(לא) מספיק, ודי! / יותם שווימר
רשימת ביקורת על ספרם המשותף של מאיר שלו ואביאל בסיל
יוני 17, 2013
ב”וניל על המצח ותות על האף” יש הרבה רעיונות יפים, אבל העיצוב שלהם לא מדויק, ולכן הפוטנציאל הקומי והדרמטי של סיפור המעשה אינו מתממש. מדובר בסיפור שנשען על הפער שבין הציפייה להתנהגות בוגרת של הסב למה שקורה בפועל. זהו גם סיפור שמהלל את הסבאות כייצוג פרוע, חופשי, נטול סמכות מחנכת. בשונה מהאם, שכל הזמן דורשת מהדס לעשות דברים, הסב פועל מבחוץ – חיצוני למהלך האירועים הסדורים שבבית, שכן הוא אינו מחויב להם.
המוזיקליות אכן צולעת והוא אולי לא מימש תהליכים חתרניים במיוחד, אבל לפחות בהיבט השפה ותתי-הנושאים שבהם הוא עוסק (המוצץ, השינה במיטה) מדובר בהשתקפות מדויקת ביותר של בני הגיל, ואת זה יש לומר לזכותו. יכולתי לשמוע את יעלה מדברת מגרונה של הדס מילה במילה, גם את הסבא ואת האמא. יש קטעים שאפשר היה ללכת בהם צעד קדימה, אבל בעיניי מדובר בסיטואציות מלאות הומור ששלו מעביר בצורה הקרובה מאוד למציאות של בני 6-4.
לא מסכימה עם מילה ממה שנכתב כאן.
הספר פשוט נפלא מכל הבחינות, ואיורים מגדילים את הסיפור.
יש משהו מאוד נינוח וטבעי בסיפור הזה, בלי כל המקצבים ו”שבירת הכלים” שהמבקר מחפש ללא הרף.
ואני חושבת בדיוק הפוך, לגבי ה”ספרים הנמסים לאט”- משפט חלש, היחידי שהפריע לי בספר.
הומור מסוג שמשעשע מבוגרים, אך קטנטנים לא יודעים מה לעשות איתו.
זה מה שכיף, לא? ספר ילדים עם קריצה למבוגרים. את הספרים המוצלחים ביותר כותבים ומאיירים אלה שזוכרים שההורה מקריא את הספר לילד שוב ושוב (ושוב).
גיליתי להפתעתי עוד דינה. ובכן אני, בניגוד לדינה הקודמת, מסכימה עם רוב הדברים ברשומה הרצינית על הספר. גם אני חשתי שהספר חמוד, ותו לא. גם אני מצפה ליותר ממאיר שלו.
אני מאוד מסכימה, לצערי, עם עיקרי הביקורת, ולמרות שאני חסידה מושבעת של שלו ושל כתיבתו לילדים ולמבוגרים, אני חוששת שבמקרה הזה הלך אכן ערום…
מה שצרם לי במיוחד ויותר מצרם הכעיס אותי ממש, הוא היחס של הסב לנכדה. אני בהחלט בעד השתובבויות של מבוגרים, אבל עם ילדים, לא על חשבונם. הסב הזה מבטיח ומפר את הבטחותיו המפורשות, שוב ושוב, ללא תיקון, ללא אחריות או הכלה של מבוגר, זה לא דודי שמחה השובב והמשתטה ואפילו לא האב ב”אבא עושה בושות” של שלו- שה”בושות” שלו מביישות את בנו אבל אינן מכוונות במפורש נגדו ושבסוף הספר לוקח אחריות ומתקן. הסבא בספרו החדש של שלו משאיר את נכדתו נטולת הגנה של מבוגרים (גם האמא העציצית לא יוצאת להגנת הילדה ולא מתחשבת כלל בצרכיה- אני מתקשה למצוא אנשים- גם מבוגרים- שיצליחו לגמור את כל ארוחת הערב במטבח כשהגלידה שלהם מטפטפת בסלון…). הילדה נותנת בו אמון פעם אחר פעם והוא שובר אותו פעם אחר פעם ובעיניי זה מקומם ומכעיס. אכן, אין בספר עדות למצוקה של הילדה, אבל זה משום שהמספר אינו רואה אותה. זה ספר שהנמענים שלו הם ילדים אבל הוא “לא סופר” אותם.
איורי הסבא אכן מקסימים ומרגש היה לשמוע (בראיון רדיופוני של שלו) שדמותו מבוססת על דמותו של ד”ר אלי לנדאו ז”ל, חברו הטוב של שלו שלא זכה להיות סבא ושזכה כאן לסבאות שלאחר המוות- מחווה מרגשת ביותר שבוצעה בכשרון רב.
את איורי הכלבים דוקא לא אהבתי- הרגשתי שהם מציפים את כל הספר ללא כל הצדקה או תפקיד.
כאמור- כאוהבת של כתיבתו של שלו ממש התעצבתי והתאכזבתי למקרא הספר הזה…
סוף סוף ביקורת מעניינת ואמיצה!
אני מסכימה עם כל מילה.
המבקרים האחרים שיבחו והיללו את הספר רק משום שנכתב על ידי שלו.
כל הכבוד!
חלוקה לגבי מה חלק ממה שנכתב בביקורת.
מסכימה שהביקורת הזו נכתבה באומץ רב. אכן, צריך אומץ לשים את האצבע על נקודות חלשות בספר שמבקרים אחרים התפעלו ממנו. לקחתי ליד את הספר, קראתי והתחושה הראשונית היתה אכזבה. לא ידעתי מה אפשר להגיד על הספר, הפריעו לי המון דברים שרוב הכותבים התיחסו אליהם קודם. אך יותר מהכל הפריעו לי האיורים של המאייר המוכשר (מאוד) אביאל בסיל. הרגשתי שהחלק שהיה צריך ליצור כאן את הספור השלם הוא החסר כאן. יש כפולות שהן חלשות ויוצרות תחושה של רייקנות. בספרים רבים של שלו, יוסי אבולעפיה סוגר הרבה פינות בספרים ומשלים את הספורים שלו ליצירה שלמה. כאן החלק הויזואלי הוא חסר וחלש, אבולעפיה כנראה היה הופך את החצי ספור שכאן לסיפור שלם. זו הרגשתי ועם כל הכבוד לאביאל בסיל (ויש הרבה כבוד) האיורים כאן הם לא החלק החזק.
תודה יותם על רשימה נהדרת וכל כך רצינית. האיורים של אביאל בסיל לספרו של שלו יפים ומשובבי לב, אך אינם ניתנים להשוואה לאיוריו המנצחים של יוסי אבולעפיה. בשיתוף הפעולה הפורה והמוצלח בין שלו לאבולעפיה יש הרבה יותר מליצור עוד ספר “יפה”. איוריו של אבולעפיה מתכתבים עם הטקסט של שלו בהרמוניה מושלמת, מוסיפים רבדים חכמים ומצחיקים ליצירתו. זה נחמד ואף נכון לשנות מידי פעם אך אני תוהה כיצד היה נראה ונקרא הספר עם איורי אבולעפיה.
כתיבתו של מאיר שלו אכן מצוינת ולכן קשה לומר דבר על הטקסט למרות שהוא “רגיל”.
[…] המצח ותות על האף". בניגוד ליותם שווימר ב"פנקס" שממש לא אהב אותו, אני חושבת שמדובר בסיפור הומוריסטי וחינני, אם כי לא חף […]
הבעיה של שלו היא שהוא יכול יותר. אבל הרבה יותר.
אוהבי שלו יכולים בהחלט לזהות את האיכויות הייחודיות והמוכרות של שלו הנוכחות ביצירה, אבל הם לא יסתפקו בהן ותמיד יחפשו גם את הנעדרות.
כי איכות וכשרון ומקוריות הם הבטחות, ומי שמחכה ואורב שנה-שנתיים ליצירה הבאה של שלו, מחכה שהשמש תזרח גם מחר.
אכן, קשה לומר דבר על מאיר שלו. קל יותר לסלוח ולארוב לדבר הבא.
[…] רואים אור יותר ויותר ספרים על קשר אהבה משפחתי בין סבים וסבתות לנכדיהם. אבל אהבה זוגית, במיוחד כזו שמתקיימת בין שני ילדים – […]
[…] מודל צעיר, ילדותי לפעמים, כמו למשל זה של מאיר שלו ב”וניל על המצח ותות על האף” או הסבתא הכל יכולה של עדנה מזי”א בספר (“סבתא […]