגמש ולהתמסר לעולם שהן מציגות בפנינו. כזה הוא ספרו של בוב גרהם, “איך לרפא כנף שבורה” (כנרת).
אינני נוהג לעשות זאת, אך אבקש להביא את הטקסט – שתרגמה יפה תמי הראל – במלואו: “גבוה מעל העיר, איש לא שמע את חבטת הנוצות הרכה בשמשת החלון. איש לא ראה את הציפור הנופלת. איש לא הבחין בה. רק ביל. ביל ראה ציפור עם כנף שבורה… והוא לקח אותה הביתה. אי אפשר להחזיר למקומה נוצה שנשרה. אבל לפעמים אפשר לרפא כנף שבורה. בעזרת מנוחה… וזמן… ומעט תקווה… הציפור תוכל שוב לעוף. ביל פרש את כפות ידיו… ובמשק כנפיים התעופפה הציפור אל-על.”
הסיפור נפתח בניסוח מצמרר של האירוע הדרמטי. הילד ביל מוצא את הציפור ויחד עם הוריו הוא מטפל בה עד שחרורה לחופשי כשהיא מחלימה. זה הכול. סיפור פשוט ומינורי. במידה מסוימת, הוא מעט קלישאתי. אולי אפילו ייתפס כמחנך לסובלנות, לאהבה לבעלי החיים וככזה שמצביע על החשיבות של העזרה והתמיכה, ויחד עם זאת – על ההכרח לשחרר את המטופל ולא להחזיק בו לאחר שהתפקיד של הילד כמטפל מסתיים. קריאה כזו – אשר כותרת הספר מרמזת אליה בשל הניסוח הדיווחי-טיפולי – את הספר היא לגיטימית ונכונה, אך היופי הגדול של היצירה הוא האופן בו מספר גרהם את הסיפור, דרך הטקסט והאיור, ומה הוא עושה עם התבנית המוכרת.
הסיפור של “איך לרפא כנף שבורה” מונע דווקא על-ידי ההשהיה. המספר נמנע מתיאורים מפורטים, כאשר גם הסיטואציות הדרמטיות – בייחוד סצנת הפתיחה – אינן מתוארות בהרחבה, אלא בתמצות הנדרש להעברת הפן הרגשי שנגזר מאותו אירוע. החזרה המשולשת על הניסוח “איש לא שמע/ראה/הבחין” תורמת לסיפור בכמה אופנים: הראשון, באמצעותה מעצב גרהם את העולם בו מתרחש הסיפור – עולם מנוכר, שאינו ער לפגיעה של הציפור, אשר נתקעה בחלון גורד השחקים ונפלה מטה לרצפה בחוסר אונים. השני, היא מחדדת את הפן הרגשי של האירוע המציג את אומללותה ובדידותה של הציפור, במעין מנטרה מדכדכת. והפן השלישי והחשוב ביותר, לטעמי – היא יוצרת השהיה עד לבואו של הילד ביל.
כיוון שגרהם לא הרחיב בתיאור הנפילה (כיצד היא התרחשה, איך הציפור נראית או מגיבה אליה, וכן הלאה), והטקסט מתמקד בבדידות – ההשהיה מובילה למפח נפש כבר בתחילת הסיפור, ולכן הופעתו של ביל היא בגדר הופעתו של גיבור-על ממש. והוא גיבור משום שרק הוא ולא אף אחד אחר, שם לב לציפור הפצועה. כמה כוח יש בניסוח התמציתי – “רק ביל”, שנתמך בניסוח שמחזק עוד יותר את ייחודו של הילד – “ביל ראה ציפור עם כנף שבורה”. קודם לכן לא ידענו מה מצבה של הציפור, וזאת משום שאיש לא הבחין בה. כעת, משהיא זכתה לתשומת לב, אנו מקבלים מידע נוסף אודותיה. בכך יוצר גרהם קשר הדוק בין המספר לבין העולם הסיפורי: הופעתו של ביל לא רק שתניע את העלילה, אלא היא והיא בלבד מאפשרת למספר להמשיך בסיפורו.
ההשהיה שנבנית מפתיחת הספר באמצעות הטקסט מתגלמת גם באיורים. גרהם, שגם אייר את הספר, צבע את המרחב בו מתרחשת העלילה בצבעים אפורים וקרים. כמעט ולא ניתן להבחין בציפור שנתקעת בחלון בכפולה הראשונה. העיר מתפרשת על כל הכפולה וקטנותה של הציפור מהדהדת בעוצמה. לאחר מכן, הוא ממקד את המבט בנפילתה האיומה ומותיר אותנו עם רצף של תמונות קשות למדי: הציפור שוכבת חסרת אונים, ייתכן ואפילו מתה, בעוד עוברי האורח בעיר מצוירים רק מפלג גופם התחתון (הם הרי אינם רואים), וצבועים בצבעים קודרים ועגמומיים. גם בפן הוויזואלי מתקיימת השהיה, אשר נשברת עם הופעתו של ביל, שהוא היחיד שצבוע בצבעים, הבוהקים בינות האפרוריות של שאר האנשים. הוא מגיח לרחוב מהרכבת התחתית – כלומר, מתחת לאדמה, ואולי בשל גובהו, ואולי פשוט מפני שהוא ילד – הוא מבחין בציפור.
ברצף של סטריפים המזכירים קומיקס, משרטט לנו גרהם את ההתוודעות של ביל אל הציפור. בהתחלה הוא מבחין בה ועומד לצידה מופתע ועצוב. לאחר מכן, אמו – שרק חלק מדמותה צבוע – מנסה לקחת אותו מהמקום אך הוא אינו נסוג. הדרמה מושהית על ידי האיורים וריבוי הסצנות המאוירות, אשר מתארות את מה שלא נאמר בטקסט. לפיכך, כאשר המספר תורם לנו את פיסת המידע “ביל ראה ציפור עם כנף שבורה”, אנו כבר מבינים שמשהו טוב הולך לקרות. ואכן, משהו טוב מתרחש והאיור מרהיב להציג זאת בכפולה צבעונית יפהפייה ללא טקסט, העומדת בניגוד מוחלט לאפרוריות של המרחב שהוצג עד כה. גרהם עשה בחוכמה שמיקד את העין בביל והציפור והציף אותם באור בוהק, המתכתב עם הפן הרגשי של הסיטואציה.
אך היופי לא נגמר כאן, משום שבכפולה הבאה – גם היא ללא מילים – עובר גרהם ל”זום אאוט” ומתאר “ממעוף הציפור” את קטנותם של ביל והציפור בין כל העוברים והשבים, כשהם מוקפים באותו עיגול זוהר. בכך יוצר גרהם קשר לפתיחת הסיפור, בה הוצגה קטנותה של הציפור, שכעת נמצאת בידי מושיעהּ.
ומנקודה זו נכנסות לתמונה דמויות ההורים. לאחר שהוצגו לנו שתי כפולות ללא טקסט (מהלך אמיץ למדי, יש לציין), צייר גרהם בריבועי קומיקס את תגובתה של האם לציפור הפצועה. היא אינה שואלת שאלות, והמספר אינו מתאר לנו דבר במלל, אך אנו חוזים בחמלתה ובעזרה שהיא נותנת לציפור – עזרה אשר באה לידי ביטוי בפן הוויזואלי, עם צביעת דמות האם בצבעים חמים. מכאן ואלך, הצבעים נותרים חמים, בעוד הצביעה העדינה של גרהם והאיורים הנאיביים משהו מעוררים תחושה נעימה ואופטימית, בזמן שביל והוריו מטפלים בציפור. גרהם משחק עם ה”ליי אאוט”, ומציג את ההתרחשויות בריבועי קומיקס, באיורים על כפולה שלמה, ובחלוקות שונות של האיורים על כל עמוד. נוצר קונטרסט מעניין בין ריבוי האיורים והסצנות המתוארות באמצעותם ובין המלל התמציתי מאוד, הממקד את הקוראים בפן הרגשי. מנוחה, זמן ותקווה – אלו שלושת המילים שמופיעות בתשעה עמודים! כיאה לפיקצ’רבוק מוצלח, גרהם שומר על יחסים משלימים בין הטקסט והאיור. במקרה הזה, הטקסט מציין בקונקרטיות את שנדרש – ומתוך הצמצום מתגלה העוצמה הרגשית, כפי שהיה גם בתחילת הסיפור; האיור, לעומת זאת, מתאר את הדינאמיות, את הפעולות, את המסירות של הדמויות ואת הזמן שחולף עד שתהליך ההחלמה נשלם. האיורים של גרהם מרובי פרטים (בין השאר של יצירות אמנות התלויות על קירות הבית, ואף פוסטר של “מקס”, גיבור ספר אחר של גרהם) ועל אף שפניהן של הדמויות אינן משורטטות בפירוט, ההבעות המרומזות מצביעות על רגשות כגון שמחה, התפעלות, עצב, דאגה וחמלה. העובדה שלוקח זמן רב לציפור להחלים מונעת מהסיפור להיות בלתי אמין ולהציג את ההחלמה כבמטה קסם. הציפור אכן פצועה ותהליך החלמה הוא ארוך, ועל ידי ההשהיה הזאת מעצים גרהם את המסירות של הדמויות וגם את המתח הדרמטי שנבנה עד לקתרזיס המיוחל. בשל כך, כאשר המספר טוען סוף-סוף כי “הציפור תוכל שוב לעוף”, אנחת רווחה אמתית עשויה להיפלט, משום שגם הקוראים הופכים שותפים למאבק של ביל והוריו.
סצנת הסיום של שחרור הציפור ממשיכה מבחינה וויזואלית את הקו החם והמנחם, עם שובו של ביל והציפור לרחוב הסואן. הבחירה לחזור למרחב הבעייתי והמנוכר לשם שחרור הציפור (ולא לפארק, לדוגמא), מאפשרת לגרהם להשתמש באפיונים וויזואליים קודמים כדי להטעין את הסיפור במשמעות וגם לבצע מעין תיקון של האסון. הכפולה בה רואים את ביל פורש את כפות ידיו ומשחרר את הציפור לחופשי היא “אחותה התאומה” של הכפולה בה הרים את הציפור הפצועה. הרקע צבוע באותם צבעים בוהקים ומאירים, רק שהפעם התנועה שונה: במקום הכיפוף של ביל והסטאטיות של הציפור, ביל עומד זקוף בתנוחה של שחרור, ואילו הציפור מדגימה את הדינאמיות שנשללה ממנה מהרגע הראשון בסיפור. או אז עובר גרהם לנקודת המבט בה פתח את הספר, בעוד אנו מתבוננים מגבוה על הציפור שנוסקת מעלה (ולא צונחת מטה), ואילו ביל והוריו מתוארים כדמויות קטנטנות, שרק אותו עיגול זוהר מבדיל אותם משאר האנשים. כיאה לסיום אופטימי, גם העיר צבועה כעת בצבעים בהירים יותר וכך גם האנשים, כאילו רצה גרהם להגיד שבמעשה טוב בודד יש את פוטנציאל לשינוי גדול בהרבה.
עניין מעניין נוסף המוצג באיורים קשור לעולם בו חי ביל. כאמור, המרחב העירוני מתואר כמנוכר לציפור, שניתן לזהותה כסמל לכל הפרטים האומללים, שלא שפר גורלם. אכזריותה של העיר בולטת על רקע טוב לבו של הילד ביל, אולם דווקא עם הגעתה של הציפור למרחב הבטוח, המכיל והדואג – ביתו של ביל – שותל גרהם רמזים לעולם החיצוני. בעיתון המשמש כמצע לציפור מופיעה תמונה של טנק; בכפולה לאחר מכן, בעוד בני המשפחה מטפלים בציפור, מופיעים מטוסים על מרקע הטלוויזיה; בעמוד הבא, כותרת העיתון החדש הינה “משא ומתן”. אווירת מלחמה שורה על הסיפור האינטימי והקטן הזה. בניגוד מוחלט להומאניות שמציגות הדמויות, המרחב החיצוני מתואר כאלים ומסוכן. הדבר מדגיש את הערך הגלום בהומאניות של הדמויות ובמקביל, את העובדה שגרהם אינו מבקש להציע לנו אידיליה כי אם אלטרנטיבה. לפיכך, לא ניתן להתעלם מהמשמעות הסימבולית של היונה כיונת שלום, כסמל מנוגד למלחמה. ושחרורה לחופשי, כמוהו כקריאה רבת עצמה לשלום, אחווה ורעות.
לא בכדי ביל הילד הוא זה ששם לב לציפור. גם לו עצמו יש משמעות סימבולית – הוא הילדים כולם, הוא דור העתיד שיכול לחולל שינוי ולהשפיע גם על המבוגרים, אם הם יהיו רגישים מספיק להצטרף אליו. כאשר ביל מוצא את היונה, הוא לוקח איתו גם את הנוצה שנשרה לה (אותה נוצה שהמספר אומר עליה כי “אי אפשר להחזיר למקומה נוצה שנשרה” – כלומר, לא ניתן לשנות את העבר). כאשר הוא משחרר את היונה, הוא משחרר יחד איתה גם את הנוצה שאסף. העבר, אם כן, עבר תיקון בהווה והשניים עפים יחדיו אל עבר עתיד טוב יותר. עתיד שבו למדו משגיאות העבר, קראו תיגר על המיליטריזם והניכור; עתיד שהוא יונה בריאה שעפה על רקע שמיים תכולים.
“איך לרפא כנף שבורה” – כתב ואייר: בוב גרהם. תרגום: תמי הראל, הוצאת כנרת, 2012.
יותם שווימר – עורך עצמאי וכותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים.
יותם, תודה על החשיפה לספר יפהפה ומרגש!
נרי
יותם, זה מקסים
כשהוא יצא לאור, הגשתי אותו בערב לילדי. “תראו איזה ספר נפלא” אמרתי להם “אני הולך להתקלח, וכשאחזור תספרו לי אתם את הסיפור”. הגורים עטו על השלל, הפכו בו וקראו את האיורים. אחרי המקלחת שלי שמעתי את “איך לרפא כנף שבורה” בגרסתם שהייתה נאמנה להפליא למקור. אין הרבה ספרים שמאפשרים את התרגיל הזה. מאז אנחנו קוראים בו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב…
כמה יפה
עד הפסקה האחרונה שכתבת, ראיתי וחוויתי בדיוק מה שכתבת. הפיסקה האחרונה הוסיפה לי עומק שהביא זיכוך. תודה
ועוד מילה: המשא ומתן הופיע בתהליך החלמת היונה, ומוסיף להפחת התקווה. ולבסוף כשהיונה החלימה יש רמז באיור שהיא מחרבנת על נפוליאון הענק שמפיל צל גדול על העיר
[…] "איך לרפא כנף שבורה" שכתב ואייר בוב גרהם הוא אחד מהספרים המאוירים היפים ביותר שתורגמו בשנים האחרונות. בניגוד גמור לדרמטיות המוגזמת, הצבעוניות המקושקשת והבלתי משכנעת והטקסטים הדלים שרואים אור לעייפה, ספרו של גרהם מהווה אתנחתא של ממש. או אולי רק לכאורה, שכן מעומקה של היצירה עולות סוגיות כבדות משקל כמלחמה, ניכור ובדידות. כאשר מוצא הילד הגיבור ציפור פצועה שאיש אינו שם לב אליה, הוא מחליט לטפל בה, עד שהיא מחלימה והוא משחרר אותה לחופשי. הסיפור הקטן הזה טומן בחובו עולם ומלואו, אשר נתמך באיורים החכמים של גרהם, להם ניתן מקום מרכזי בספר. איור: בוב גרהם […]
[…] הילדים הטובים ביותר שראו אור בשנה האחרונה נקרא "איך לרפא כנף שבורה". שמו של הספר הנוכחי, "כנף שבורה", ספר נוער מאת […]
[…] רשימות שאהובות עלי: על הספר "במבי", על הספר "איך לרפא כנף שבורה", על יצירתו של דויד גרוסמן ועל הכנות בכתיבת ביקורות […]
[…] בעיטור הצטיינות של "הפנקס" (על ספרו המצוין "איך לרפא כנף שבורה")אבל גם הספר הנוכחי ראוי לכך בהחלט. למה אני חושבת […]
[…] רשימות שאהובות עלי: על הספר "במבי", על הספר "איך לרפא כנף שבורה", על יצירתו של דויד גרוסמן ועל הכנות בכתיבת ביקורות […]