4 יצירה מקורית

• סיפורים

כונפוסה הנוראה / ספרה ואיירה: תמר הוכשטטר, על פי מעשייה ערבית

סיפור מתוך הגיליון לילדים של כתב-העת "הכיוון מזרח", בשיתוף עם "הפנקס"

כתב-העת “הכיוון מזרח” עוסק בנושאים חברתיים, בדגש על זהות מזרחית. הגיליון החדש ייחודי הן מבחינת המשתתפים בו והן מבחינת הקהל אליו הוא מכוון. לראשונה, פונה כתב העת לילדים. אנו, עורכי “הפנקס”, חברנו לעורכי כתב-העת הקבועים, עמרי הרצוג ובת-שחר גורמזאנו גורפינקל וביקשנו להגיש לילדים מנה שיש בה את כל הטעמים: סיפורים על תרבויות ועל התנגשות בין ערכים; סאטירה וטרגדיה, קומדיה ופארסה. אלו יצירות שונות המאתגרות את מה שמקובל להגיש לילדים ותקוותינו היא שהן יעוררו עניין ושיח בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. זהו הסיפור השני שמפורסם מעל במה זו, מתוך הגיליון.

כונפוסה הנוראה או: איך מבדילים בין חיות לא מזיקות לשדים מזיקים מאוד

לפני הרבה שנים, כשעוד לא היו פה כבישים מהירים ומנהרות הכרמל וקידוח הגז, חיו פה בני אדם ולצידם חיו שדים. היום זה נשמע מוזר, אבל אז זה היה דבר מאד טבעי וידוע, שכמו שיש בני אדם, שלכל אחד מהם אופי ורצונות וחלומות משלו, ככה יש גם שדים.
השדים היו טובים ורעים והפכפכים, בדיוק כמו בני האדם. אבל כששד כועס, אתם בטח מבינים בעצמכם, זה הרבה יותר נורא מכשבן אדם כועס. ולכן חשוב היה לדעת איך לא להכעיס את השדים אם לא רוצים צרות.
המומחיות הראשיות לשדים היו אז הסבתות (וגם חלק מהסבים), שידעו בדיוק איך צריך להתנהג עם השדים ובקירבתם, והיו שבות ומזכירות ומספרות לפני השינה, ובבוקר ולפעמים גם אחרי מנוחת הצהריים.
לפני שאפתח בסיפור שאני עומדת לספר לכם, עליכם לדעת כמה מאותם כללי סבתות חשובים:

1. לשדים יש שמות.
2. להרבה שדים יש שמות כמו של חיות. למשל אפשר למצוא שדה שהשם הפרטי שלה הוא “עז”, כמו שלילדה מהכיתה שלכם קוראים נועה.
3. לכן, אם מדברים על חיה כלשהי, למשל על עז שאוכלת עשב בחצר, חשוב מאד להצביע עליה כשמדברים עליה. אחרת השדה שנקראית עז יכולה לחשוב שמדברים עליה ולבוא ולעשות צרות צרורות.

זהו. עכשיו אתם יודעים כל מה שצריך לדעת כדי לקרוא את הסיפור.

באותם ימים רחוקים, במקום הזה ממש, חיה אישה פשוטה אחת שרצתה רק דבר אחד – ללדת בת. אבל רצה הגורל, או אללה, או אף אחד במיוחד, ולא נולדה לה בת ולא בן ולא כלום ויום יום הייתה יושבת על מפתן ביתה, צופה בשמש השוקעת, ומתפללת לבת. ערב אחד, בעודה יושבת ומסתכלת על השמש הגדולה היורדת מאחורי ההרים, ראתה חיפושית קטנה ושחורה מטיילת ליד רגלה. “יא אללה!” חשבה האישה בעצב גדול, “אני כל כך רוצה ילדה קטנה! אפילו אם הילדה שלי הייתה חיפושית שחורה הייתי שמחה בה ואוהבת אותה כאילו היא ילדה רגילה”. כך חשבה האישה וקראה בקול גדול “הו אללה! תן לי כוּנְפוּסֶה!”
אבל כמו שודאי ניחשתם, בגלל סערת הרגשות שהייתה נתונה בה, שכחה האישה את מה שסבתה לימדה אותה ולא הצביעה על החיפושית שנקראית גם כונפוסה. וכך, במקום שתפילתה תגיע לשמיים היא הגיעה דווקא לשדה איומה ונוראה שהסתתרה לא רחוק משם. השדה (נחשתם נכון: שמה היה כונפוסה) חייכה לעצמה ברישעות: “אני רואה שהאישה הזאת מאד רוצה שאבוא לבקר אותה ואעשה לה צרות צרורות.” כך חשבה השדה ומיד הפכה עצמה לחיפושית שחורה וחמודה ורצה להסתתר בין כפלי העבאיה של האישה.

ירד הערב והאישה הכינה עצמה לשינה כאשר לפתע חשה דגדוג עולה ויורד מתחת לעבאיה שלה והחלה לצחוק ללא שליטה. “מה קורה לך אישה?” שאל בעלה, “את מתנהגת כאילו קפץ עליך שד!” אבל האישה לא הצליחה לענות מרוב דיגדוגים ורק רצה וקפצה והתגלגלה עד אשר יצאה מתוך שמלתה חיפושית וחייכה אליה חיוך גדול. האישה לא האמינה למראה עיניה – חיפושית מחייכת! “בחיי אללה” אמרה האישה בפליאה, “זאת כונפוסה שלי, הילדה שהתפללתי אליה כל ערב, היא באה אלי סוף כל סוף”.

הימים חלפו והחיפושית גדלה, ומיום ליום נראתה יותר כמו ילדה ופחות ופחות כמו חיפושית, עד אשר, ביום הולדתה העשר, נראתה כמעט בדיוק כמו ילדה. האישה הייתה מאושרת.

יום אחד החליטה כונפוסה שמספיק זמן הייתה ילדה טובה והגיע הזמן לחזור ולהיות שדה. “אמאל’ה” היא אמרה בקול מתוק “מה את עושה עם הבצק הזה שאת לשה?” “פיתות לארוחת הבוקר של אבא שלך” ענתה אימה, “עוד מעט תאכלי אחת ואת השאר תביאי לו לשדה עם פחית לאבנה”. “לא בא לי לחכות” אמרה השדה בקול בכייני “אני רוצה לאכול את הפיתות עכשיו!” האישה הסתכלה עליה בחיוך ואמרה “מאמי שלי, או שתחכי בסבלנות או שתאכלי אותי בינתיים, מה דעתך?” “רעיון מעולה!” צעקה השדה ולפני שהאישה הבינה מה קורה בלעה אותה השדה אחת שתים, על המקום ומיד אכלה גם את הבצק והמערוך והשולחן. “אוה” חשבה לעצמה השדה הנוראה בסיפוק, “זה כבר הרבה יותר טוב”. אבל בגלל שרעב של עשר שנים הוא לא משהו שחולף כל כך מהר יצאה מהבית והלכה לשדה. “כונפוסה, מה את עושה פה? איפה ארוחת הבוקר שלי?” שאל האבא החורג שלה, שחרש כל הבוקר את השדה. “אכלתי אותה” ענתה השדה בחיוך. “ועכשיו אני אוכל גם אותך!” האיש, שחשב שהיא צוחקת, אמר בחיוך “בואי תאכלי אותי מתוקה שלי, אם את רוצה” אחת שתים בלי לחשוב פעמיים אכלה השדה את האיש ובלעה גם את המחרשה שלו ואת שני השוורים שהיו רתומים אליה.
“עכשיו אלך לבדוק מה שלום סבתא” חשבה לעצמה ושיהקה.

באותו זמן ישבה סבתה החורגת של כונפוסה בביתה וארגה שטיח. היא שמחה מאד לראות את כונפוסה שאף פעם לא באה לבקר לבדה. “כונפוסה מותק, באת לבקר את סבתא שלך?” “לא. באתי לאכול אותך!” אבל סבתא שלה לא שמעה כל כך טוב ושאלה “מה אמרת חמודה? שאת רוצה לאכול אותי?” אבל במקום לענות פתחה השדה האיומה את פיה והתקרבה אליה. “כונפוסה” אמרה סבתא בבהלה, “מה זה הפה הגדול הזה שיש לך?” אבל היא לא זכתה לשאול עוד שום דבר כי השדה בלעה אותה אחת שתיים בלי לחשוב פעמיים, אפילו בלי ללעוס והסתלקה.

כשבטנה מלאה הסתובבה כונפוסה בין דוכני השוק וחשבה לעצמה מה תאכל לקינוח. ריחות השוק היו מסחררים והיא התלבטה בין באקלוואה נוטפת סוכר, מיץ רימונים חמצמץ או גלידת אניס לבנה. לפתע תפס את נחיריה ריח נפלא והיא מיהרה בעקבותיו. “מה שלומך חביבתי?” שאל הרוכל הזקן בראותו את כונפוסה מתקרבת לדוכן הכנאפה שלו. “אני רעבה” ענתה השדה האיומה ועיניה התהפנטו לכנאפה הכתומה. המוכר הזקן, שראה כבר שד או שניים בחייו, זיהה בקלות שלא ילדה עומדת לפניו כי אם שדה נוראית בתחפושת. “אפשר להציע לך כנאפה?” שאל בקול איטי והוציא את השאבריה החדה שהיתה מוסתרת בתרבוש שחבש על ראשו, אבל כונפוסה לא ראתה את הסכין המעוקלת מתקרבת אליה ורק אמרה בקול מכושף, בוהה בכנאפה, “קודם אוכל אותך ואחר כך אוכל את כל הכנאפה שלך “.
“את רוצה לאכול אותי?” שאל הזקן “בואי, תאכלי אותי אם את מעיזה”. כונפוסה פתחה את לועה העצום, אבל רגע לפני שסגרה אותו על ראשו, תקע הזקן את הפגיון בגרונה ושיסף את גופה לשנים.

ואז קרה דבר מופלא, מהבטן הקטנה של הילדה-החיפושית-השדה-הנוראית יצאו שלמים ובריאים, כאילו מעולם לא נאכלו: האישה ובעלה ושולחן ומערוך, ובצק לפיתות ופחית לאבנה וסבתא ושטיח ירוק ושני שוורים ומחרשה. השמחה הייתה גדולה וכל השוק נשא את הזקן החכם על כפיים וכולם ערכו חפלה גדולה בין הדוכנים.

והאישה? היא הולידה ילדים רבים ולהם נולדים נינים ובני נינים, תודה לאל. וכל פעם שמי מהם היה רואה חיפושית שחורה וקטנה מיד היה צועק “הכונופסה של סבתא! הכונפוסה של סבתא!” וכמובן שלא שכח גם להצביע.