יצירה מקורית

יום הכיפורים של רועי / מאת: יעל שכנאי, איור: אלינה גורבן

בלעדי - סיפור מיוחד לכבוד יום הכיפורים

ספטמבר 13, 2021  

בשעה שהשמש צובעת את השמים בצבעי כתום ואדום, והציפורים מצטנפות ומצייצות ציוצים אחרונים, אבא ורועי פוסעים ברחוב. הרחוב שקט, שקט עוד יותר מימים רגילים. כי היום הוא יום הכיפורים.

להקת ציפורים בשחור ולבן, חולפת מעל ראשו של רועי.

“אבא,” קורא רועי, “תראה איך הציפורים עפות. ממש כמו עפיפון ברוח.”

“נכון,” צוחק אבא ומוסיף, “זאת להקת ציפורים שנודדת לארצות רחוקות.”

רועי ממשיך להביט, עד שהציפורים הופכות לקו של נקודות שחורות. הוא מכניס את היד לכיס מכנסיו ואוחז במשרוקית שקיבל כהפתעה ביום הולדת בגן.

בבית הכנסת הרבה אנשים עטופים בטליתות, שנראות כמו אוהלים קטנים – ומתפללים.

“עוד מעט יתקעו בשופר,” לוחש אבא לרועי. “כל התפילות יעלו לשמים וייפָּתחו השערים ונוכל לבקש הכול.”

“הכול?” שואל רועי. “גם… אם אבקש לעוף כמו ציפור?”

אבא צוחק. “לא, רועי. מבקשים סליחה. מחבר טוב, מסבתא או מדודה, ואפשר גם לבקש בקשות מהלב.”

“והבקשות כתובות כאן?” שואל רועי, “בספר התפילות ליום הכיפורים?”

“כן.” עונה אבא.

התפילה מתחילה. האנשים סביבו פותחים ספר קטן עם הרבה מילים ומתחילים לשיר ולזמר במילים שרועי לא מבין. ‘גם אני רוצה להתפלל,’ חושב רועי. ‘גם אני רוצה לבקש סליחה מכל מיני חברים. אני רוצה שעידו יסלח לי שאמרתי לו שהוא טיפש. אני רוצה ששיר תסלח לי שהחבאתי לה את הלגו. וגם על זה שדחפתי אתמול את שי, אחי הקטן.’

רועי מתיישב על הרצפה ומסתתר מתחת לטלית של אבא. הוא מרגיש כמו בתוך אוהל קטן. כשהוא מציץ החוצה, הוא רואה למעלה, דרך החלון שבגג בית הכנסת, ציפור קטנה שטעתה בדרך ונאחזת ברגליה הקטנות בפרוכת של ארון הקודש בבית הכנסת.

‘הציפור,’ חושב רועי. ‘אולי היא מנסה לפתוח את הפרוכת? אולי גם לה יש תפילה? אולי היא באה לקחת את התפילות שלי?’

רועי יוצא בשקט מתחת לאוהל הטלית של אבא ונעמד. הוא יתפלל כמו שהוא יודע. הוא מפשפש בכיסו, מוצא את המשרוקית שלו, ומוציא אותה מהכיס. כשהחזן מתחיל לשיר והאיש שלידו מוציא את השופר מבין קפלי הטלית שלו, הוא מכניס את המשרוקית אל פיו ושורק מנגינת ציפורים.

האנשים בבית הכנסת עומדים בדממה, כולם שותקים ומביטים ברועי. רועי שורק עוד ועוד והציפור שנלכדה בפרוכת משתחררת ומתחילה לעוף מעלה-מעלה, בחזרה אל החלון שבתקרה.

כולם נושאים עיניים אל הציפור ובינתיים… רועי מבקש בלב סליחה. מעידו, משיר, וגם מאחיו הקטן, שי. אבא מרים את רועי בזרועותיו ומחבק אותו ואז נשמעת תקיעת השופר ותפילת המתפללים.

גם הציפור יוצאת החוצה ועפה למרומים.

 

יעל שכנאי – מו”ל הוצאת “רימונים”, סופרת ועורכת.

אלינה גורבן – מאיירת, יוצרת רומנים גרפיים ומעצבת.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה