7 כללי

• פתוח לציבור

ישחקו האווזים לפנינו / תמר הוכשטטר

רשימת ביקורת על ספרו של גלעד סופר, "החופשה"

“אל תהפכו את הדף”, מתחנן האווז. ואז הוא כועס, מתעצבן ופורש. האווז הוא גיבור הספר, הנושא את  השם המפתיע “החופשה”, שם של סרט או סאגה משפחתית. בטח לא שם של ספר ילדים. הכותרת אינה הדבר המפתיע היחיד בספר הזה, אלא גם עובדת היותו יצירה ישראלית. “החופשה” הוא ספר מצחיק מאוד, ואילו תחום ספרי הילדים בישראל אינו מתאפיין בהומור רב. פה ושם ישצריך להאמין בשירה כדי לכתוב אותה, ולהבין שהיא אינה נמצאת באותו דיבור כמו הפרסומת ודומיה. לכותבים קשה להאמין שילדים ידעו לקבל סוג כזה של דיבור, בעולם שנדמה כי איבד את היכולת להכיל דיבור נטול מתח, ונטול עלילה. ספרים מצחיקים, אבל הם נדירים למדי וטוב להיתקל בספר שכל עניינו הומור ושעשוע. לא מאמינים לי? נסו בעצמכם: שבו וקראו את הספר עם בן או בת ארבע ומיד תדבקו גם אתם בצחוק המתגלגל.

אווז יוצא לחופשה, רק הוא והים, שקט ושלווה. אבל אז מישהו מתחיל לדפדף ובכל עמוד שעובר חופשתו של האווז מדרדרת – סרטן צובט אותו, גשם מתחיל לרדת, והכל באשמת הקוראים שלא מתאפקים ומעבירים דף אחרי דף. “החופשה” הוא ספר מז’אנר הספרים המדברים עם הקוראים, יש שיאמרו “ספר אינטראקטיבי”. מי שמכיר את “אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס” לא יוכל שלא להבחין בדמיון. ההבדל העיקרי הוא בתפקיד שמקבל הקורא: ב”אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס” הקורא לוקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי, ומגיב אל היונה בהצבת גבולות חד-משמעית. במקרה שלפנינו, הקורא לוקח על עצמו את תפקיד השמח לאיד, הופך דפים וצופה בהרעת מצבו של האווז מדף לדף, ומדחי אל דחי. נקודה זו היא זו שהופכת את הספר למצחיק. האווז מגיב לפעולותיו של הקורא ומדבר ישירות אליו, בזעם הולך וגובר, אבל גם בתחינה ובשותפות גורל. כאשר מגיעים שודדי-ים ומתחילים לבשל את האווז מתגלה פתאום שבכל זאת יש לו יכולת השפעה כלשהי והוא מסתלק. בעמוד הבא פני השודדים משתנים בהתאם למבט הקורא, מימין לשמאל. אילו שבימין עוד שמחים כאשר אילו שמשמאל כבר מבינים שהעברת הדף מגיעה…

זהו ספרו הראשון של גלעד סופר כסופר ומאייר. בניגוד לאיוריו הליריים לספריו של דויד גרוסמן (“החברה הסודית של רחלי”, “מי רוצה שק-קמח?” “יונתן בלש ממש“) הוא בוחר פה בצבעוניות עזה ואיור קריקטוריסטי של הדמויות. האיור מזכיר במידה רבה את איוריו עתירי הפרטים של מישל קישקה. הטכניקה הידנית (עפרונות צבעוניים/גירים) זהה לספרים הקודמים שאייר, כך גם נקודות העיניים השחורות. אך בניגוד לספרים הקודמים, הדמויות סטראוטיפיות ופשוטות, כמעט מרושלות. האווז הוא אבטיפוס אווזי-ברווזי נרגן, בן דמותו של דונלד דאק. כמוהו, גם גיבור הספר תמיד רוצה קצת שלווה, ובמקום זה חווה שלל תסכולים המתבטאים בקומדיה שחורה של טעויות. או שאולי הוא בכלל מחווה לברווז של דודו גבע – גרסת הילדים. הכריכה מזכירה את הדימוי הברווזי האיקוני, וההשוואה הזו יוצרת את הפער האירוני בין מה שהצופה (המבוגר) יודע על עתידו העגום של הברווז לבין הנאיביות של האווז ההולך לתומו, “עדיין אופטימי”.

האווז של סופר יוצא לחופשה הוליוודית קלאסית – חולות לבנים ודקלים (וכס קוקטייל כמובן). ניתן לנחש שכל השנה הוא עובד כ”שחקן” בספרי ילדים שונים ועכשיו הוא סוף סוף במקום בו לא הופכים דפים כל הזמן, לא ממהרים הלאה להמשך העלילה ולסוף הסיפור. או לפחות כך הוא קיווה. כל הפרטים הויזואליים בספר מוכרים ואיקונים – שודדי הים, הסרטן הצובט את רגלו של האווז, חוף הים הלבן, קדירת הבישול הקניבלית. סופר מוותר על כל חידוש או מקוריות כדי להשאיר את מירב האנרגיות לרעיון המקורי המרכזי – הדיאלוג עם הקוראים. עובדה זו ודאי לא תגרע מהחוויה הייחודית של הסיפור אך היא מאכזבת מעט ברמה האמנותית. הסיפור היה יכול להרוויח גם משפה ויזואלית ייחודית ומדויקת יותר.

הפעולה הטריוויאלית של הפיכת הדפים, הופכת כאן לקריטית ומעניקה לילד הקורא/מאזין תחושת אומניפוטנטיות, כאילו הוא עצמו בורא את הסיפור פעם אחר פעם. האווז מתחנן שלא נהפוך את הדף, אבל באיור סטטי אין הרבה עניין. ומה עוד יכול קורא לעשות מלבד לקרוא, להתבונן ולהפוך את הדפים? התרגלנו להיות “האח הגדול”, הצופים האנונימיים השולטים בלחיצת כפתור בגורלות הגיבורים-נלעגים שלנו. כי לכל דבר יש מחיר, ואווז שמקבל חופשה חלומית בבורה בורה צריך לפחות לשלם בצוות צילום (סליחה, איור) שיעקוב אחריו ויוריד עליו מיני אסונות, לרווחת הקוראים.

“החופשה” – כתב ואייר גלעד סופר, עריכה: דלית לב. הוצאת עם עובד, 2013

תמר הוכשטטר – מאיירת ותלמידת התואר השני בחוג לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל-אביב. ספרה הראשון לילדים ראה אור בהוצאת “מטר”.