כשאת הילדה הכי רזה בגן / ליאת שטייר-לבני

6 תגובות:

1. לי עברון-ועקנין הגיב:

   18 בינואר 2015 בשעה 16:57

   ניסוחים מדויקים ונבונים לאי-נוחויות שחשתי במהלך הצפייה בהצגה… מעבר לעצם החלטוריסטיות של הטקסטים.

2. שהם סמיט הגיב:

   18 בינואר 2015 בשעה 20:33

   למרבה הצער אין מדובר בבעיה של מופע אחד, אלא בנוסחה נצלנית הפושה בתיאטרון הישראלי לילדים: נוטלים שירים קלאסיים , משחילים על חוט עלילה רופף, ומגישים בסגנון צעקני של ערוצי ילדים/פסטיגלים – המתאפיין גם בכל הרעות החולות שציינה מחברת הרשימה.
   להתרשמות ממידת הנוסחתיות ניתן להציץ בקישור הבא למחזמר “פרח נתתי לנורית”.
   גם כאן תמצאו על הבמה גן משחקים (כמותו ראיתי כבר בכמה הצגות ילדים) וגם כאן הילדים הולכים לאיבוד, וגם כאן לועגים לחלש – אך בסוף, כמובן, מחבקים אותו ושרים יחדיו את שיר הסיום – ואותה תאורה , ואותן תלבושות צבעוניות מדי, ואותו סגנון הגשה .
   מרים ילן שטקליס בוודאי התהפכה בקברה כמה פעמים למשמע מה שעוללו לשיריה המעודנים.
   יוצרים חיים ( יהונתן גפן) , לפחות אתם עמדו על המשמר ואל תתנו לזאבים המסחריים הללו, המסתווים בעורות כבשים חינוכיים, לטרוף את יצירתכם!

   https://www.youtube.com/watch?v=w8FxuaJnBzE

3. דפנה חיימוביץ' הגיב:

   19 בינואר 2015 בשעה 22:16

   מסכימה עם שלושתיכן. כפי שזה הוצג, גם לי זה נראה כניצול טקסטים ספרותיים-אמנותיים ופגיעה בהם, לצורך מיסחור וחנופה לקהל רחב של ילדים והורים. וזה בהחלט מקומם.

4. גליה הגיב:

   22 בינואר 2015 בשעה 15:13

   הי. צודקת לגמרי, הוצאת לי את המילים מהפה. צפיתי והובכתי. זה התחיל בתחילת ההצגה ברעיונות על חטיפת ילדים (הבן שלי בן ה-4.5 עדיין לא העלה בדימיונו סיטואציה מפחידה כמו זו – עכשיו יש לו ממה לפחד) ונגמר בכוחניות יתר, השפלה של “האחר”, וכו’. הופתעתי מאוד.

5. Nira Bar הגיב:

   24 בינואר 2015 בשעה 11:27

   ממש מצער לשמוע.
   התכוונתי להציע את ההצגה לנכדותיה של אחותי, וחבל.
   עדיף בנתיים שיסתפקו בשירים היפים ובלחנים הנהדרים של יוני רכטר.

6. הדס הגיב:

   12 ביולי 2015 בשעה 22:20

   היינו היום בהצגה וחבל שלא קראתי את הטקסט שלך לפני כן. תיארת מילה במילה את מה שהרגשתי. ההצגה היתה מטרידה על גבול של אפלה. ממש לא מתאימה לילדים וגם לא למבוגרים . בזיון של הכבש השישה עשר המקורי