התכנית מצליחה לעקוף את השאלה הנפיצה “למה התכוון היוצר”, תוך שהיא מביאה פרשנות מחוברת לקרקע של הרקע ליצירה, כולל גרסת היוצר ועוד עדים מסביב.
השטאנץ הקבוע של הפרקים הוא מצד אחד ברכה לצופים הצעירים: גם אם הם מאבדים את זנב השיחה, הם יודעים שתכף פרידמן ישתולל עם גיטרה חשמלית בשיר שמסביר מושג טכני או מסכם תפיסה אמנותית
טל פרידמן, המגלם מספר תפקידים בכל פרק, נמצא באזור הנוחות שלו בתכנית הזו, שמאפשרת לו לגלם טיפוסים אקסצנטריים שונים.
במקרה שלפנינו התוצאה קצת מייגעת, כי, כאמור, סגל אינו פוצה פה, והרוב מונח על כתפיו של פרידמן
נובמבר 8, 2015
הצופים-הילדים יושבים מרותקים למסך ומגחכים מפעם לפעם. לשאלתי הם פסקו: זו אחלה סדרה, ואנחנו מבינים הכול. אני לא בטוחה עד כמה בן ה-7 הבין באמת מהי פרספקטיבה, אבל לפחות הוא יודע שיש דבר כזה ולאיזה תחום תוכן הוא קשור. ודאי גם לא יצליח לעכל את עולמו החרדתי של מונק, אבל הוא זוכר את שמו ואופיו האפל, כמכר ותיק.
יצירה זו מופצת תחת רישיון ייחוס-שימוש לא מסחרי – איסור יצירות נגזרות 2.5ישראל של Creative Commons
לאחר צפייה עלי להודות שאני מסכימה עם הטענה של אביבית שהסדרה לא מצליחה להמחיש “את הנשגבות של אמנות גדולה, את ההזקקות שלנו אליה…” מה שהיא כן מצליחה זה להגחיך את האמנות והאמנים בדרך שנבחרה להצגתם ובשימוש בבדיחות התפלות. כנראה שהמטרה למשוך את הצעירים לצפייה בתוכנית הרדודה והשגת רייטינג היא שכיוונה את יוצריה ומפיקיה של התוכנית.