יללות / רונית דינצמן
סיפור מקורי והקדמה העוסקת בסיפורים מידעיים
דצמבר 1, 2020
יללות
מאת: רונית דינצמן
בדיוק כשאמא אמרה לי “לילה טוב” וכיבתה את האור, הדהדו פתאום יללות חזקות מהרחוב.
“אמא, אני פוחד,” אמרתי בקול חנוק.
אמא הדליקה את האור והתיישבה על המיטה שלי. “אל תפחד. אתה בבית, התנים בחוץ.”
גל נוסף של יללות נשמע, קרוב מאוד.
“אמא, אני חושב שהם בחצר של הבניין שלנו, אומרים שהם טורפים חתולים! למה בכלל צריך את התנים האלה? למה הם התחילו להסתובב בשכונה? למה לא לוכדים אותם ומסלקים אותם מפה?”
“תנים הם חלק מהסביבה שלנו,” אמרה אמא, “אנחנו גרים קרוב לפארק הירקון וצריכים לחיות לצידם בשכנות, המקום הזה הוא גם שלהם.”
“אומרים שהם תוקפים אנשים…”
“הם לא תוקפניים,” אמרה אמא, “אלה שמועות, סיפורים שאנשים ממציאים כשהם פוחדים.”
“את בטוחה?”
“בטוחה לגמרי. אתה יודע מה? מחר לפנות ערב נלך לפארק, נפרוש מחצלת בפינה שקטה, נאכל ארוחת ערב ונסתכל על התנים, מה דעתך?”
הסכמתי.
אמא הידקה את השמיכה סביבי, אמרה שוב “לילה טוב”, וכיבתה את האור.
למחרת, בסביבות שש בערב, ארזנו בסל גדול פיתות, פרוסות גבינה, ירקות חתוכים, שקית גרעינים ובקבוק מים. את הסל קשרה אמא לאופניים שלה. אני הבאתי את המחצלת וקשרתי אותה לאופניים שלי, ושנינו רכבנו לפארק הירקון.
אמא פרשה את המחצלת במקום צדדי, קרוב לעצי האקליפטוס. בגלל שהיה אמצע השבוע, הפארק היה יחסית ריק מאנשים. קרוב למים ישבו נשים על מחצלות קטנות והתעמלו, על השביל טייל איש עם כלב, רוכבי אופניים חלפו מדי פעם.
אמא ואני אכלנו, דיברנו, פיצחנו גרעינים, והתבוננו סביבנו. “הנה שם,” אמרה פתאום, והצביעה לכיוון השיחים. חיפשתי בעיני עד שראיתי: בין השיחים רבצו שני תנים גדולים וארבעה קטנים, גורים. הגורים שיחקו זה עם כמו שגורי כלבים וחתולים משחקים, קפצו זה על זה והתגלגלו יחד. הם היו חמודים.
אחרי זמן מה יצאו שני התנים הגדולים מבין השיחים, חלפו בריצה על פני הנשים המתעמלות, והמשיכו הלאה בהליכה מהירה. אחד התנים נעצר ליד ערימת אשפה שהושארה תחת עץ, נבר בה, וכשהרים את ראשו ראיתי שיש משהו בפיו. הוא רץ בחזרה לכיוון הגורים שחיכו לו בין השיחים, שמט את מה שהחזיק בפיו, והגורים הסתערו על זה ברעבתנות. התן השני המשיך לשוטט בפארק. הנשים בדיוק סיימו להתעמל, והתחילו ללכת לכיוון היציאה. כשהן חלפו על פני התן, זרקה אחת מהן משהו לכיוונו.
“מה זה היה!?” נבהלתי, “היא רצתה לפגוע בו כדי שיברח מפה?”
“אני חושבת שהיא זרקה לו משהו לאכול.”
ואכן, התן ניגש אל מה שהאישה זרקה, רחרח אותו, אכל, והמשיך ללכת. הוא התקרב אלינו. נלחצתי.
“אמא,” לחשתי, “הוא מתקרב, אני פוחד.”
“ששש… אל תעשה תנועות פתאומיות. אם לא נבהיל אותו – הוא לא יעשה לנו כלום.”
התן התקרב אלינו לאט-לאט, רחרח את הסל והסתכל עלינו. לא זזנו. “אני חושב שהוא מבקש אוכל,” לחשתי לאמא.
“נראה לי שאתה צודק.”
“אז בואי נזרוק לו גבינה.”
“לא!” אמרה אמא בתקיפות.
הופתעתי. “למה? מסכן, הוא רעב…”
“אסביר לך בבית.”
לא הבנתי מה קרה פתאום לאמא. היא טובת לב ואוהבת בעלי חיים. לא הבנתי איך יכלה לסרב לתן רעב.
התן הבין שלא יקבל מאתנו אוכל, התרחק, ונעלם משדה הראייה שלנו. כבר לא היה לי חשק להישאר עוד, וגם התחיל להחשיך, אז חזרנו הביתה.
בבית הסבירה לי אמא: “לא האכלתי את התן כי זה לא טוב בשבילו. תנים אמורים לטרוף חיות קטנות, לאכול פגרים, וגם פירות וירקות. תנים שמקבלים אוכל מבני אדם מאבדים את ההתנהגות הטבעית שלהם. הם שוכחים איך צדים ואיך מוצאים אוכל בטבע. הגורים הקטנים שלהם רואים אותם ולומדים גם הם לבקש מזון מבני אדם.”
“אז התנים יהפכו להיות מבוייתים קצת, מה הבעיה בזה?” שאלתי.
“האכלת תנים מגדילה את הכמות שלהם, לכן יש יותר תנים,” ענתה אמא.
“מה הקשר?” התפלאתי, “אם מאכילים את התנים הם אמורים להיות שמנים יותר, לא רבִּים יותר!”
“תנים שיש להם שפע אוכל, ממליטים יותר גורים. ראית – לזוג התנים שראינו היו ארבעה גורים, זה הרבה. בדרך כלל תנה ממליטה שני גורים. כשיש יותר מדי תנים – אין להם מספיק אוכל בפארק, ואז הם יוצאים החוצה ומחפשים אוכל בשכונות מסביב. הם מחטטים בפחי הזבל ומחפשים בתוכם אוכל, טורפים עכברים, וכן, עלולים גם לטרוף חתולים. כשהם מסתובבים בשכונה – אנשים מתחילים לפחד ולכעוס ולדרוש מהעירייה לסלק אותם, אפילו להרוג אותם. אתה לא מתאר לך איזה דברים אנשים כותבים בקבוצת הווטסאפ של השכונה אחרי כל לילה שנשמעו בו יללות.”
“אז אסור להאכיל את התנים. מה כן מותר לעשות בקשר אליהם? מה צריך לעשות כדי לחיות אתם בשכנות טובה?”
“צריך להסביר לאנשים שאסור להאכיל תנים, שזה לא טוב בשבילם ולא טוב בשבילנו. צריך שכולם ידעו שאסור להשאיר זבל בחוץ. זבל צריך לזרוק לפחי הזבל ולסגור את המכסים היטב. אם הם לא יצליחו למצוא אוכל בפחים – הם יפסיקו לבוא אל השכונה שלנו.”
“איך אפשר להסביר את זה לכל האנשים?” שאלתי.
אמא שתקה והתחילה לבלגן לעצמה את השיער. היא תמיד עושה את זה כשהיא שקועה במחשבות.
“יש לי רעיון,” אמרה פתאום, “אני אכתוב את כל מה שהסברתי לך בקבוצת הווטסאפ וגם בקבוצת הפסייבוק העירונית.”
“גם לי יש רעיון” חייכתי. “נכון שכבר שבועיים אני מחפש נושא להציג בכיתה בשיעור מדעים? אז מצאתי נושא, אכין מצגת על התנים בשכונה שלנו!”
באותו הלילה שוב יללו התנים והעירו אותי. פתאום הם לא נשמעו לי מפחידים אלא עצובים. אולי בכו כי לא מצאו אוכל בפחי הזבל, אולי בכו מגעגועים לעבר, לזמנים שחיו בטבע, בלי התערבות של בני האדם.
סוכריות ויטמינים – בשולי הסיפור
כשהייתי בכיתה ג’ קראתי את הספר “האויב מבעד למיקרוסקופ” מאת ס’ קוזניצובה. הספר מגולל את סיפור חייו ועבודתו של לואי פסטר. זה היה אחד הספרים הארוכים הראשונים שקראתי, השפה הייתה מיושנת, הפונט קטן, הדפים צהובים מרוב יושן, אבל לא יכולתי להניח אותו מידי. הסיפור ריתק אותי ושבה את לבי. תוך כדי קריאת הסיפור גם רכשתי ידע רב על חיידקים, מחלות וחיסונים. בזכותו התאהבתי במדעי החיים, והדבר השפיע על בחירותי הלימודיות עוד שנים אחר כך (מגמה ביולוגית ותואר בביולוגיה).
מה עשה את הספר למרתק כל כך ?הסיפור היה פשוט סיפור טוב. גיבור שקל לאהוב, דמות עגולה שמשתנה ומתפתחת תוך כדי הסיפור. הרבה מתח, דרמה, דילמות מוסריות, בעיות משפחתיות, צחוק ודמע. המידע המדעי היה שזור בסיפור ביד אמן, מבלי להכביד על הסיפור ומבלי להפוך אותו לדידקטי. הספר תורגם לשפות רבות וזכה באהבתם של מיליוני קוראים.
הספר על לואי פסטר דומה בעיני מבחינות רבות לספר “מסע הפלאים של נילס הולגרסון” מאת סלמה לגרלף. הסיפור מתאר את קורותיו של נילס, ילד שנוהג להתאכזר לחיות בחווה של הוריו. גמד שסובל מהתעללותו של נילס מכווץ אותו לגודל זעיר כעונש. הוא גם מעניק לו יכולת לדבר עם בעלי חיים. נילס מצטרף ללהקת אווזי בר נודדים למסע ברחבי שוודיה. במהלך המסע הוא עובר הרפתקאות ואופיו משתנה. הוא הופך לידיד בעלי החיים ולמגינם. בסוף הסיפור הוא שב לגודלו המקורי.
הספר הוזמן מלגרלף על ידי הוועדה לבתי הספר היסודיים בשוודיה ככלי עזר לשיעורי גיאוגרפיה ולהכרת התרבות העממית השוודית. הספר תורגם לשפות רבות, וזכה באהבתם של עשרות מיליוני ילדים בעולם.

מתוך “מסע הפלאים של נילס הולגרסון”
בזכות היותם של שני הספרים הללו ספרים מהנים לקריאה, הם הנחילו מידע למיליוני ילדים. סביר להניח שרוב הילדים הללו לא היו קוראים מרצונם הטוב מאמרים על חיידקים ומחלות, או מאמרים על גיאוגרפיה והיסטוריה. בלעדי ספרים אלה, הידע הזה לא היה מגיע אליהם.
כיום אני עוסקת בכתיבה ובאיור, אבל מדעי החיים ואקולוגיה עדיין קרובים ללבי. העולם שאני זוכרת מילדותי השתנה. סוגיות של אקולוגיה, קיימות, ושימור הטבע העירוני הפכו לסוגיות בוערות. ככותבת, מעניין ומאתגר אותי לכתוב סיפורי ילדים שבצד חוויה רגשית יעניקו גם ידע בנושאים אלה.
בסיפור שקראתן/ם שזרתי מידע על אקולוגיה וקיימות. ומדוע קראתי לטקסט הזה “סוכריות ויטמינים”? כי סיפורים מסוג זה מזכירים לי את סוכריות הוויטמינים לילדים. אם אנחנו רוצים שהם יקבלו ויטמינים – כדאי להכניס אותם לתוך סוכריה טעימה.
רונית דינצמן – סופרת ומאיירת, כתבה ואיירה ספר ילדים ושני ספרי נוער צעיר (“הדינוזאור מרמת-גן”,”לב היער”), פרסמה סיפורים קצרים, איירה ספרים, והשתתפה בתערוכות איור קבוצתיות.
גם אני גדלתי על המסע של נילס הולגרסון ואווזי הבר ואהבתי אותו מאוד,מי לא, לא ידעתי שהוא נכתב למטרה…..אהבתי את הסיפור “יללות” מאוד, והאיור מקסים