4 כללי

ילדה נצחית בשם מומו / גיל הראבן

קריאה מחודשת ב"מומו" מאת מיכאל אנדה

אפריל 22, 2020  

תמונת העולם שהוא מציג של מלחמת בני-האור בבני-האפור בעייתית בעיניי: האם “אפור” הוא אכן החולי המכרסם באנושות? ושמא ההפך? אולי מיאוס כלפי “האפור” לסוגיו הוא סוג של חולי?

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. שהם סמיט הגיב:

    תודה גיל!
    בילדותי המאוחרת, או שמא בנערות המוקדמת, היו שני ספרים נחשבים (יומרניים) שלא הצלחתי לחבב: “מר אל כאן אנה” ו”מומו”. גם נסיונותיי לחזור ולקרוא אותם כבוגרת לא צלחו. תודה לך על הגושפנקה המנומקת.

  2. עטרה אופק הגיב:

    חבל שאין התייחסות לתרגום 🙁

  3. תמרי הגיב:

    אני מאוד אהבתי את מומו כילדה וקניתי את התרגום החדש ונהנית שוב גם עכשיו

  4. שרית הגיב:

    מעניין לקרוא זוית אחרת על הספר, מעמיקה ומורכבת יותר.
    אני מניחה שהדידקטיות מאפיינת את השנים בהם נכתב הספר והפחד מעולם ללא ״אופי״ מיוחד. אהבתי מאד את הספר בילדותי, את המתיקות שבו ובמיוחד את הארוחה שמומו אוכלת בבית הזמן – שוקולדה לשתיה ולחמניות בדבש (: וגם כעת קוראת בו שוב מדי פעם. אשמח להתייחסות לתרגום החדש – במה הוא שונה מהתרגום המקורי?
    כריכת הספר החדש, אגב, מקסימה.

כתיבת תגובה