כללי

• פתוח לציבור

לאחוז בפנטזיה של אושר / גיל הראבן

משטרת סטוקהולם מבקשת את עזרת הציבור באיתורו של ילד בן תשע – בו וילהלם אולסון, המכונה בוסה. בוסה, ילד אומנה, יתום מאם ואולי גם מאב, נשלח לחנות לקנות צנימים. כדי להאריך את שהותו מחוץ לבית שבו לא היה רצוי, התיישב לעת ערב על ספסל בפארק הגשום, ומאז לא נראה עוד. מה קרה לו ולאן נעלם – רק הוא יכול לספר, ואת זאת הוא עושה ביצירה שלפנינו.

בוסה, לפי עדותו, עף אל “ארץ רחוקה”, ארץ אגדית שבה יש לו אב אוהב שהוא מלך, וחבר קרוב, וסוס נאמן בעל רעמת זהב; ארץ גן עדן שבה שמו איננו בוסה אלא מיו – “מיו מיו שלי” בלשונו של אביו. “מיו מיו” – שם רך, מתוק, אומר אהבה. “מיו, מיו שלי” מאת אסטריד לינדגרן הוא ספר מכמיר לב, ואת העצב והחמלה מעוררים הדברים שאנו קוראים בין השורות. מתוך הסאב-טקסט אנו מבינים שלפנינו פנטזיה, ושכל “יש” בעולם הפנטזיה מסמן “אין” נוסף במציאות חייו של הילד המפנטז.

תמונות גן-עדן מעניינות לרוב פחות מתמונות גיהינום: כמה עניין אפשר למצוא במקום שדבר לא חסר בו? אך ביודענו שכל פרט ופרט בגן העדן של מיו מעיד על חסר מוגדר ומכאיב בחייו של בוסה – אנו מרותקים לתמונות. נופי גן העדן מוכרים למדי – כרי דשא ירוקים, טלאים מקפצים, סוכות גן, רועה מחלל. אך בתוך הנופים הידועים האלה חווה מיו-בוסה אושר אישי מאוד ומוגדר מאוד: בגן העדן שב”ארץ רחוקה” האוכל מצוי בשפע – וטעים מכול הוא הלחם שנקרא “לחם שמשביע רעב”. ב”ארץ רחוקה” גם המים טעימים, ומקורם במעיין ששמו “המעיין שמרווה צמא.”

ב”ארץ רחוקה” יש לבוסה- מיו אב, שמוכן להתפנות בכל רגע מעיסוקיו המלכותיים על מנת לטייל עמו ולשוחח או להרכיב אתו מטוסים. ב”ארץ רחוקה” הילדים שאליהם הוא מתוודע – חביבים וחברותיים, ואינם “חושפים שיניים ונוהמים כמו זאבים”. ב”ארץ רחוקה” בתיהם של חבריו החדשים פתוחים בפניו, והוא מוזמן אליהם לאכול ולישון.

רבים מן הסתם האנשים שבשעות של כאב נפש מבקשים להימלט למחוזות רחוקים. אבל “ארץ רחוקה” של בוסה-מיו איננה “אי יווני” או “חוף ים טרופי” או איזשהו דימוי פלקטי אחר. זאת ארץ שכל-כולה שלו, כי הוא שיצר אותה מתוך רעבונו וצמאונו. כקוראים אנו שמחים בשמחתו של הילד שזוכה לפיצוי על החסרים בחייו. אנו מאמינים שיש לו זכות מלאה לנוח ב”ארץ אחרת” שלו עד עצם היום הזה, וכשהוא בוחר לצאת ממנה, לרכוב ל”ארץ חוץ” וללחום באביר קטו, שהוא התגלמות הרשע עלי אדמות – הנשימה נעצרת.

מהלך סיפורי דומה יש ביצירה אחרת של אסטריד לינדגרן, “האחים לב ארי“. גם שם מתברר שגן עדן איננו שלם כל עוד הרשע משתולל מחוץ לגבולו, ומתברר שאחרי המוות ייתכנו עוד מבחנים ויתכן עוד מוות נוסף. בדומה לגיבור הנכה ב”אחים לב ארי”, מסכן בוסה-מיו את מנוחת העדן שלו בצאתו להושיט עזרה לאחרים. הוא עושה זאת בפחד גדול ובדמעות, תוך פקפוק מתמיד בכוחו וביעוד שהתגלה לו. ובעשותו זאת הוא הופך מ”גיבור שורד” ל”אביר בעל שליחות”.

הידיעה של הקורא שאת העלילה הדמיונית הזאת טווה ילד מיוסר ממחסור, מפעימה. ובעיניי הסיפור ששמה לינדגרן בפיו של בוסה, מפעים יותר מעלילות אבירים מהמין המוכר. לפנינו גיבור שהחיים המרו לו, שאנשים המרו לו, שלא זכה אלא בגילויים זעירים של טוב לב – ובכל זאת בעולם הפנטזיה שלו הוא לא רק נאהב אלא גם אוהב, ואושרו איננו שלם עד שהוא גואל גם אחרים מאומללותם. נראה שמשום כך, בעודי קוראת, ובעוד לבי הולך ונצבט, עלה במוחי המונח “גדלות נפש”.

סופו של הסיפור מכאיב לא פחות ממהלכו. וכך נאמר בו: “דודה אדלה… אולי היא חושבת שאני יושב שם על הספסל תחת הפנס… ומשחק קצת בבקבוק בירה ריק… ונושא את עיניי אל הבתים שחלונותיהם מוארים ובפנים יושבים ילדים ואוכלים ארוחת ערב עם האימהות והאבות שלהם… אבל היא טועה, דודה אדלה. הו, כמה שהיא טועה! בוסה… בארץ רחוקה. הוא בארץ רחוקה, אני אומר… במקום שבו יש לחם שמשביע רעב… ובמקום שבו אביו המלך נמצא, אביו המלך שאותו הוא אוהב מאוד ושמאוד אוהב אותו. כן, ככה זה… וטוב לו, טוב לו כל כך אצל אביו המלך.”

בתרגום היפה של דנה כספי, בוסה חוזר וחוזר על מילים, תוך שהוא מתעקש להצהיר אושר ולאחוז בפנטזיה של אושר – והאפקט הנוצר הוא כשל קינה. מתוך המוזיקה דומה שהדברים נאמרים מתוך בכי, ואנו הקוראים, שזכינו להכיר את בן התשע הבוכה, שומעים בכי של נפש גדולה.

“מיו, מיו שלי” מאת אסטריד לינדגרן, תרגום: דנה כספי. הוצאת “פעמון”, 2022

גיל הראבן – סופרת. זכתה בפרס ספיר על ספרה “שאהבה נפשי”. בין ספריה: “השקרים האחרונים של הגוף”, “אני ליאונה”, “הבוקר הרגתי איש”, “מיניאטוריות מקראיות”, וספרי הילדים “בארץ זוללי הבגדים” ו”אגדה חדשה”.