ילדה אחת, עולם אחד, ומאתיים טון שוקולד / תמי רסיוק
סיפורי מקורי, בלעדי ל"הפנקס"
יולי 17, 2020
אני עולה על האופניים ורוכבת אל הבית שלה.
אני לא מבינה למה היא כל כך מרוחקת. היא יפה מאוד, ויכלה להיות חברה של כל הילדים בכיתה, הרי כולם היו אוהבים אותה. אבל במקום זה, היא לובשת בגדים שחורים, שותקת בשיעורים, וכשהיא חוזרת הביתה עושה דברים שנראים די חשודים למי שלא מכיר אותה. אבל אני מכירה אותה, אני יודעת שהיא פשוט כותבת. היא כותבת סיפורים יפהפיים, וכשתגדל היא תקבל פרסים ותתעשר ותקנה מאתיים טון שוקולד עם פצפוצים. בטוח.
אני דופקת על דלת ביתה ומחכה כמה שניות. היא מציצה בעינית ואז פותחת לי את הדלת.
“מה את עושה כאן?” שואלת אותי.
אני מושכת בכתפיי. “לא יודעת, שעמם לי. רוצה לעשות משהו?”
“לא.”
אני מגלגלת עיניים ונכנסת לתוך הבית. בחדרה אין שום תמונה, או משחק, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.
“את יודעת,” אני אומרת, “אנחנו צריכות לסדר אותך, להכניס אותך לעניינים. את יודעת, שלא תתקעי כל היום בבית הזה.”
“אין מצב,” היא עונה.
“בחייך, זה יהיה נחמד!” אני מביאה לה בגדים יפים, וסיכות לשיער. למחרת היא לובשת אותם לבית הספר, ואכן ילדים מסתכלים עליה, צוחקים ומשחקים איתה, אבל כבר בהפסקה הראשונה היא נכנסת לשירותים ומחליפה בגדים.
“מה קרה?” אני שואלת אותה בדאגה.
“אני שונאת את הבגדים האלה ואת הסיכות, ואת זה שכולם מסתכלים עליי,” היא אומרת.
“אבל היית נהדרת! ילדים הסתכלו עלייך! בבקשה תמשיכי, רק בשבילי…”
והיא עושה את זה. היא ממשיכה לבוא לבית הספר בבגדים צבעוניים ויפים, אם כי היא לא נראת מאושרת במיוחד. עד שיום אחד היא באה לבת הספר בכעס, ובבגדים שחורים.
“די,” היא אומרת “אני לא יכולה יותר ככה, להסתובב בין כולם ולדבר כל כך הרבה ולצחוק. אני אוהבת לקרוא סיפורים וגם לכתוב כאלה, לא את השטויות ששאר הילדים משחקים בהם. ואם תמשיכי להכריח אותי, נפסיק להיות חברות!”
אני כועסת. “את עוזבת את החברה היחידה שלך רק מפני שניסתה לעזור לך?!”
“אני עוזבת את החברה היחידה שלי מפני שהיא מכריחה אותי להיות מי שאני לא, ולא נותנת לי להחליט בעצמי!”
ואז נשמע הצלצול.
אנחנו לא מדברות במשך כמה ימים. היא חסרה לי מאוד, בבגדיה השחורים, בשיער הקצר והסבוך. אני חושבת על מה שקרה, ומבינה. עשיתי דבר באמת נורא, אם היא בחרה לעזוב ככה. למחרת אני ניגשת אליה ומנסה לדבר.
“תקשיבי, אני ממש מצטערת על מה שקרה. לא התכוונתי לפגוע בך ככה, וזה לעולם לא יקרה שוב.” היא מביטה בי, אני ממשיכה.
“אז את לא אוהבת את המרכז?”
“לא, בכלל לא.”
“ואת לא תזכי במלא פרסים?”
“גם לא.”
“ולא תקני מאתיים טון שוקולד?”
היא חושבת רגע. “על השוקולד אני לא יכולה לוותר!”
אני צוחקת. כשאני מגיעה לביתי, אני גוזזת את שערי ולובשת בגדים שחורים. אני מביטה במראה ורואה אותה, ומחייכת.
תמי רסיוק – בת 10, לומדת בבית הספר לטבע בתל אביב. בולעת ספרים מגיל מאוד צעיר, אבל אוהבת גם הרבה דברים אחרים (טאיקוונדו, פסנתר, גלישת גלים וסתם לשחק באייפד). הסיפור הספציפי הזה נכתב בתחילת כיתה ד’.
וואו, איזה סיפור נהדר! התרגשתי ממנו מאוד. סליחה, בטח כולם אומרים את זה, אבל קשה להאמין שכתבה אותו סופרת צעירה כל כך. היא בטוח תזכה בהמון שוקולדים 🙂
סיפור נפלא. חשיבה בוגרת וילדותית בכפיפה אחת. כמה רגישות והתחשבות בסיפור המקסים הזה.
ילדה מדהימה (אני מעריך, שגם אמא שלה).
איזה סיפור מקסים, ובוגר וכתוב כל כך יפה. והיא רק בת 10! מוכשרת ונהדרת.
מוכשרת בטירוף!! מקווה לרכוש ספרים שלה בהקדם. סיפור מופלא עם מסר הכי פשוט ונכון שיש. תודה!