יצירה מקורית

• סיפורים

ילד גדול / ענת שבח

בלעדי - סיפור מקורי על נפשו של ילד

“יובל!”

אמא נורא כועסת עלי. גם אבא לא מרוצה, אבל אמא יותר. והיא גם נעלבת, איך ביישתי אותה ככה מול כל המשפחה.

“מהר, תבקש ממנו סליחה!” הם אומרים. אני לא מבקש. גם אני כועס. “יובל, תתנצל בפני עומר!” אני לא זז. אני יודע שהתנהגתי לא יפה אבל אני לא יכול לבקש סליחה. לא רוצה. אז שמים אותי בחדר אחר בבית של עומר, רחוק מהיומולדת, וסוגרים את הדלת – שאני אשב שם לבד ואחשוב על מה שעשיתי. זה אבא ששם אותי שם ואני יודע שאמא – אפילו שהיא עוד כועסת – כבר מתחילה לרחם עלי. אני מרגיש רע.

עומר הוא הבן-דוד שלי. הוא הילד של דוד איתן, האח של אמא. לעומר יש יומולדת ארבע. אני יותר גדול ממנו. אני בן חמש וקצת. אני ילד גדול. כולם אומרים לי את זה – אמא ואבא וסבא וסבתא, והדודים. והם אומרים לי את זה לא רק כשהם כועסים עלי (ורוב הזמן הם לא כועסים, כי אני ילד טוב שמתנהג יפה), אלא כל הזמן. במיוחד מאז שהדַסי התינוקת נולדה.

אני פה לבד בחדר, והיומולדת ממשיכה בלעדיי. אני שומע את זה דרך הדלת אפילו שהיא סגורה. מרוב שאני מעוצבן ושרע לי, אני סתם מושך את השרוכים של הנעליים שלי ואחר כך מנסה להחזיר אותם למקום. אני אוהב ימי הולדת. אני אוהב שיש עוגה והרבה ממתקים ושכולם שמחים. ברור שאני הכי אוהב את היומולדת שלי, כי אז אני מקבל הרבה מתנות וכל מי שבא זה לכבודי: כל הדודים, וכל הילדים של הדודים (שהם כל כך גדולים שהם יושבים תמיד עם המבוגרים, חוץ מעומר, שהוא בן ארבע והכי קטן), וכמובן סבא משה וסבתא רותי שאני מאוד אוהב, וסבא יעקב.

פעם היתה גם סבתא אילנה אבל עכשיו כבר אין. אני זוכר שפעם בחורף היא היתה חולה מאוד ואבא הלך לבקר אותה כל יום בבית חולים. ויום אחד כשאבא חזר הביתה הוא אמר לי, “בוא רגע, יובלי”, הושיב אותי לידו בספה בסלון, וסיפר לי שסבתא מתה וזה אומר שהיא עכשיו במקום מיוחד בשמיים ולא נראה אותה יותר. הוא נראה עצוב כשהוא סיפר לי את זה. גם אני נהייתי עצוב, גם בגלל סבתא וגם בגלל שכשאבא או אמא עצובים אני ישר נהיה עצוב גם כן.

התחילו להיות לי קצת דמעות בעיניים, אבל אבא חיבק אותי חזק ואמר לי, “אתה יודע שבחיים צריכים להיות אמיצים, במיוחד כשגדולים, ואתה מתחיל להיות קצת גדול, יובלי, עוד מעט תהיה בן חמש”. זאת הפעם הראשונה שאבא אמר לי שאני (קצת) גדול. לפני זה רק הדודים היו אומרים לי את זה, בטון כזה של דודים שאני לא ממש לוקח ברצינות. הייתי מאוד גאה שאבא אומר לי את זה, אז התאפקתי עוד יותר לא לבכות, והצלחתי.

אני שומע קולות של צחוקים מהסלון. מה הם עושים שם? מישהו עוד זוכר בכלל שאני פה? אני עוד כועס בגלל כל מה שהיה קודם אבל גם מתחיל להיות לי קצת משעמם. אני תוהה אם הגיע כבר החלק עם העוגה והנרות והשיר של היומולדת ואיך זה שאמא נותנת שאני אשב פה לבד ואפסיד את כל זה. אמא ואבא אמרו לי שאסור לי לצאת עד שאני לא אסכים לבקש סליחה מעומר. ואני לא רוצה לבקש ממנו סליחה. לא רוצה. נכון שדחפתי אותו חזק, אבל הוא נורא עצבן אותי והגיע לו. אני אף פעם לא מרביץ, אני ילד טוב, אבל באותו רגע נורא כעסתי. והוא מיד התחיל לבכות ורץ להלשין שהרבצתי לו. הוא בכה לאמא שלו ולאבא שלו וגם לסבתא רותי וגם לסבתא השניה שלו, ואז אמא ואבא באו וישר כעסו עלי ולא שאלו בכלל מה קרה.

כבר מזמן אמא ואבא לא כעסו עלי ככה. אולי כשהייתי קטן הייתי עושה לפעמים עניינים. אבל עכשיו אני ילד גדול ואני יודע להתנהג יפה. ואני גם מבין המון דברים, בעיקר כשמסבירים לי אותם הרבה פעמים. כמו למשל כשהבטן של אמא התחילה לגדול ולגדול ואז אמא ואבא הסבירו לי שזה לא שאמא השמינה פתאום בגלל שהיא אוכלת הרבה ממתקים, אלא שאמא מכינה בתוך הבטן שלה תינוקת ושעוד מעט תהיה לי אחות קטנה. הם שאלו אם אני שמח שתהיה לי אחות ואני אמרתי “בטח” כי הם כל הזמן חייכו והיו שמחים כשהם סיפרו לי את זה, ואני חשבתי שאם הם שמחים אז בטח גם אני צריך להיות שמח, ובכל מקרה לא היה נראה לי מתאים להגיד שום דבר אחר, אפילו שבאמת באמת לא יודע מה הרגשתי בלב.

אבל אז, כשהבטן של אמא נהייתה כבר ממש ענקית, אמא ואבא התחילו לדבר איתי המון על זה שיהיה לי מאוד נחמד כשהתינוקת תכף תצא, ושהכול אצלנו יהיה בדיוק כמו קודם ואפילו עוד יותר טוב מִמִקודם כי עכשיו תמיד-תמיד יהיה לי עם מי לשחק. “אתה מבין, חמודי? בטח שאתה מבין, הרי אתה כבר ילד כל כך גדול!”

ובאמת הבנתי את זה, וכשאחרי כמה ימים הדסי נולדה וכולם מאוד התרגשו ושמחו ובאו אלינו הביתה לראות אותה, גם אני שמחתי עם כולם. ואפילו שהם חייכו אלי רק בהתחלה ואחר כך כל הזמן דיברו רק עליה, וסבתא רותי אחרי שהיא חיבקה אותי ממש חזק לא הפסיקה להסתכל עליה ולהגיד “אוֹ מַאמַאלֶה, אוֹ מַאמַאלֶה שלי”, גם אז לא נעלבתי בכלל או משהו.

וגם עכשיו, כשבערב לפני השינה אבא כבר לא מספר לי יותר שני סיפורים כמו שהוא תמיד עשה, אלא רק סיפור אחד ולפעמים גם זה לא, כי הוא צריך ללכת לעזור לאמא עם האמבטיה של הדסי, אני לא אומר כלום ואני גם בא לאמבטיה לעשות פרצופים מצחיקים להדסי כשמוציאים אותה מהמים. וגם אם לפעמים כשאני יושב עם אמא ואבא ומראה להם ציורים מהגן והם שמחים איתי ומתפעלים, אז באמצע הדסי פתאום נורא בוכה והם עוזבים הכול והולכים אליה ואחר כך שוכחים לחזור אלי, גם אז אני לא עושה מזה עניין. כי אמא ואבא הסבירו לי שהדסי היא תינוקת, “וזה לא כמוך, יובלי, שאתה כבר גדול ויכול להגיד אם משהו מציק לך. תינוקות יכולים רק לבכות ואז צריך לגשת מיד לעזור להם.”

היא באמת בוכה המון, הדסי הזאת. זה כמעט כל מה שהיא עושה כשהיא לא ישנה. ובגלל זה אמא עכשיו כל הזמן עייפה ויש ימים שהיא שוכחת בכלל לשאול אותי מה היה היום בגן כמו שהיא תמיד שאלה לפני זה. ובמקום זה הם כל הזמן אומרים לי, “איזה ילד נהדר ובוגר יש לנו, שמתנהג כל כך יפה!” ונותנים לי נשיקה וחיבוק. אז אני מאוד גאה שזה מה שהם חושבים עלי, ובאמת משתדל לא רק לא להגיד כלום אלא אפילו לא לחשוב בלב מחשבות לא נחמדות. אבל לפעמים לפעמים בכל זאת זה לא נחמד לי כל כך, כמו למשל היום קצת לפני שיצאנו מהבית ליומולדת, כשכבר כולנו היינו מוכנים ואמא ואבא צחקו שאפילו נשאר עוד זמן ומה נעשה עכשיו, וישבנו בסלון והתחלתי לספר להם על המתנפחים המגניבים שהביאו לנו אתמול לגן, אבל אז נהיה ריח לא טוב והסתבר שהדסי עשתה קקי בחיתול שרק מקודם שמו לה, וגם כל הבגדים שלה התלכלכו, ואמא רצה איתה מהר לחדר לנקות ולהחליף לה ואבא גם הלך לעזור לה ואחרי זה כבר היינו נורא צריכים למהר והם גם היו קצת עצבנים ואף אחד כבר לא זכר שהייתי בכלל באמצע הסיפור.

בינתיים גמרתי למשוך ולהחזיר את השרוכים שלי כבר אלף פעם, ואני סתם יושב פה לבד, ואני אפילו כבר לא מרוגז יותר כמו קודם ורק סתם רע לי. ועובר עוד המון זמן – אני לא יודע כמה – ואז הדלת נפתחת וזאת אמא. היא באה לבדוק אם אולי אני מוכן כבר לבקש סליחה. “כי עוד מעט יהיה הטקס של העוגה, חמודי, ואתה כל כך אוהב את זה”. היא מתיישבת לידי על המיטה הגדולה. “עכשיו שנרגעת, אתה כבר בטח מצטער בעצמך שהרבצת לו, יובלי”, היא אומרת ומלטפת לי את הראש, “איך בכלל עשית דבר כזה? זה כל כך לא מתאים לך.”

נראה לי שהיא בעצמה קצת עצובה, וזה רק עושה אותי עוד יותר מסכן. אני מרגיש איך מתחיל ללחוץ לי בגרון ואני רוצה להסביר לה אבל לא יודע מה להגיד. שעצבן אותי כמה שעומר השוויץ עם כל המתנות שהוא קיבל? ואיך שהוא התרוצץ בין כל המבוגרים והתנהג כמו מלך או משהו וכולם גם התנהגו אליו ככה? ואחר כך, כשרציתי גם אני לשחק יחד איתו במכונית הגדולה של המכבי-אש, הוא לא הסכים ואמר כל הזמן “זה רק שלי, זה מתנה ליומולדת מסבתא רותי שלי, זה סבתא רותי שלי נתנה לי”, אז כבר לא יכולתי יותר וצעקתי שסבתא רותי היא לא רק שלו והיא גם הסבתא שלי ונתתי לו מכה חזקה בכתף – איך אני אגיד את הדברים האלה לאמא?  אז אני לא אומר כלום ופשוט שותק.

אמא לקחה אותי ביד וניגשנו לעומר. אמרתי בשקט “סליחה” בלי להסתכל עליו. הוא במילא כבר היה עליז כמו קודם ונראה לי שהוא כבר מזמן שכח. אחר כך כיבו את האור ואמא של עומר נכנסה עם עוגה גדולה ונרות וכולם שרו יומולדת שמח, ועומר עשה פו על הנרות וכולם מחאו כפיים והרימו אותו עם הכסא ארבע פעמים ועוד פעם לשנה הבאה. אחר כך פרסו את העוגה וכל אחד קיבל חתיכה, וגם אני. ואחר כך, כשאף אחד לא שם לב, הלכתי חזרה לחדר, וסגרתי את הדלת, ובכיתי.

ענת שבח – בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. כותבת להנאתה. מספר סיפורים שלה התפרסמו בכתבי-עת לספרות.