3 כללי

לאן נעלמו העלילות? / תמר הוכשטטר

או: מתי בפעם האחרונה קראתם ספר ילדים מעניין?

נובמבר 3, 2020  

כאשר אנחנו תופסים את ילדינו כשבריריים מבחינה נפשית ואת עצמנו כאחראיים בלעדיים לשלמות אותה הנפש, אנו הופכים להיות זהירים מאוד. ככותבים אנחנו הופכים לשופטי מוסר עליונים, פסיכולוגים מומחים, ובמילים אחרות: רוצחי עלילות וקונפליקטים.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    אני מסכימה עם דברייך, תמר. לאור הניסיון בהורות, בסבתאות, בהוראה בגיל הרך, אכן הילדים מעדיפים/זקוקים לספרים בהם מצויים המרכיבים שציינת. אוסיף ואומר שיש לי כתב יד המכיל: עלילה, הומור, קונפליקט, דמות הרפתקנית שאינה מצייתת למוסכמות. האם ניתן לשלוח אותו לקריאה להוצאת הספרים בימים אלה?

  2. שהם סמיט הגיב:

    יופי שכתבת את זה.
    שתי נקודות: האחת הוא חלקם של העורכים והמו”לים במצב הזה, כלומר, בהיענות שלהם לשמרנות ההורית. מאחר שהשדה בארץ כה קטן, כלכלת השוק הפכה למעצבת המרכזית של ספרות הילדים.
    השנייה: חשוב לסייג ולומר שגם בסוגה האנטי-עלילתית לא כל הספרים חיוורים. יש סיפורים ‘קטנים’ המהדהדים את העלילות הקטנות של חיי היומיום והתובעים מן הקורא הצעיר התבוננות וקשב, ספרים הקרובים אל השירה. חשוב לקרוא גם ספרים כאלה (כמובן, בלבד שיש בהם ערך אמנותי, בטקסט או באיורים) שמחזקים את שרירי הקריאה הספרותית. התשובה לספרים הדלוחים היא ספרות טובה שלא מנסה להתחרות בנטפליקס. אני מעזה להמר שמי שיערוך מחקר על הרגלי צפייה וקריאה יגלה שככל שצופים יותר, כך שרירי הקריאה הספרותית מתנוונים והקשב מתקצר)

  3. שהם סמיט הגיב:

    הצצה (מכאיבה) בדו”חות התמלוגים שלי (ובזה הקורונה לא אשמה) מלמדת מאלו ספרים הורים מתרחקים: בדיוק בשני אלה שבהם ילדות חזקות ומלאות אופי עושות בית ספר להוריהן.

כתיבת תגובה