כללי

• פתוח לציבור

כאב וסבל בשירי שלומית כהן-אסיף / ד"ר רבקה גרון

דיון במבחר יצירות לילדים שנושאן חולי ומוות

המאמר המובא כאן פורסם לראשונה ב”מעגלי קריאה”: כתב עת לעיון ולהדרכה בספרות ילדים,29:66-70,2002. ד”ר רבקה גרון נענתה להזמנתנו לפרסמו בשנית ב”הפנקס”, בשל הנושא יוצא הדופן שהיא בוחנת ביצירתה של שלומית כהן-אסיף.

הקדמה

בין שירי כהן-אסיף מצויים שירים לא מעטים בהם נותנת המשוררת מבע אומנותי לחוויות טעונות כאב וסבל בהן מתנסה הילד, בין במסגרת משפחתו ובין במסגרת סביבתו הרחבה יותר. חוויות אלו נמסרות לרוב בגוף ראשון על ידי דובר ילד החושף הגיגים, לבטים, שאלות, רגשות ומשאלות, לעתים – אף הכמוסים ביותר. נטייה זו באה לידי ביטוי במספר לא מועט של שירים (כ-16 שירים), בהם מצוי הילד במצוקה כלשהי. יש ומצוקה זו קשה מנשוא משום מות אחד ההורים,יש והיא נוצרת כתוצאה ממותו או ממחלתו של מישהו קרוב בסביבתו.

 הגיבורים הקטנים המתנסים בחוויות מסוג זה מגיבים בנאיביות ובחוסר הבנה או מפעילים מנגנוני הגנה שונים כדי להתמודד עם המצבים הקשים הנכפים עליהם. רוב השירים מסתיימים בסוף ריאלי ולא אידיאלי,כפי שמקובל שיהיה בספרות הילדים. תופעה זו אופיינית לרבים משירי הווידוי הליריים של כהן-אסיף, שאינם מסתיימים בסוף טוב והמצוקה בהם היא הדומיננטית.

דיוננו בהמשך יתמקד בכיוונים המרכזיים של עיצוב הנושא, והם: אובדן היקר (מצוקת היתמות והשכול) כחוויית יסוד קיומית בעולמו של הילד, התמקדות במנגנוני  ההתמודדות של הילד; חולי ומוות כעובדות חיים – התמקדות בתגובות הילד לצערו של הזולת.

אי קבלת המוות כנתון אובייקטיבי 

חווית האובדן הנורא וחוסר האונים של הילד מול תופעת המוות הבלתי נתפסת על ידו מוצגת בשניים משיריה העמוקים ביותר של המשוררת, והם: “אבא בתמונה” ו”ריח טוב”. שירים אלו מעמידים במרכז את הבעיה הקיומית של שני הילדים ללא אב. הדגש מושם עליהם ולא על האב המת.

בשיר “ריח טוב” (“הצימוקים הם ענבים עצובים”, עמ’44) מתוארת סיטואציה רגילה של ירידה לחצר “לקטוף הדסים מן הגדר”, בה נאלץ הדובר הקטן להתמודד עם מצב ההיעדר. הכול מתואר בהווה כאילו דבר לא אירע – “בבית יש ריח של הדסים”, הכל שליו ונעים. ההמשך מגלה שתיאור אידילי זה אינו אלא אשליה. האב איננו – הריח נשאר. לכן הביטוי “כמו הריח של אבא שלי \ כשהיה עוד חי” מהפך את השלווה המדומה ומגלה את האמת הנוראה.

בעקבות גילוי זה, מסתבר עתה, שקטיפת ההדסים בחצר איננה פעולה כה פשוטה. היא קשורה קשר רגשי עמוק לחוויות בעבר, המובילות אל האב שאיננו. רק עתה מסתבר, שכל מה  שנראה כיש –  איננו קיים עוד במציאות. מה שנותר הוא רק הזיכרון – בבית ובחצר כאחד. הוא המאפשר להתמודד היום לאור “המגע” היומיומי עם נוכחות המת.

אל תוך מרחב מקודש זה של הדובר חודר קולה הגס של השכנה:

 “למה אתה הורס את הגדר?”

 וקולו המתגונן של הילד:

“רציתי להגיד לה \ שאני לא הורס בכלל.

רציתי להגיד לה: “את ההדסים אבא שלי שתל \ ולי מותר לקטוף, 

שיהיה בבית קצת ריח טוב.

רציתי להגיד לה עוד \ אבל העיניים היו רטובות”…

החוויה הטראומטית מובעת כאן באיפוק רב ובתמציתיות. הילד בשיר כובש את כאבו. ואולי משום כך היא עוברת לקורא בעצמה כה רבה. אין ספק, אומרת שלומית כהן-אסיף, החלל שנוצר אז ממשיך לפעול את פעולתו גם היום. ולאור אטימותה של החברה למצב זה החלל עוד ילך ויתעצם. אין ספק שיש כאן ביקורת קשה על הסביבה שאינה מגלה את הרגישות הנכונה במצבים כה טעונים.

שונה העיצוב בשיר “אבא בתמונה” (“הספר הגדול”, עמ’ 80), אם כי המגמה המרכזית נשמרת. גם כאן נמסרת מצוקתו של ילד בשל מות אביו. כמו בשיר הקודם, אין אנו מתוודעים אל המוות עצמו כי אם אל מצוקת הקיום של הילד עצמו. אנו מביאים את הדברים כלשונם:

“על הקיר הלבן \ בתוך תמונה ומסגרת \ אבא של יונתן \ מחייך חיוך קטן.

יונתן עולה על כיסא \ מבקש מאבא חיבוק קטן.

מתקרב לתמונה,מלטף,מנשק עין,לחי וכתף.

אתמול כשאף אחד לא ראה \ יונתן עלה על כיסא

דיבר עם אבא בתמונה אולי שעה,

נישק נשיקות \ אולי מאה.

ולחש לאבא סוד \לחש לו הכל \ ואבא חייך חיוך גדול.”

מילים אלו פותחות את השיר הנפלא והרגיש של כהן-אסיף, בו פונה הילד אל אביו המת ומנסה ליצור עמו דיאלוג, לקיים עמו מגע אינטימי כלשהו – פיסי ואחר. דומה כי אין כמו שורות אלו כדי לחשוף את אי קבלתו של הילד את היעדרו של אביו. מול האמת האובייקטיבית המרה מעמיד הילד את האמת הסובייקטיבית שלו – אבא ישנו ,כאן מולי ואני יכול לתקשר עמו בכל דרך שבן מתקשר עם אביו: חיבוקים, נשיקות, ליטופים ואפילו – אמירת סודות.

הגעגועים הופכים להתרפקות אחת גדולה על הדבר “המוחשי” העומד לפניו – דיוקן אביו בתמונה. אין בשיר עודף גלישה לפאתטיות בזכות עיקרון עיצוב אותו מפעילה כהן-אסיף בשירים העוסקים במוות. היא נמנעת מאמירות מפורשות ומשיגה בכך אפקטים של איפוק ועומק אצל הקוראים הנדרשים להשלים פערים.

הדינמיקה של הריגוש בסיטואציה זו מודגשת על ידי פעלים רבים,כולם בהווה: מחייך, עולה, מבקש, מתקרב, מלטף, מנשק, מדבר, לוחש, המעמידה את האני המתרפק במרכז. השיר מסתיים ב”הפי הנד” אשלייתי. הילד הקטן אכן “פוגש” את אביו, אך כאמור אין בפגישה זו כדי לפתור את מצוקתו הקיומית. השקיעה באשליית היש היא פתרון זמני וארעי, מעין פסק זמן בהתמודדויות הקשות של החיים, אך אליבא דכהן-אסיף, זוהי הדרך הלגיטימית ובוודאי הדרך היחידה שילדים קטנים יודעים לעשותה כל כך טוב.

על כן היא בוחרת להותירו על מעמד הגבוה,שם על הכיסא, בעולמות האשליה ככל שיחפוץ. והמילים “אבא חייך חיוך גדול” המסיימות את השיר, נותנות את האקורד האחרון, שהוא “כאילו” חיובי, אם כי השיבה למציאות המרה תהיה בלתי נמנעת. ההפרש בין החיוך הקטן בפתיחה לחיוך הגדול בסיום מעיד גם על “השינוי” שחל גם אצל האב, שאף הוא מדומה על ידי בנו.

 השיר חוזר לתחילתו בתמורה:

בפתיחת השיר: “אבא של יונתן מחייך חיוך קטן”

בסיום השיר: “אבא חייך חיוך גדול”

כעס וטרוניה בשל היעלמות האב ממרחב חייו של הילד

כיוון אחר של שירים בהם מצוקת הילד מניעה את החוויה השירית, בא לידי ביטוי בשירים בהם שולטים הכעס, הטרוניה כלפי המת על היעלמותו. הנחת היסוד המובעת על ידי הדובר הצעיר היא שההיעלמות היא עניין רצוני וכל אחד יכול לנווט את התרחשויותיה על פי רצונו וצרכיו.  היבט זה לא נעלם גם מגישתה של כהן-אסיף, וכמו ביתר השירים היא נותנת לו מבע הולם.

כך למשל, בשיר “עד יום ההולדת” (“גלגל הלחמניות”, עמ’ 31) מביע ילד קטן את טרונייתו כלפי אביו, שהבטיח כל כך הרבה דברים ולא עמד בהבטחותיו . ואלה דבריו:

“אבא הבטיח לנפח בלונים \ ליום ההולדת שלי.

 הבטיח לעטוף נורות בצלופן צבעוני, \ הבטיח לתלות קישוטים במסיבה.

 אבא הבטיח ואפילו נשבע ,\ הזמין עוגה ,הזמין קוסם \ הזמין הפתעות,ארגז שלם.

 אבא הבטיח להבריא \ עד יום ההולדת שלי \ הבטיח ולא קיים.

 אבא הבטיח להבריא \ אבל לא סיים”.

החזרה האנאפורית על המילה “הבטיח” (7 פעמים) מהווה רכיב מרכזי בעיצוב החוויה הטראומטית המועברת אלינו באמצעות הדובר הצעיר, שהיעלמות האב מסביבתו – למרות הבטחותיו הרבות – נראית עלומה בעיניו וגורמת לו לעיסוק אובססיבי בעניין, מבלי שיהיה מסוגל להסביר את המתרחש. אין ספק שתבנית אנאפורית זו ממלאה את כל הפונקציות האפשריות: היא משמשת כגורם ריתמי ורטורי, אך גם מהדקת את המשמעות ויוצרת אפקט אמוציונאלי חזק.

שלושת הטורים הראשונים מאירים את דמותו של האב כנוכחות דומינאנטית ומשמעותית בחיי הילד. הוא לוקח חלק מרכזי ופעיל בחוויותיו – כמו זו המוצגת בשיר (ההכנות לקראת יום הולדתו) ומכאן התמיהה הגדולה על היעלמותו בטרם סיים.

ההבטחה וקיומה היא היא המוטיב המנחה בעיצוב חווית השיר. היא מאירה באור חזק את ההבדלים בין ההבטחות השונות של האב:

1.הבטחות שמימושן היו בשליטתו (הסידורים ליום ההולדת) .

2. הבטחות שלא היו בשליטתו ( ההבטחה להבריא).

הילד חש נבגד מאי קיומן של ההבטחות המאוחרות, מבלי יכולת להבין את משמעות המוות ולקבלה כעובדת חיים. לגביו – אין הבדל בין סוגי ההבטחות. אם מבטיחים ועוד נשבעים – חובה לקיים.

וריאציה למוטיב הקודם ניתן למצוא בשיר “משהו למירי” (“נשיקת הפתעה, ,עמ’ 40). השיר מתאר חוויה לירית של ילד העומד מול תופעה עלומה, שאדם יקר לו, העונה לשם מירי, עומד למות. כמו בשיר הקודם כן גם כאן, אין הדובר מסוגל להבין שהמוות איננו דבר רצוני והשיר כולו בנוי על ניסיון למנוע את התרחשותו.

 השיר מתפתח לאורך שלושה בתים, מההווה אל העתיד הצפוי אותו הוא מנסה למנוע:

בית א’: “את מוכרחה להבריא, מירי \ העולם מחכה לך בחוץ.

בית ב’: “אני לא רוצה שתמותי, מירי\  הדבר הזה מפחיד לי את המחשבות.

             אם תמותי – אכעס עליך \ ולא אצייר לך לבבות.”

בית ג’: “כשתבריאי מירי \ אתן לך את דרקון המשי…

             כשתבריאי מירי \ אגלה לך בסוד \ איפה הירח ישן.

             כשתבריאי מירי \ כש…”

החוויה בנויה על הקשר הקרוב  בין הדובר ומירי. בבית הראשון פונה הדובר בציווי למירי להבריא, כשהוא מנסה לפתותה עם ההפסד שיהיה לה אם תמות – “העולם מחכה לך…השמש מחכה לך…” בהמשך, המיקוד עובר לאני השר בהביעו את רגשותיו ביחס למוות המתקרב, אם אכן יתקרב. פחד מהמוות וכעס על התרחשותו – אלו הרגשות המניעים את הפניה בבית השני. הבית השלישי כבר בעתיד – באפשרות שאכן תנצחי את המוות. או אז מצפות לך הפתעות ומתנות שאני אתן לך, כל אלו שהכי יקרים לי – “אתן לך את דרקון המשי…אגלה לך בסוד \ איפה הירח ישן…” כל אותם דברים היקרים לי אני מוכן לתת לך רק אם תבריאי.

שלוש אנאפורות “כשתבריאי” בונות את החוויה בבית זה. האנאפורה הרביעית נקטעת באמצע – כמו החיים של מירי. עיצוב מדהים זה המסיים את השיר, יוצר אפקט אמוציונאלי חזק ומהדק את המשמעות. אין מה לדבר יותר על עתיד, כי ההווה כבר הסתיים.

תוכחת המבוגרים בשל יצירת אשליות אצל ילדים לגבי המוות

בשני השירים הבאים ניכרת התפישה כי המוות הוא טאבו חברתי שאין משתפים בו ילדים, ומותירים אותם להתמודד עם הנעלם לבד.

בשיר  “ילדים אינם מתים” (“גבעת הכפתורים”, עמ’ 54) אנו פוגשים ילד המתקומם על ה”שקרים”, אותם סיפרה לו אמו ביחס למותם של ילדים.

“היא אמרה: ‘אל תפחד.ילדים אינם מתים.רק אנשים זקנים’.”

 אולם מקרה שקרה בסביבתו הוכיח לו שהיא השלתה אותו:

“שלשום ילד נפצע קשה בכביש,הפסיק לנשום ומת

 אימא לא סיפרה את האמת.”

השיר בנוי במבנה מעטפת. הטור הראשון – “אימא לא אמרה את האמת” חוזר עם שינוי קל גם בסיום והוא  – “אימא לא סיפרה את האמת.” עיצוב זה סוגר הרמטית את הנאמר בין שני הטורים הללו ומדגיש שכל מה שיאמר לאחר הפתיחה אינו אמת. הוכחה לכך – הסיום. לגבי הילד נותר רק המשקע שאי אפשר לסמוך עוד על אימא.

 “אולי הגשם” (“נשיקת הפתעה”, עמ’ 27), הינו שיר נוסף באותו כיוון, ואף בו מתקומם הילד על התנהגות המבוגרים כלפיו בכל הנוגע לנושא המוות. במרכז השיר עומד ילד שהוריו נמנעו לקחתו ללוויה משום שהוא קטן, אך לא יכלו למנוע ממנו את התעניינותו במת ובקורה אותו לאחר המוות – “ואיפה דוקי עכשיו \ ואם הוא רואה ושומע?”

משום תעלומת המוות, השאלות נותרות ללא תשובה ישירה. האפשרות לקבל תשובה מועברת לגורם לא אנושי, אולי משום היחס החדש שנוצר כלפי האנשים בסביבתו – אי אמון. לכן “אולי הגשם יודע \ אולי הגשם.”

חרדה כרכיב קיומי במצב החדש

כיוון אחר של התבוננות בתגובותיהם של ילדים למותו של אדם בסביבתם הקרובה בא לידי ביטוי בשיר “איילת מחכה” (“נשיקת הפתעה”, עמ’ 26). שיר זה פועל בשני מישורים: התבוננות באיילת הקטנה שאיבדה את אמה ושיקוף רגשותיה ומחשבותיה; התבוננות באני הדובר המושפע ממצבה של איילת. הסיטואציה המרכזית בשיר היא סיטואציה של ציפייה נואשת, הבאה לידי ביטוי כבר בפתיחה:

“אימא של איילת מתה בחורף”, ומאז היא “מחכה.

תמיד מסתכלת \ מחכה ליד החלון, ליד הדלת.”

בהמשך אנו רואים כיצד משתלטת עובדת מותה של האם על הילדה הקטנה בכל מישורי הקיום – הפיסי, הרגשי, השכלי:

“מאז קר לאיילת באצבעות. \ כשמתחיל הרעם

היא מתחילה לרעוד.\ היא בוכה בשקט \ ולא שומעים דמעות.

הראש של איילת מלא שאלות \ אולי מאה,אולי אלף

ורק שאלה אחת היא שואלת:

“מתי אימא תגמור למות \ ותחזור? \ אולי תשכח ולא תזכור?”

גיבורת השיר של כהן-אסיף צעירה מאד ואיננה מסוגלת עדיין להבין את סיטואציית השכול ולהתמודד עמו. היא רואה בו משהו ארעי, המתרחש לזמן קצוב ומכאן,שאמה עוד

תשוב אליה. ולכן היא מחכה לה בעקשנות כה נמרצת בלא להתייאש: “תמיד מסתכלת \ מחכה ליד החלון,ליד הדלת”… ושואלת ללא הרף: “מתי אימא תגמור למות \ ותחזור? | אולי תשכח ולא תזכור?”

כמו בשירים הקודמים גם כאן מובע הכאב באיפוק רב ובתמציתיות. הילדה בשיר “בוכה בשקט \ ולא שומעים דמעות.” נושא השיר פתטי מאד, ילדה קטנה שאמה מתה עליה והיא איננה מבינה את הדברים, לא את מותה ולא את קביעותו. אך כאמור, דרכי העיצוב שנבחרו על ידי המשוררת מונעות מהשיר להגיע לעודף גלישה לפאתטיות ולהשיג אפקטים של עומק אצל הקורא הנדרש להשלים פערים.

השיר נמסר משתי זוויות ראיה על ידי דובר אחד:  חיצונית, המדווחת על התנהגותה של איילת לאחר מות אמה; פנימית,ה מתבוננת בדובר עצמו, בפנימיותו ומעלה משם מחשבות וחרדות הנוגעות  בו עצמו ובאפשרות שגם לו יקרה מצב דומה. אמנם השיר מספר על איילת אבל הוא המשוררת בונה את דברי הילד הדובר בחריזה צמודה המדגישה את הביטחון. השאלות הרטוריות מגבירות את הדרמטיות. אמנם השיר ממוקד בסיפור על אסונה של איילת, אך קריאה יותר מעמיקה תגלה שמה שמניע את השיר היא חרדתו של האני הדובר.

ואכן, השיר נפתח ומסתיים בהבעת חרדה זו – “לפעמים אני מפחד שכולם ימותו \ ואשאר לבדי \ כמו איילת.” גם כאן נוקטת המשוררת במבנה מעגלי המחזיר את הסיפור,במדויק לנקודת המוצא.לצורך הדגשת העיקר. למרות שגם הכותרת מודגשת לאיילת המחכה, מסתבר שאיילת היא רק הסיבה להביע את חרדת הדובר. כל רכיבי הפחד והחרדה ממצב זה מצויים במשפט הכפול: אני מפחד… כולם… ימותו… לבדי… כמו איילת.

העלאת שאלות בעקבות מפגש עם תופעת המוות

בעולם השירי של שלומית כהן-אסיף מצוי גם כיוון של יצירות במרכזן עומד ילד המנסה להתמודד עם תופעת המוות בעזרת שאילת שאלות אודותיו. עניין זה בא לידי ביטוי בשיר “גן עדן” (“גבעת הכפתורים”, עמ’ 39), בו מתואר הילד כפונה לאפריים פופלין, הידוע כמנחש ויודע הכל, ושואל אותו היכן נמצאת סבתא שלו שמתה ואפרים משיב:

“סבתא שלך עלתה לשמים”! \ “איך?” “בסולם יעקוב”.

“סבתא לא יודעת לטפס על סולם”.\ “המלאכים עזרו לה. עכשיו היא בגן עדן”.

תשובה זו כנראה מספקת את הילד השואל והוא עובר לשאלות אחרות, על עניינים רגילים. השיר מציג שתי גישות של הסביבה לשאלות הילד: האחת, המיוצגת על ידי ההורים, מניחה שהילד מסוגל להתמודד עם נושא המוות כמו עם כל נושא אחר ולכן אפשר להביא בפניו את הדברים כמות שהם: “אבא אומר שהיא מתה. \ אימא אומרת שסבתא נפטרה”. אבל לגבי הילד הם סותמים יותר משהם מגלים והוא מרגיש צורך להבין יותר. מתוך הסיפור ברור שהכתובת היא אפריים פופלין “המנחש הכל. תמיד”. השנייה, מיוצגת על ידי א.פופלין, הסבורה שיש לתאר את המוות בצורה פיגורטיבית, כדי להעניק מידה של אופטימיות “סוף טוב” לעניין. נראה כי דרכו של פופלין מרגיעה את הילד והוא ממשיך לשאול כדרכם של ילדים גם בעניינים אחרים. גם שיר זה בנוי במבנה מעטפת הפותח עם תיאורו של א.פופלין ומסיים איתו, שהוא בלבד מסוגל לתת תשובות לילדים שואלים. 

שיר נוסף המספר על שאלותיהם של ילדים הוא “ציפור מתה” (“אחרי שלבשתי פיג’מה”, עמ’ 57). במרכז השיר ילד צעיר שנפגש פנים אל פנים עם מותה של ציפור ושואל שאלות רבות ושונות לגבי העניין:

“ראיתי ציפור מתה.

אולי היא מתה על האדמה? \  אולי באוויר?

אולי היא מתה בשתיקה \ אולי מתה עם שיר?”

שיר קצר זה נשלט על ידי המלה “מתה” החוזרת חמש פעמים בשני טורים בלבד. יש בכל כדי להדגיש עד כמה עניין זה הרשים והשפיע על הילד הקטן. שלא כמשוררים בשנות ה40-60 שנמנעו מלהזכיר את המילה מוות ישירות, כהן-אסיף נוקטת באמירה ישירה וחוזרת כדי להדגיש את העניין.

שיר נוסף המעמיד את שאלותיו של הילד בנוגע למוות הוא “הזקנה מסוף הרחוב” (“מוכר העננים”, עמ’ 79). במרכז השיר ילד צעיר התוהה על היעלמותה של השכנה הזקנה מסוף הרחוב  – “אני לא יודע מה איתה”. בניגוד לשירים הקודמים בהם משתמשת המשוררת במילה מוות באופן גלוי, בשיר זה נמסרת החוויה באמצעות מטונימיה המייצגת מוות כמו: “אולי נגמרו לה הצעדים? \ והיא כבר לא נועלת נעליים \ ולא משחילה שרוכים?!” אין ספק שהשימוש בדרך עיצוב זו מצליח להשאיר את התעלומה פתוחה לאינטרפרטציות.

חוסר האונים של הילד היתום

חווית האובדן הנורא של אחד ההורים וחוסר האונים של הילד היתום מתוארת בשיר “כפתור ופרח” (“מוכר העננים”, עמ’ 27), במרכזו אלירן הקטן שאיבד את אמו. כהן-אסיף איננה ממהרת לגלות לנו את העובדה המרה. היא יוצרת רקע של שמחה, חיוכים ואושר מסביבו. התזמון להצגת הילד היתום הוא ההכנות ליום האם, המקום – חנות הפרחים השכונתית והקהל הרב, ילדים ומבוגרים, העומדים לפתחו לקנות פרחים לאימא.

השיר בנוי באופן ברור משני סיפורים מנוגדים: סיפור אחד, חיובי, עליז,שמח, מתאר את ההכנות ליום האם: “ילדים עמדו בתור \ אמהות ואבות עמדו מחייכים \ לקנות לסבתות פרחים…” הביטויים המספרים סיפור זה הם חיוביים, מרוממים,חגיגיים. סיפור שני, עצוב, ממוקד באלירן, שאינו מתכונן ליום האם: “רק אלירן לא עמד בתור \ סובב בחולצה את הכפתור \ סובב וסובב עד שנתלש \ “אין לי אימא.” \ הוא לחש. “

הסיפור בנוי על “הם”, החוגגים את יום האם מול האחד שאינו חוגג. הדגש מושם על הילד ולא על האם. אין אנחנו יודעים כיצד מתה האם. השיר מעמיד את הבעיה הקיומית של הילד, כיצד יכול ילד לחיות בעולם אטום זה ללא אם. אין כאן בכי, אין כל שימוש במילים טעונות רגש. אבל כאן לפני חנות הפרחים, כאשר כולם מתכוננים ליום האם אנחנו שומעים את השאלה איפה אמך? הילד עומד חסר אונים מול “כולם” שיש להם ורק לו אין. הוא עושה פעילות אחת בלבד – סובב וסובב וסובב את הכפתור, והאמירה משלימה “אין לי אימא” הנאמרת בלחישה. גם כאן, כמו בשיר “ריח טוב” מודגשת אטימותה של החברה למצבים כאלה.

שיר מרשים .יש כאן איפוק עצום, התנזרות מוחלטת משימוש במילים טעונות אמוציונליות. השיר מביע את הדברים בסגנון אנטי פתטי, הפתוס הפנימי הסמוי נוצר אצל הקורא בלבד לאחר שפוענח הטקסט. מבנה השיר מצביע על היעדר ניחומים.

חולי ומוות כעובדות חיים: התמקדות בתגובות הילד על צערו של הזולת  – הודיה לאלוהים על החלמתה של חברה

השיר “השיער האמיתי” (“גלגל הלחמניות”, עמ’ 33) נותן ביטוי לכיוון חדש של טיפול בכאב ובסבל של הילד, הפעם בעקבות הזדהותו עם כאבם של אחרים בסביבתו. כהן-אסיף מאירה באור חזק על הפן האחר של הילד – הפן החברתי, בו הוא עוסק לא רק בעצמו כי אם מגלה מעורבות ורגישות גדולה מאד לגבי אחרים, דבר שלא בא לידי ביטוי בספרות הילדים עד כה.

יש והוא ער למחלתה של גאולה (אין תיאור מדויק לגבי זהותה) ובעיקר להחלמתה. בתיאוריו הוא מתייחס לחיצוניותה בעת מחלתה (בעיקר להיעדר השיער, שנשר בגינה) ועם החלמתה (כאשר השיער חוזר לקדמותו). השיער הוא הרכיב שמבחין בין חולה לבריא ועל פיו שופט הילד את מצבה של גאולה. השיר כתוב מזווית ראיה של ילד מול תופעת ענק עלומה לגביו (מחלת הסרטן) אליה הוא נחשף באמצעות סממנים חיצוניים: נשירת השיער וכיסוי הראש בגינו הנעלמים עם הבראתה. גאולה חוזרת להיות חברתו לבילויים משותפים ולמשחק. השיר נשלט על ידי המלה תודה ההופכת למוטיב מנחה בשיר. הדובר, שאף הוא כגאולה אין לו זהות מדויקת מבין שנפלה בידו הזכות לקבל חזרה את חברתו, זכות שלא כל אחד זוכה לה ועל כך יש להודות לכוח עליון. נראה כי אופן חשיבה זה, שאיננו אופייני לילד קטן מעמיד לפנינו דובר בוגר יותר.

אנו מביאים שיר זה בשלמותו:

“תודה לך אלוהים \שהחזרת לגאולה את השיער שלה\ועכשיו היא כבר לא חולה

ועכשיו היא כבר לא מכסה את ראשה במטפחת.

תודה לך אלוהי\השיער האמיתי של גאולה חזר\ארוך וישר מעבר לצוואר.

ואפשר למשוך לה בשיער”\”דיו גאולה! דיו!”\ולצחוק צחוק נהדר\ולמשוך לה בשיער…”

בריחה אל הדמיון כאמצעי לתיקון ההוויה הפגומה 

השיר “הצמה של רוחמה”(“גלגל הלחמניות”,עמ’ 32) מציג אף הוא כקודמו את הזדהותו העמוקה של הדובר עם סבלה של חברתו. השיר עוסק במציאות העגומה של ילדי המלחמות למיניהם. אביה של רוחמה איבד את ידו באחת המלחמות, דבר המשליך גם על יכולתו לטפל בבתו הקטנה, אך בעיקר בצמתה הארוכה, אותה נאלצת רוחמה לספר. בסיטואציה מעין זו נפגם קיומה הטבעי של רוחמה בשל פציעת האב, שאיבד אחת מידיו. החיים במציאות אכזרית זו מובילים אותה לטפח משאלה לשוב לאותו עולם הרמוני. התיקון בא בחלום. הדברים נאמרים ברוח זו:

“כל הלילה בחלומה \ היד של אבא \ חוזרת מן המלחמה.

היד של אבא \ קולעת לה \ צמה אחר צמה.”

השיר נמסר על ידי דובר עד, החש ומביע את הכאב הרב של חברתו בשל האובדן הכפול: גם היד של אבא וגם הצמה הארוכה בעקבותיה.

 רגישות ואמפתיה למבוגר הדואב

בשירים הבאים מכוונת כהן-אסיף את המראה אל האדם המבוגר הדואב בשעת צערו, וממולו הילד הצעיר, המנסה להבינו ולנחמו. במרכז הסיטואציה בשני השירים שנביא להלן מוצגים מבוגרים קרובים במצב של צער עמוק. הילד המעומד מולם מגלה להפתעתו שגם גדולים בוכים. נרגש מגילוי זה הוא מתחיל להמטיר עליהם המון שאלות כשהוא יוצא מניסיונו. כך בשיר “לפעמים מוכרחים לבכות” (“הצימוקים הם ענבים עצובים”, עמ’ 26) –  “אימא, למה את בוכה, \ את מרגישה לא טוב ?… את בוכה בגללי?”

תדירות השאלות רומזת על החרדה הגדולה העוטפת אותו בראותו את אימא בוכה. תשובותיה המתחמקות של אמו נטועות באותו קונצנזוס שמרני הנמנע משיתוף  הילד באבל ובצער. ורק עקשנותו של הילד ורצונו להבין מביא את האם לומר לו: “לפעמים מוכרחים לבכות. \ גם לגדולים מותר לבכות.\ עכשיו לך לחדר,לצייר או לכתוב.” אין תשובה מדויקת אך בכל זאת תשובה מרגיעה.

בשיר השני “למה אף פעם?” (“הירח בוכה כוכבים”, עמ’ 50) מביעות השאלות תמיהה רבה מהשינוי שחל באם לעומת העבר:

“למה אף פעם אינך שרה \ ואף פעם לא תפסת לי פרפר

ולא קרצת ולא שרקת ולא גילית לי סוד?”.\ אימא, כבר שלושה ימים לא צחקת..”

הילד ער למה שקורה לאמו וחש שהשינוי אינו לטובה. הוא אפילו מנסה להוציא אותה ממצבה זה – “את רוצה שאשיר לך \ שאצייר לך ילדה עם שפם…   אימא,שוב רטובות לך העיניים!” זוהי אכן המציאות, כאשר מדובר בילד צעיר הנתקל באווירה אבלה בביתו. השאלות הן רבות.לא כן התשובות.

לסיכום: עיון בשירת כהן-אסיף גילה לפנינו שמותו או מחלתו של אדם קרוב ומצוקותיו הקיומיות של הילד בעקבותיהם מהווה אחד הנושאים הדומיננטיים במפה התימאטית של המשוררת. הגיבורים הקטנים המתנסים בחוויות מסוג זה מגיבים בנאיביות ובחוסר הבנה או מפעילים מנגנוני הגנה שונים כדי להתמודד עם מצב נורא זה. בשירים אלו מודגשת לבדיות הילד בצערו. אין החברה סועדת ומסייעת, היא מתנכרת לו ולסבלו. המשוררת נוקטת באמצעי עיצוב מטונימיים כדי לעצב את הסיטואציות הטראומטיות. הכאב מובע באיפוק רב ובתמציתיות. רטוריקה רומזת זו מאפשרת לה לחמוק ממבעים אמוטיביים ופתטיים יתר על המידה ולהשיג  את אפקט האיפוק העומד במרכז החוויה הדחוסה בשיר.

 

 ד”ר רבקה גרון – מרצה בכירה במכללת לוינסקי לחינוך וראש מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים במכללה. מתמקדת בחקר ובהוראת ספרות הילדים בגילאים השונים. פרסמה עשרות מאמרים/חוברות בספרות ילדים ודרכי הוראתה.

ביבליוגרפיה:

כהן-אסיף, שלומית. 1982, “הצימוקים הם ענבים עצובים”, הקיבוץ המאוחד, ת”א.

כהן-אסיף, שלומית. 1982, “אחרי שלבשתי פיג’מה”, שוקן, ת”א.

כהן-אסיף, שלומית. 1985, “גבעת הכפתורים”, הקיבוץ המאוחד, ת”א.

כהן-אסיף, שלומית. 1987, “הירח בוכה כוכבים”, הקיבוץ המאוחד, ת”א.

כהן-אסיף, שלומית.1989, “מוכר העננים”, ספרית פועלים, ת”א.

כהן-אסיף, שלומית. 1991, “הספר הגדול של שלומית כהן-אסיף”, עם עובד, ת”א.

כהן-אסיף,שלומית. 1993, “נשיקת הפתעה”, הקיבוץ המאוחד, ת”א.

כהן-אסיף,שלומית. 1995, “גלגל הלחמניות”, הקיבוץ המאוחד, ת”א.