1 יצירה מקורית

לטובת מאזינינו הקטנים / טלי עמית-כוכבי

ביקורת על אלבום השירים והסיפורים מתוך תוכנית הרדיו "שבת בבוקר"

מרץ 13, 2019  

זה אתגר מעניין לכתוב ביקורת על דיסק שמתנגן לי בראש כמעט בלי הפסק, כבר כמה שבועות, אבל מרגע שקנינו את הדיסק הילדים שלי (בן שבע ובת שלוש וחצי) משמיעים אותו כל יום, כמה פעמים ביום, ומזמזמים ומצטטים אותו בין לבין, כך שאני מזהירה מראש- האובייקטיביות שלי, במקרה הזה, מוטלת בספק.

תכנית הרדיו של דידי וירדן (כפי שמכנים אותם אצלנו בבית בפמליאריות יתר) מתנגנת אצלנו במטבח כל שבת בבוקר, ולשמחתי, עם הזמן, גם הילדים למדו להתענג עליה ולא רק אני.

זו תכנית רדיו שמזכירה, בכוונה, את תכניות הילדים שגדלתי עליהן בשנות השמונים הרחוקות בקול ישראל, תכנית בגובה העיניים הצעירות עם שיחות, פינות, חידות, בדיחות, סיפורים ושירים שמעניינים ילדים, לא בהכרח “שירי ילדים” מובהקים.

לאורך התכניות בר כוכבא הלפרין ושחר מקפידים להתרחק מהמגוון הרחב של שלל יצירותיהם האחרות לילדים. הם מקפידים להשמיע (ולארח באולפנם) שלל יוצרים של דיסקים חדשים לילדים, אבל מיולם לא שמעתי בתכניתם שירים מהדיסק המצויין “ענן על מקל” ששניהם יצרו יחד עם עידן אלתרמן וטל בלכרוביץ לטקסטים של רינת הופר ושום אזכור לתכניות הטלויזיה (האיכותיות והנפלאות) שלהם – “דן ומוזלי” שיצרו באותו הרכב ו”אולי פיל” שגיוונה קצת בהרכב האנושי אבל יצאה מאותו בית יוצר.

דיסק, אלבום מוסיקלי, הוא אמנות כמעט נשכחת, עם חידושי הטכנולוגיה העכשוויים, ולמרות זאת, אנחנו עדים בשנים האחרונות למבול של אלבומי ילדים איכותיים ומוצלחים המנסים כולם ללחך את שולי גלימתו של המלך הבלתי מעורער – “הכבש השישה עשר” הקלאסי.

הם עושים זאת בהצלחה בלתי מבוטלת שמלווה, לעיתים קרובות, בסיבובי הופעות מצליחים לילדים (ולהורים). בין אלבומי הילדים הישראלים הטובים שיצאו בשנים האחרונות ניתן להזכיר, לצד “ענן על מקל” שכבר הזכרתי, גם את “אם פתאום אפגוש אריה”, “פלא”, “בדיוק בדיוק כמו שאני”, “שירים לעמליה”, “דברים שחשוב לי להגיד”, “ילדי בית העץ” על שלל המשכיו וזו רשימה חלקית בלבד.

אלבום ילדים, אם כן, הוא מדיום חי, בועט ואפקטיבי, גם בעידן הנוכחי בו אלבומי מוסיקה למבוגרים הולכים ונעשים יותר נדירים.

תכנית הרדיו של דידי וירדן ניתנת להאזנה בכל שעה, עבור אנשים פחות מאותגרים טכנולוגית ממני, באמצעות פודקאסט או לינקים לאתר גלצ או שלל אפשרויות טכנולוגיות פלאיות אחרות, ולכן עשויה להישאל השאלה, למה בעצם להוציא דיסק? האם הדיסק הוא לא עוד תכנית רדיו אחת מני רבות?

התשובה, בקצרה, היא לא. לגמרי לא.

הדיסק הוא אכן נגזרת של התכנית, הוא מדבר בשפתה ובסגנונה, נפתח ומסתיים בשיר הפתיחה ומנגינת הסיום שלה, והוא אפילו משובץ בחידות ובדיחות מפי ילדים וילדות, מתוך מטרה להישמע כמו התכנית.

ועדיין, הדיסק הוא יצירה שלמה, קוהרנטית ובעיקר- מקורית, בעוד שהתכנית אמנם מוקדשת בדרך כלל לנושא מסוים או יוצר מסוים אבל הפינות המשובצות בה הופכות אותה ליותר אקלקטית וההבדל המשמעותי ביותר הוא כמובן- התבססותו על שירים מקוריים מהוקצעים ומתוזמרים בביצועם של המגישים המחוזקים, הפעם, בעידן אלתרמן ואפרת אביב.

כשרון ההלחנה של שחר מוכר וידוע מהיצירות הקודמות של הצמד, אבל לא היה לי מושג באשר ליכולותיו ככותב ובאלבום הנוכחי, שאת כל שיריו דידי שחר הלחין, הוא גם כתב מילים לשישה שירים, והשירים הללו בהחלט ניצבים בכבוד לצד שירים של כותבות ותיקות ומוכרות כמו שלומית כהן- אסיף, נורית זרחי וחגית בנזימן.

ככותב, דידי שחר משמר ומרחיב את הפרסונה הרדיופונית שלו כמבוגר ילדי שמנסה, ולעיתים קרובות גם מצליח, לחשוב ולהרגיש כמו ילד.

הלחנים שלו קליטים מאוד, לא בכדי השירים מתנגנים לי בראש, והמוסיקליות המשחקית נשמרת גם בטקסטים ולא רק בלחנים.

דידי שחר וירדן בר כוכבא הלפרין

השיר הכי שלם והכי כיפי, לטעמי, מבין השירים ששחר כתב ומבין כל שירי האלבום כולם הוא “המכונית האדומה”, בביצוע צוין של עידן אלתרמן.

שיר שמתחיל מתיאור משחק ריאליסטי של ילד וממריא, כמו שקורה להרבה משחקי דמיון מוצלחים, למחוזות פנטסטיים.

אני דוחף את המכונית האדומה/ זאת עם-בלי ההגה- אבל עם הגלגלים הכי רצים./ אני דוחף אותה את כל העליה, עד למדרגות של התחלת המרוצים./ עכשיו יושב בתוך המכונית על הפסגה של הירידה הכי גדולה,/ דוחף עם הרגלים פעמיים- התחרות מתחילה./ אני עוקף את המפקד של הפיראטים שגנב את המכונית מהשדים./ אני עוקף עכשיו את כל האינדיאנים שרוכבים על חתולים מיוחדים./ אני מגביר עם הרגלים מהירות, עוד רגע ויוצא אל החלל/ חבל שבקצה השביל יש ספסל/ ועל הספסל יושבת סבתא אחת בת עשרת אלפים וחמש/ אני עוצר בזמן ולא מתנגש”…

גם שאר השירים שכתב דידי שחר כתובים מנקודת מבט ילדית ועוסקים בנושאים שמעסיקים ילדים – כוחות על סודיים שקבלתי מאלוהים, שריקות, שיר לירי ועדין על פרפר (שאני זוכרת מפרק של תכנית הטלויזיה “דן ומוזלי” אבל מקבל כאן עיבוד חדש וחיים חדשים) ושיש בו משהו מרגש, עבור ילדים ומבוגרים כאחד, כשפרפר מוצג גם כחיה קטנה, ריאליסטית ויפה וגם באופן שיכול להתפרש גם כמטאפורי – “לפעמים הימים אפורים אפורים/ לא פוגשים בשום מקום מנגינות ושירים/ הכל נראה סתם סתם אותו דבר/ ואז פתאום ואז פתאום/ פרפר.”

האלבום נוגע במגוון נושאים ועובר בין רצינות וליריות להומור פרוע, אבל ניכר שנעשה מאמץ עז ומוקפד לערוך את התוצר השלם בעריכה רכה שיוצרת חיבורים תימטיים או אסוציאטיביים בין שיר לשיר ובין שיר לסיפור כשכל יצירה ממוקמת לפני ואחרי יצירות שמתחברות אליה מבחינת הנושא או הנימה.

ארבעה שירים של המשוררת והיוצרת הותיקה והמופלאה שלומית כהן-אסיף משתלבים היטב ברצף הכללי. שיחה בין שני פרפרים שמבוצעת בחן בידי שתי ילדות, השיר הותיק “קיפודן” שהלחן של שחר והביצוע של אפרת אביב ממש “מקפיצים” אותו קדימה ומעניקים לו חיים חדשים, השיר הלירי והעדין “קו ארוך” וגם שיר פרוע יותר, שעלול להפחיד אבל הופך את הפחד להומור ובו ילד (בהקראה מוצלחת של הילד מעין הלפרין) מזהיר את המכשפה חצ’ובה שלא כדאי לה לאכול אותו כי הוא ילד מלוכלך, חולה ולא טעים.

ברצף הזה משולבים גם שני שירים רדיקאליים וחתרניים – אחד פרי עטה של גלית וייצמן, שאני מודה שלא שמעתי דבר על יצירתה, וכתבה שיר פרוע שמושר ומשוחק היטב בידי ארבעת הזמרים-שחקנים ושנפתח במשפט : “אף פעם אף אחד לא הריח/ כזה ריח מסריח/ כמו הריח בנעליו הירוקות/ של הדוד שלי נמרוד”.

השני הוא אולי השיר החתרני ביותר שנכתב בעברית לילדים, פרי עטה של היוצרת הגדולה נורית זרחי – “דודה מרגלית נפלה אל השלולית./ אל תצטערו עליה, נסתדר גם בלעדיה”.

איור: לנה גוברמן

בכל השירים כולם ובשני אלה במיוחד, הלחן, העיבוד והביצוע המוזיקלי-תיאטראלי שמשלבים בין הומור פרוע, כיף, והקפדה על הפרטים הקטנים בביצוע, מכבדים את הטקסט הכתוב אבל מוסיפים לו כמה קומות נוספות של משמעות.

ירדן בר כוכבא עיבדה וביימה את כל הצוות, כולל אותה עצמה, לשני תסכיתים משוחקים לעילא ומעוטרים במוסיקה ואפקטים בסיסיים שמעירים את הטקסטים לחיים.

“שקמח”, כמו רוב ספרי הילדים של דויד גרוסמן, מתאר מערכת יחסים חמה וקרובה בין אבא לילד. הסיטואציה שבמרכז הסיפור היא טקס טרום השכבה, כשאבא מעמיס את יונתן על הגב כ”שקמח”, עובר בין חפצי הבית ומציע לכולם “לקנות” את שק הקמח שעל גבו.

מתוך: מי רוצה שקמח? איור: גלעד סופר

הפסנתר, המטריה ושאר חפצי הבית כמעט קונים את השקמח עד שאבא מציל אותו ברגע האחרון וצוהל”לא, לא, לא תקבלו! לא תקבלו, הוא רק שלנו!” ובסוף “מוכר” אותו לאמא בתמורה לנשיקות.

בתי בת השלוש וחצי מבקשת, לרוב, לדלג על הסיפור הזה ולהעביר את הדיסק קדימה, כי בדומה ליונתן בסיפור,היא פוחדת מהפיל המוזר שמצוייר על השטיח ושמוצג בסיפור כגורם מאיים ומרתיע.

למרות הפחד שלה, ואולי אפילו בגללו, אני חושבת שטוב עשו היוצרים שבחרו לכלול באלבום גם סיפור כזה, שכולל פחד קיומי גדול של ילדים (פחד שהילד יעבור מההורה הבטוח והמגן לגורם זר ומאיים כלשהו) וקתרזיס גדול בסופו, והמשחק של יונתן ואביו, כמו גם ההאזנה לתסכית במסגרת האלבום, הם מרחב מוגן ובטוח שמאפשר התמודדות מודעת עם הפחד והודות לטכנולוגיה כל ילד או ילדה יכולים לבחור בקלות לדלג על סיפור או שיר שקשים להם מסיבה כלשהי, ולבחור בכל האזנה בחירה מחודשת.

האלבום יוצר תחושה של מגוון אמנותי ורגשי רחב ששומר על איכות מוקפדת לכל אורכו ואפילו מעורר תיאבון לאלבומים נוספים.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. גלית ויצמן הגיב:

    הי
    אני גלית ויצמן, אכן לא מוכרת ככותבת. את השיר “הדוד נמרוד” כתבתי לפני כשלושים שנה במסגרת עיתון ילדים שכתבנו חברי גרעין נחל בבית שאן וקראנו לו “אבאשלגבי”, . דידי שחר שהיה חבר של חבריי לגרעין מצא אותו באחד העיתונים שלנו והלחין אותו… גילגולו של שיר.
    מאז אני כותבת אך לא מפרסמת. כעת אני מנסה להוציא לאור סיפור שהוא אגדה מודרנית “בשמי הליל הסגולים” על נסיכה מתבגרת שמחפשת את דרכה בממלכת השמיים. אם זה מעניין מישהו שיכול לעזור לי להוציא את הספר, אשמח לפזר עליו אבקת כוכבים בדרכו החוצה.

כתיבת תגובה